מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות במדינה חדשה

תמונה של סבא ושלי באחד המפגשים שלנו
התמונה צולמה כשסבא היה בן 8
זכרונות ילדות בטהרן ובישראל

שמי יעקוב רוזן. יש לי שלושה ילדים ושישה נכדים. נולדתי בשנת 1944,  אני נשוי לשלומית רוזן ואני רוצה לשתף אותכם בסיפור שלי, של אהבה לארץ ושל העלייה לארץ.

נולדתי בטהרן אשר באיראן, בסוף שנת 1944. בעולם עוד לא הסתיימה מלחמת העולם השנייה.

במשפחתי היו כבר שישה  ילדים ויחד איתי שבעה, ואחריי נולדו עוד שתי בנות, כך שלהוריי היו תשעה ילדים. לאבי היה מפעל לעיבוד עורות, מחוץ לטהרן, והיינו אמידים יחסית. אמנם לא היתה אנטישמיות קשה באירן, אבל הוריי העדיפו לא להפגין את יהדותם, כיוון שחיינו בשכונה מוסלמית. כך בגן הילדים הייתי עם ילדים מוסלמים, ובכיתה א' כבר עברתי לבית ספר יהודי בשם כורש.

העלייה לישראל:

בשנת 1950 עלה לארץ אחי אברהם, שהיה אז בן 14. על כוונתו לעלות  הוא הודיע להורי כמה ימים לפני הטיסה. אבי לא התנגד כי גם הוא היה ציוני מאז קום המדינה. בעקבות אחי אברהם עלה אחי עמנואל ז"ל, שהיה מבוגר מאברהם בשנה וחצי. ושניהם הועברו על ידי "עליית הנוער" לקיבוץ עין חרוד להכשרה חקלאית. מייד אחריהם, בשנת 1951 בא אבי לישראל ורכש במושב בצרה שני משקים חקלאיים .

שנה לאחר מכן, ב 1952, העלה אבי את המשפחה מטהרן למושב בישראל, ממניעים ציוניים, וחשב לעסוק בחקלאות. אבי עלה בדרך מיוחדת בכוחות עצמו. הוא קנה משאית ענקית, טנדר, וטרקטור פרגוסון על גלגלים שעובד על נפט. את כל המשפחה הוא העלה על הטנדר, את כל רהיטי הבית ואת הטרקטור הוא העמיס על המשאית לקח עמו נהג משאית ורופא ונסענו במשך 7 ימים עד נמל איסקנדרון בשטח טורקיה בפינה הצפון מזרחית של הים התיכון, ומשם עלתה המשפחה על אוניית עולים לחיפה.

שלא כעולים אחרים ששוכנו במעברות במשך שנים, אנחנו נסענו כעבור יום אחד של קליטה למושב בצרה. אבי הגיע באוניית משא עם הרכבים לחיפה ושם שלטונות המכס החרימו לו את הטנדר ואת המשאית ללא פיצוי. רק את הטרקטור אישרו לו להכניס לישראל.

עם הגיענו עזבו אברהם ועמנואל את הקיבוץ ובאו לגור עמנו בבצרה. עמנואל עבד במשק החקלאי ואברהם היה טרקטוריסט וחרש את אדמות החברים בבצרה בשכר.

משום מה לא הרשו לנו לגור בנחלות שרכש אבי,  שם היו בנויים כבר שני בתים, ונאלצנו לגור 11 נפשות בשני חדרי צריף קטנים בשכונת עמידר בלב בצרה. ההורים ניסו להתפרנס מחקלאות אבל הפסידו כמעט את כל רכושם. אבי נאלץ לעזוב את החקלאות ,כפרנסה והחל לעסוק בסחר עתיקות פרסיות.

בבית הספר בבני ציון

את אחי משה ואותי שלחו ללמוד בבית הספר היסודי בבני ציון. אני נכנסתי ישר לכיתה ב', משום שכבר הייתי כמעט בן 8, וכן כי ידעתי מספר מילים בעברית. לאותה כיתה הוכנס גם אחי משה שהיה מבוגר ממני בשנתיים, כיוון שמשה לא ידע מספיק עברית. כך יצא שהוא למד למעשה בכיתה שבה הילדים היו צעירים ממנו בשלוש שנים.

בכיתה שלי היו שלושה בנים, יחד אתי ועם אחי משה, ועשר בנות. בית הספר מנה שלוש כיתות: כיתה א', כיתה ב' (שלי) וכיתות ג',ד', ו-ה', שישבו באותה כיתה ומורה אחד לימד אותם בו זמנית בשלוש רמות. בבית הספר היו שלושה מורים.

חיים מיכאלי היה המורה האהוב עלי והוא קירב אותי ושוחח איתי בגובה העיניים, ושיכנע אותי לקרוא כל יום ספר, גם אם אינני מבין את כולו. מורה אחר היה אדם קפדן שלתחושתי, ממש "רדף" אותי ואת אחי משה, העניש אותנו כל יום, שלח פתקים לאבי ובהם תלונות שהתנהגותי היתה בלתי נסבלת. המורה נהג בתחילת השיעור לסלק אותי ואת משה מן הכיתה בטענות שונות כמו פיטפוט או פיהוק (שנחשב בעיניו כעבירה חמורה).

את הפתקים הייתי צריך להחזיר למחרת עם חתימה של אבי, ולא פעם קיבלתי גם מאבי עונשים, כשהצגתי לו את הפתק. מורה נוספת לא סבלה אותי ואת אחי והעוותה בגלוי את פניה בגועל בכל פעם שהסתכלה עלינו. היא קראה  לנו "הפרזים" ולא שיתפה אותנו בשום פעילות בכיתה ומחוצה לה. לעומת המורים האלה, חיים מיכאלי היה דמות מופת, שסייע לי להיקלט ולהתגבר על הקשיים.

הזוית האישית

שחר: מאוד נהניתי מהמפגשים עם סבא, ללמוד עליו קצת ועל העבר שלו. אני חושבת שהתכנית הזו של מפגשי הקשר הרב דורי, היא רעיון מאוד טוב כי בסופו של דבר אתה מרגיש שעברת חוויה נהדרת עם בן אדם שאתה מאוד אוהב ואני חושבת שזה קצת קירב ביני לבין סבא וזה כיף שיש את הזדמנות באמת לשבת ולהקשיב לו.

סבא: הנכדים שלי כל כך עסוקים בפעילויות שלהם,  ואני כל כך עסוק בעבודה שלי, עד שאנחנו כמעט לא נפגשים אלא למספר שניות בשבוע. במפגשים האלה (שבהתחלה חשבתי שאני עסוק מדי ולא אוכל להתפנות להם) היתה לי הזדמנות לדבר ולספר ולבלות שעות עם נכדתי שחר, ולראות שגם היא אוהבת  אותי. היה ממש כיף.

מילון

רוגטקה
משחק של פעם, דומה אבל לא דומה לחץ וקשת , מין רצועת עץ וחוט

ציטוטים

”נכנסתי לכיתה ב' מיד, משום שכבר הייתי כמעט בן 8, וכי ידעתי מספר מילים בעברית“