מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בירושלים כמעצבת מהלך חיים

סבתא שרה וגל הנכדה במשחקי ילדות
שרה הילדה - בת שלוש עם הכינור
שרה אלון - פרקי חיים

אני שרה אלון, אימא להלית ועירית, סבתא לגל, סער, ועומר דימניק.

קצת על הוריי ואחותי

הוריי נולדו בעיר סופיה שבבולגריה. בזמן מלחמת העולם השנייה הוריי עברו גירוש למחנות עבודה ושהו שם, ככל הנראה, עד סוף המלחמה. מאחר ואמי התקשתה ללדת, הם אימצו תינוקת באופן חוקי וקראו לה שושנה (רוזי). הם לא סיפרו לאף אחד ולמעשה שמרו על הסוד שנים ארוכות. אז לא היה מקובל לאמץ ובוודאי לא לספר על כך. היא גדלה עם הוריי כבת אהובה, ללא קשר לעובדה שלא הייתה בתם הביולוגית.

עם קום המדינה הוריי ואחותי עלו לארץ והתיישבו בעיר ירושלים. זו הייתה תקופה קשה לכולם: ללמוד שפה חדשה, למצוא עבודה ולהסתגל לחיים חדשים במדינה שאך זה עתה קמה. אני נולדתי בירושלים שנתיים לאחר עלייתם לארץ. למעשה הוריי כבר לא היו אנשים צעירים, אבי היה קרוב לגיל 50 ואימי קרוב לגיל 40. גרנו בדירה משותפת עם עוד משפחה. השירותים, המטבח והמקלחת היו משותפים ולכל משפחה היה חדר שינה אחד. בדירה זו גרנו עד שהייתי בת 6. לאחר מכן עברנו לדירה משלנו בבניין הסמוך.

אנשים עבדו קשה בכל עבודה אפשרית כדי להתפרנס ולהתקיים. אבי היה סנדלר- אומן, הוא תפר נעליים בתפירת יד עילית ועל פי מידות מיוחדות. הוא תפר נעליים לפולה בן גוריון, אשת ראש הממשלה, לגולדה מאיר, שהייתה שרה  ורה"מ בממשלה, ולעוד נשים שהזמינו אצלו נעלים.

הספרים הראשונים שלימדו אותי לקרוא

ליום הולדתי הרביעי קיבלתי מהוריי במתנה שלושה ספרים: ספר אחד היה "זהבה ושלושת הדובים". הכריכה הייתה בצבע תכלת ובאמצע היה ציור של אבא דוב, אימא דובה והדובי הקטן, ולידם ילדה קטנה זהובת שיער- זהבה. הספר השני היה "היידי בת ההרים". על הכריכה היה ציור של הרים גבוהים וכרי דשא ירוקים. באחת הפינות היה ציור של צריף מעץ- ביתו של סבא של היידי. בפינה היה ציור של פיטר המחזיק בידו עז. היידי עמדה והסתכלה עליו. הספר השלישי היה "גוליבר בארץ הגמדים". על כריכתו היה מצויר גוליבר שוכב על האדמה וקשור בחוטים ורצועות. לצדו ועל גופו עמדו הגמדים. שאלתי את אחותי הגדולה איזה אות זאת ואיזה אות זאת, וכך למדתי לקרוא בגיל 4.  בתקופת בית הספר הייתה מגיעה לשכונתנו פעם בשבוע "ספריה ניידת", זה היה כמו אוטובוס ובמקום ספסלים היו בו מדפים מלאים בספרים. הילדים היו מגיעים ומחליפים ספרים בספריה הזו. בין הספרים שקראתי הזכורים לי עד היום הם: נשים קטנות, אן שרלי, אן מאבונלי, אי המטמון, הספרים שכתב ז'ול ורן ועוד רבים אחרים. גם היום קריאת ספרים הוא אחד התחביבים האהובים עליי ביותר.

ילדות בצל "תקופת הצנע" 

ילדותי עברה בתקופה שנקראה "תקופת הצנע". הרבה מצרכי מזון לא היו בארץ וכל משפחה קיבלה תלושי מזון עם הקצבה מה אפשר לקנות ובאיזה כמות. בשר ועוף היו מצרכים נדירים. ניתן היה לרכוש פילה דגים קפואים (לא טעימים במיוחד). לא היו ביצים ובמקום זה רכשו אבקת ביצים (לא האכילו אותי בזה כי אני אלרגית לביצים). הממתקים היו מוגבלים (סוכריות אדומות, סוכריות טופי, מסטיק בזוקה ומסטיק עלמה). שוקולד היה מצרך די נדיר. כאשר היינו מקבלים דמי כיס או כמה פרוטות (כך קראו אז לכסף הקטן) כפינוק מיוחד, היינו קונים בזה סוכריות, גרעינים או תורמוס בתוך קונוס העשוי מנייר עיתון.

מרבית המזון היה בסיסי והורכב מקטניות כמו עדשים, שעועית לבנה. לצידם מנת אורז, תפוחי אדמה וסלט ירקות. עד היום מלווה אותי זיכרון לא נעים במיוחד שקשור לאוכל. באחד הימים אמי הכינה תבשיל עדשים לארוחת צהריים. כילדה הייתי "אכלנית גרועה": סירבתי לאכול ולא היה משהו אחר. ככל הנראה הוצאתי את הוריי מדעתם ואבי, שכעס עליי מאוד, נתן לי מכה עם כל כף ידו בירך. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהכו אותי. חשוב להזכיר שבאותה תקופה היה נהוג להכות ילדים כעונש "חינוכי". הוריי לא היכו אותי פרט לאותו אירוע שעד היום הוא חרוט בזיכרוני. עוד זכור לי שנתנו לנו טיפות שמן דגים (ריח וטעם נוראים). קיבלנו את זה מדי יום לחיזוק העצמות. היום אני מסתכלת על זה בצורה שונה. ההורים עשו הכל כדי שנגדל ונתפתח בצורה בריאה וטובה. גם בעניין זה היו צריכים לרדוף אחרי ולהכריח אותי לבלוע את הטיפות.

חגים ומאכלים

ילדותי עברה עם זיכרונות משפחתיים נעימים. הרבה מהם קשורים לאוכל. למשל, ארוחת בוקר בשבת. אמי הייתה "אלופה" בהכנת בצק עלים ואפיית פשטידות ומיני מאפים. בכל שבת בבוקר היא הכינה מאפה של בצק עלים מעין פשטידה (או פאי) עם מילוי של דלעת, צימוקים וקינמון, או תרד עם גבינה, או תפו"א. לצד המאפה היו גם ביצים קשות, ירקות חתוכים (עגבניות ומלפפונים). זאת הייתה למעשה בין הארוחות היחידות שאכלנו יחד במשך כל השבוע.

זיכרון נוסף קשור לחגיגת ט"ו בשבט. זה היה אחד החגים הכי אהובים עלי. אמי הייתה קונה בשוק מבחר של פירות יבשים, סוגים שונים של אגוזים ושקדים. חשוב להדגיש כי באותה תקופה לא נהגו לקנות מוצרים אלו במשך השנה בשל מחירם הגבוה. בערב החג אמי הייתה מסדרת את הפירות והפיצוחים על טס (מגש) אליפטי גדול ומיוחד. נהגנו לשבת סביב השולחן ולהתכבד מכל טוב. מנהג נוסף הקשור לחג היה הכנת שקיות מבד ומילוי השקית בפירות יבשים, אגוזים, שקדים וכל טוב. את השקיות חילקנו לחברינו הילדים.

אמי גם הכינה ריבות נפלאות מכל פרי אפשרי. למשל ריבה מקליפות תפוזים, קליפות תפוזים מסוכרות, ריבת תאנים (דבלים שטרם הבשילו), ריבת חבושים מגוררים עד דק שבושלו עם סוכר ומרכיבים נוספים. ריבה נוספת שלא ראיתי כמותה בשום מקום היתה עשויה מסוכר לבן. העיסה הלבנה הוגשה באמצעות כפית, על צלוחית קטנה ולידה כוס מים צוננים. ריבה נוספת מיוחדת במינה הייתה עשויה מעלי כותרת של שושנים אדומות. זה היה זן מיוחד של שושנים עם ריח טוב וגם בריבה אותה ארומה מיוחדת הורגשה.

"היהלום שבכתר" היה המרציפן. אמי נהגה להכין מרציפן לאירועים מיוחדים. כיום ניתן לקנות מרציפן מוכן אך הוא לא יכול להשתוות בטעמו למרציפן שהוכן בעבודת יד. אני זוכרת היטב את תהליך ההכנה הארוך והלא פשוט. אמי קנתה שני סוגי שקדים. סוג אחד היה מריר מעט והוסיף טוויסט מיוחד לטעם. ההכנה החלה בהשריית השקדים בקערות מים (לא זכור לי אם היו מים חמים או רגילים). אחרי זמן רב, היינו יושבים ליד השולחן ומקלפים את המעטה החום של השקד. זו הייתה מלאכה די מתישה ולקחה המון זמן. את השקדים הלבנים הייתה טוחנת במטחנת יד. להזכיר – לא היו לנו בבתים מעבדי מזון או מטחנה חשמלית. למיטב זיכרוני, התערובת עברה טחינה נוספת עד לקבלת פירורים דקים. פירורי השקדים בושלו בסוכר, מעט מים ומספר טיפות של מיץ לימון כדי שהסוכר לא יתגבש. התהליך דרש ערבוב מתמשך עד לאותו רגע מסוים שהתערובת היתה מוכנה. לאחר מכן, התערובת עברה למשטח כלשהו על מנת שאפשר יהיה לקרוץ צורות כמו לב או עיגול. במרכז המרציפן הונח שקד (קלוף כמובן). גם עכשיו כשאני מדברת על כך, עולה בפי הטעם המיוחד של המרציפן. כיום לא ניתן להשיג מרציפנים כאלה וחבל…

חג נוסף שמעורר זיכרונות הוא חג פורים. את התחפושות נהגו לתפור ולהכין בבית. למשל תחפושת של פרח או תחפושת של כלנית. אחותי הכינה לי עלי כותרת גדולים שנצמדו לראש כמו כתר מיוחד. היצירתיות באה לידי ביטוי בהכנה עצמית של התחפושות וכל המשפחה הייתה מתגייסת לכך.

מימין: עם אמי ואחותי, משמאל: אני מחופשת לכלנית

פעילות פנאי ומשחקים

בשכונה בה גדלתי, תלפיות, בילינו הרבה שעות במשחקים מחוץ לבית. למשל: תופסת, מחבואים, מחניים, אלמבוליק (כמו בייסבול רק שבמקום כדור היינו חובטים בגזר עץ. חברי הקבוצה השנייה היו אמורים לתפוס אותו ולזרוק בחזרה. בינתיים, הילד החובט היה רץ בין התחנות), אונגי (חמור חדשארוך), שבע אבנים (אבנים חתוכות משיש שהיו מונחות כמגדל אחת על גבי השנייה. כל אחד מהמתחרים זרק כדור והיה אמור להפיל כמה שיותר אבנים מהמגדל), קלאס, חבל, חמש אבנים, סבתא סורגת. משחק מיוחד שאני וחברתי נתי המצאנו היה 'משחק המכולת'. אספנו בחצר עלים, אצטרובלים קטנים, מחטים של עץ אורן, אבנים קטנות וכל מה שמצאנו. הנחנו את זה בערימות. אחת מאיתנו הייתה המוכרת והשנייה הקונה. כך שיחקנו שעות בקנייה ומכירה של מוצרים שונים ודמיוניים. זמן רב בילינו גם בבית. חברות היו באות אלי או אני אליהן. ההורים שלנו עבדו שעות ארוכות מחוץ לבית ולא היו חוגים או צהרונים. אחרי בית הספר וסיום הכנת השיעורים בילינו את השעות בחוץ – בשכונה או בבית חברה.

זיכרונות מלחמה

במהלך חיינו חווינו מספר מלחמות. המלחמה הראשונה אותה אני זוכרת בבירור היא "מבצע קדש" (1956). כילדה קטנה מאד, אני זוכרת את ה"האפלה". כל משפחה התבקשה להדביק רצועות של מסקינג טייפ על החלונות (כדי אם יהיה פיצוץ הזגוגית לא תתנפץ). לעת ערב, התבקשנו לשים שמיכות על החלונות כדי שהתאורה לא תבצבץ. הסיבה: אם יעבור מטוס אויב, שלא יראו את האור מהבתים.

מלחמה נוספת שחווינו הייתה "מלחמת ששת הימים" בשנת 1967, הייתי בכיתה י"א. ביום שני בתאריך ה-5 ליוני בשעות הבוקר המוקדמות הייתה לי בגרות בתנ"ך. זמן קצר אחרי תחילת הבחינה שמענו קולות נפץ של יריות. הייתה תחושה כאילו היריות הן בתוך חצר בית הספר. מיד לאחר מכן נשמעה אזעקה. המלחמה פרצה! מאחר ובית הספר היה ליד הגבול עם ירושלים המזרחית, שבזמנו הייתה תחת שליטת הירדנים, לא יכולנו לצאת מבית הספר. כל התלמידים והמורים ירדו למקלט. לא היו טלפונים בבתים ולא הייתה דרך להודיע להורים שאנחנו בבית הספר. למזלנו במקלט היו דברי מזון, כי בבית הספר פעלה קפיטריה והמקלט שימש כמחסן למוצרים. שהינו במקום שלושה ימים! המלחמה פרצה ביום שני וביום רביעי באותו שבוע נכבשה ירושלים המזרחית והכותל שוחרר. למעשה זו הייתה הפוגה. אנחנו שוחררנו וכל תלמיד הל או נסע לביתו. כשהגעתי הביתה ראיתי שכל הזכוכיות בחלונות ובמרפסת היו מנופצות מההדף של הפגזים. המלחמה כאמור הסתיימה תוך שישה ימים וכולנו חגגנו את הניצחון ובעיקר את שחרור ירושלים. לנו זו היתה חוויה מיוחדת כיוון שבעבר, בכל פעם שעברנו ליד חומות העיר העתיקה, ראינו את העמדה של הצבא הירדני עם דגל ירדן מתנוסס עליה. עתה, לנגד עינינו התנוסס בגאון דגל ישראל. זה היה מרגש לראות. ביום שבת של אותו סוף שבוע ביקרנו כולנו בעיר העתיקה. אמי, אני ועוד המוני ישראלים שנהרו למקום, שוטטנו בסמטאות העיר העתיקה. שיא הביקור היה בכותל המערבי. זה היה וואו!!!!!!!!

מאז, חווינו עוד כמה וכמה מלחמות. לכל אחת מהן זיכרונות ייחודיים.

עבודות קיץ

בנעורי בתקופת החופש הגדול עבדתי בעבודות תקופתיות שונות. למשל, בגיל 13-14 חברתי ואני עבדנו בקטיף אפרסקים. מאחר ולאפרסק יש קליפה שעירה, התחושה לא הייתה נעימה בכפות הידיים אבל התרגלנו. שנה לאחר מכן עבדנו בבציר ענבים ביישוב בהרי ירושלים. כשהייתי בתיכון עבדתי בחופשת הקיץ במעבדות של האוניברסיטה ועזרתי לחוקרים בניסויים שהם עשו. בחופשת קיץ אחרת עבדתי בבית חרושת "טבע" המייצר תרופות. העבודה במעבדה הייתה בתנאים סטריליים ולפני שנכנסנו למעבדה החלפנו בגדים (לבשנו בגדים חד פעמיים הכוללים מכנסיים וחולצה לבנים וסטריליים כובע ומסכה על הפנים) וכך שהינו במשך כל שעות העבודה.

השירות הצבאי

אחרי התיכון התגייסתי לצבא. את הטירונות סיימתי כחניכה מצטיינת. שירתי ביחידה שנקראת חי"בה. לאחר מלחמת ששת הימים היו בישראל מעשי טרור על ידי מחבלים. הם הטמינו מטעני חבלה במקומות הומי אדם (בשוק, בבתי קולנוע ועוד), הרבה אנשים נפצעו ונפגעו. כדי להקל על שירותי הביטחון והמשטרה הוחלט על הקמת יחידות מיוחדות בערים הגדולות. יחידות חי"בה – חיילות בשירות המשטרה, אנו נשלחנו להשתתף בסיורים במרכזי הערים, עמדנו במחסומים ובדקנו תיקים. הסתובבנו בזוגות ברחבי העיר. את חלק מהשירות עשיתי בגשר "אלנבי". הגשר נמצא במעבר הגבול בין ישראל לירדן. באותה תקופה (בסוף שנות השישים של המאה הקודמת), אזרחים רבים מארצות ערב השתמשו במעבר הגבול על מנת להגיע לשטחים ביהודה ושומרון. באו אנשים מערב הסעודית, ירדן, ומדינות המפרץ. התפקיד שלנו היה לתשאל אותם מה סיבת הביקור ולבדוק את חפציהם. לא פעם מצאנו חומר חשוד והעברנו אותו לשירותי הביטחון להמשך בדיקה. באחד הימים הייתה התקפה של טילי "קטיושה"* מהצד הירדני. רצנו למקלטים ותוך כדי ריצה החלקתי ונפצעתי בברך. פינו אותי למקלט ושהינו שם כמה שעות. לפנות ערב כאשר המצב נרגע פינו אותנו וחזרנו לירושלים. הפציעה בברך הייתה עמוקה ומאחר ועברו כמה שעות לא ניתן היה לתפור את המקום. לקח הרבה זמן עד שהפצע הגליד ועד היום נשארה לי צלקת גדולה לזיכרון.

בטקס מצטיינות בסיום הטירונות

חפץ שעבר מדור לדור

באחד ממפגשי תכנית הקשר רב דורי התבקשנו להביא חפץ שעובר מדור לדור. אני הבאתי שתי מחרוזות פנינים שקיבלתי מאמי. לאמי לא היו הרבה תכשיטים ולמעשה איני זוכרת שאי פעם התקשטה בתכשיטים כמו עגילים, טבעות, צמידים, שרשראות… היא הייתה אישה מאד צנועה. כפי שציינתי, קיבלתי ממנה שתי מחרוזות ואיני יודעת האם יש למחרוזות האלו היסטוריה כל שהיא, או אולי גם היא קיבלה אותם. תכשיט שקיבלתי ממנה היה זוג עגילים משובצים ביהלומים קטנים. העגיל נראה כמו אשכול קטן של ענבים. ידוע לי כי העגילים עברו מדור לדור. לצערי הרב לפני הרבה מאוד שנים הייתה פריצה בביתנו והעגילים נגנבו.

למפגש הבאתי גם שרשרת זהב עם תליון ובו הלוגו של חברת ישראכרט, השרשרת הייתה שייכת לאלכס, סבא של גל. אלכס קיבל את התליון המיוחד ביום שהוקמה והושקה חברת ישראכרט. אלכס ענד את השרשרת וכאשר גל הייתה תינוקת וסבא החזיק אותה על הידיים, גל אהבה מאוד לשחק ולהשתעשע עם התליון והשרשרת. גל, שהייתה מאוד קשורה לסבא, תקבל בבוא העת את השרשרת כמזכרת מהסבא האהוב.

חפץ נוסף שקיבלתי מאמי ושימש אותי במשך שנים רבות היה "סיר פלא". סיר הפלא (וונדרטופ) שימש לאפייה מעל להבת הגז. תנורי אפייה לא היו קיימים ועוגות נאפו באמצעות סיר הפלא. השתמשתי בו שנים ארוכות ובשלב מסוים שלחתי אותו למיחזור. כיום אנו משתמשים יותר בתבניות אפייה חד פעמיות.

גל עם סבא אלכס

שרה אלון עם שרשרת הפנינים

הזוית האישית

שרה: המפגש המשותף היה חוויתי ומשמעותי. באמצעותו ניתנה לי כסבתא ולנו כסבים וסבתות, הזדמנות פז לזמן איכות עם הנכדים (ובמקרה שלי – גל נכדתי האהובה). היתה לי ההזדמנות לחלוק, לשתף ולספר לגל על משפחתי, ילדותי וחיי. תקופת חיים עם קום המדינה שאפשרה לגל לקבל טעימה מ"איך היה פעם". המפגש היה מהנה גם מבחינת הקשר עם שאר הסבים והסבתות. קבוצה איכותית של אנשים נפלאים. כולנו, פחות או יותר בני אותו דור. וכאשר אחד מאיתנו סיפר חוויות ילדות, הבנו על מה הוא /היא מדברים. ולבסוף, שתי המנחות המקצועיות והחביבות, טל ושני, שהנעימו את זמננו והפכו את המפגש לכיף אמיתי. חבל שהמפגשים נפסקו באמצע בשל מגיפת הקורונה. בטוח שלנכדים שלנו יהיה מה לספר לצאצאיהם.

גל הנכדה: באמצעות המפגשים למדתי להכיר את סבתא שלי ומשפחת המוצא שלה. למשל, לא ידעתי כי אחותה של סבתא הייתה מאומצת. במפגשים למדתי גם על התקופה בה סבתא שלי ושאר הסבים והסבתות גדלו – תקופת קום המדינה. היה כיף!

מילון

ספרייה ניידת
סניף נייד של ספריה ציבורית. פעם בשבוע הגיעה לשכונה משאית ובתוכה ספרים רבים המסודרים במדפים. הקורא נכנס פנימה ובחר לעצמו ספר/ים.

תקופת הצנע
מדיניות הצנע הכלכלית הונהגה בישראל בין השנים 1949-1959. מטרת המדיניות הכלכלית הייתה לחסוך בתקציב המדינה. זה בא לידי ביטוי בעיקר בהגבלת רכישה של מוצרי מזון בסיסיים.

חיב"ה
יחידה צבאית שהוקמה אחרי מלחמת ששת הימים בעקבות מעשי טרור בערים. כדי להקל על המשטרה במלחמתה בטרור הוחלט על הקמת יחידות חיב"ה- "חיילות בשירות המשטרה". החיילות סיירו במרכזי הערים, בשווקים, עמדו במחסומים ובדקו חשודים.

קטיושות
משגרי רקטות מתוצרת ברית המועצות.

ציטוטים

”הבטחות צריך לקיים!“

”סבתא קוראת לי: אוצר שלי“