מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בגרות וסבתאות בגבעתיים

תחילת כתיבת הסיפור #יפה_רועי_מרום!!!!!!
בית ילדותי ברח' פועלי הרכבת 28 בגבעתיים
סבתא יפה מספרת...

סבתא יפה מספרת

שמי יפה סגל שדביץ. הורי קראו לי יפה על שם שתי הסבתות מצד אמי ומצד אבי. לשתיהן קראו באידיש שיינה שבתרגום לעברית זה יפה. משפחתה של אמי כולה ושל אבי בחלקה הגדול נרצחו בשואה בליטא וקבורים בקבר אחים ביער בעיירה זזמר. הורי החליטו להנציח את שם אמם – סבתי בשמי.

נולדתי בגבעתיים בשכונת פועלי הרכבת (" רח' גבעת פועלי הרכבת היום) ב28.9 שנת 1948 כ"ד אלול תש"ח תקופת  מלחמת השחרור, בהפוגה הראשונה. אמי הייתה מספרת שמספר הפצועים הגדול שאושפז בביה"ח "בילינסון "גרם להעברת היולדות לרמת מרפא. ברמת גן היא שמחה מאד שעקב ההפוגה במלחמה התאפשר לה ללדת בביה"ח "בילינסון "בפתח תקווה.

שכונת פועלי הרכבת נוסדה בשנת 1932 עבור 14 משפחות עובדי הרכבת היהודיים שלא יכלו להתגורר בלוד שהייתה עיר ערבית. זו הייתה שכונה של בתים חד קומתיים. לכל שכן היה בית עם חצר בגודל 1.25 דונם. הבית שלי היה בכניסה המערבית לשכונה ממנה עלינו בשביל מרח' כצנלסון. שלושה חדרים ,אני אחי ואחותי גרנו בחדר אחד, הורי ישנו בחדר אחר ששימש גם כסלון וחדר כניסה שם אכלנו, קיבלנו אורחים ושמענו רדיו. המיטות היו מיטות ברזל עם מזרוני קש. בחדר הורי היו שתי מיטות אחת בתוך השנייה כשבכל לילה היו מוציאים את המיטה התחתונה ובבוקר מחזירים למקומה. שלוש מרפסות וחצר גדולה בעלת 3 מפלסים בעליון הבית וערוגות פרחים שאמי נהגה לשתול בהן את פרחי העונה כמו פלוקסים, לוע ארי, כובע נזיר, ורדים, ציפורנים ועוד. במפלס המרכזי המחסן עצי תפוזים והג'ורה – הביוב של אז שגדלה בו חזרת, עצי פרי מכל הסוגים במיוחד עץ שסק ענק שאבי נהג לכסות כל אשכול פרי בשקיות נייר כדי שהציפורים לא ינקרו בפרי וכן היה לנו לול תרנגולות, ששכן במפלס התחתון של החצר.

במפלס השני בשכנות למשפ' ביחובסקי היה לנו מחסן שבו אוחסנו כלי העבודה של אבי ובצדו צמח עץ אזדרכת ענק שבפריחתו באביב הפיצו פרחיו הסגולים ריח משכר. בסתיו הפכו פרחיו לפרי (בונקלך) שלכלכו את כל הסביבה.

אמי הייתה בשלנית מצוינת ובישלה במטבח קטן על פרימוס ופתיליה שבערו על נפט שהודלק בגפרור. את הנפט היינו קונים ממשה אסתרין ז"ל שהיה מוכר נפט כשהוא נוהג עגלה רתומה לסוס,שאליה מחובר מיכל נפט גדול. אסתרין עבר בשכונה,מצלצל בפעמון שידעו שהגיע ואמי הייתה יוצאת עם פח לקחת את הנפט, שזרם מברז שבקצה המיכל. לא היו אז מקררים על חשמל, היה מקרר עם קרח. כל יום אחי היה הולך לחנות לקנות קרח. הקרח היה בא בבלוקים שהזבן היה חותך לפי הגודל שהתאים למקרר. היו לוקחים את הקרח בעזרת מלקחים שננעצו בבלוק.

התקלחנו במקלחת שהמים חוממו בדוד על נפט דוד שהיה בתוך המקלחת לא הייתה אמבטיה ושירותים בנפרד.

אמי הייתה מכבסת בחוץ [בחצר] על גבי שולחן שבנו הורי מעץ ליד ברז. היו ממלאים גיגית שמים סבון ומכבסים ותולים על חוט תיל שפרשו מול. אם היה צריך להרתיח היו לוקחים דוד על אש ומרתיחים את הכביסה.

היינו משחקים הרבה בחצר או ברחוב של השכונה. היינו נפגשים כל הילדים בשעה שקבענו וקראנו לזה "שמחה". לא היו טלפונים אז, או שהיו שורקים שריקה של שיר, או פשוט הולכים לחברים הביתה וקוראים להם. השריקה שלנו הייתה השורה הראשונה של השיר "חלף הגשם

בקיץ בעיקר בחופש הגדול היינו נוסעים באוטובוס לחוף תל ברוך בתל אביב, זה היה החוף היחידי שאפשר היה להיכנס לים כי הרחצה בשאר החופים נאסרה בגלל ביוב שהוזרם לים והפך אותו למסוכן לרחצה.

כמעט ולא היו מכוניות פרטיות ונסענו באוטובוסים והיו הרבה עגלות עם סוסים.

את הקניות היינו עושים בצרכניה (סופר מארקט כיום) בית חד קומתי בכיכר נוח, יהודה מנחם ונפתלי המוכרים שכולם הכירו והם הכירו את כולם.

במכולת של עליזה ובן ציון גרוזמינסקי שבנם עמיקם למד אתי בביה"ס היסודי ונקרא כך כי נולד בה' באייר תש"ח. בשר ועופות קנינו באטליז של אושר מכשירי כתיבה בחנות שנקראה "הקורא" ואח"כ בחנות של בן צבי בכיכר נח. בגדים קנינו בעיקר ברח' אלנבי בתל אביב ובחנות קטנה שאמי קראה לה קרמקלה (חנות קטנה בתרגום מאידיש) ברח' שנקין. בגבעתיים הזבנים והמוכרים הכירו כל אחד והפכו לידידים.

לא היו כל כך הרבה מוצרים כמו היום לחם היה משלושה סוגים: לחם שחור לחם לבן ולחם קימל ובימי שישי חלות מתוקות ורגילות. כל אחד אפה עוגות בבית. אמי הייתה מכינה בבית גם אטריות וריבות. בילדותי החלבן היה מביא חלב בבקבוקי זכוכית לא היו כל כך הרבה סוגים של מאכלי גבינות ויוגורטים. כשהייתי קטנה לא היה קפה היה לנו תחליף שקראו לו ציקוריה. חמאת בוטנים נקראה אגוזן, המסטיק – בבל גם, מסטיק ענק שיצר בלונים גדולים.

לימודים וחברים בילדות

חברי הילדות שלי היו מהשכונה וגם מבית הספר החברה הטובה ביותר שלי קראו לה רוחלה היא הייתה גדולה ממני בשנתיים וגרה מולי. היינו קוראות אחת לשניה מהחלון. היינו משחקות הרבה ביחד ,מבלות אחת אצל השנייה בנינו יחד סוכה ישנו אחת אצל השנייה, הכרנו כל אחת את בני משפחתה של השנייה. אביה של רוחלה היה סדרן בקולנוע "רמה" ברמת גן והיינו נכנסות בחינם לסרטים שהוקרנו שם. היו לי הרבה חברים וחברות.

רוב החברים גרו באותו רחוב או ברחוב קרוב וחלקם ברחובות אחרים בגבעתיים היינו משחקים הרבה בחוץ. שיחקנו במחבואים, בתופסת, בקדרים באים, שיחקנו במחבואים, בתופסת, בקדרים באים, היו המון המצאות כמו חנות שהמצרכים בה היו כאלה שאספנו מעלים מפרחים, או מבוץ ואבנים. בבית שיחקנו בדוקים, מונופול, ארץ עיר, בחצר בשכונה משחקי כדור היינו משחקים בבובות. שיחקנו, קלאס, תופסת, גולות, דוקים, חמש אבנים.

השתתפתי בחוגים לריקודי עם שמאד אהבתי. רקדנו עם מרקידים שונים. כבר בכתה ו' בביה"ס היה שיעור לריקודי עם שם למדנו את צעדי המחול כמו צעד תימני, צעדי סיקול חילוף, הורה וכו': שרה חרובי, יואב אשריאל איצ'ה גיל ועוד.

גן הילדים שלי נקרא "גן מלכה", כיון שגן חובה אז היה מגיל 5 (לפני כן היה הגן בתשלום),וכיון אמי לא עבדה והמצב הכלכלי בבית לא היה משופר התחלתי את לימודי בגן רק בגיל 5 הגן היה ממוקם מול הבית שלי ברח' פועלי הרכבת,כיון אמי עבדה בגן כעוזרת למלכה הגננת והיחסים ביניהן היו קרובים, נהגה מלכה  להזמין אותי לחגוג בגן את החגים עם ילדי הגן. מלכה שמידר הגננת הייתה לשם דבר בחינוך בגני הילדים אז. זה היה גן לדוגמא שבאו אליו ללמידה הרבה תלמידות סמינר למורים. הוא נוסד בשנת 1932 וקיים עד היום במבנה משופץ. זה היה גן ציוני ערכי. בט"ו בשבט בשנה שבה למדתי בגן נטענו את גן "עליה השנייה" ברח' גולומב בגבעתיים.

ביה"ס היסודי

המעבר לכתה א' בביה"ס בורוכוב היה חגיגי ומיוחד. בהגיענו לביה"ס עמדו כל ילדי ביה"ס בכניסה בשתי שורות וילדי הגן שענדו סרט עם הכיתוב "עבוד ולמד" עברו ביניהם תוך כדי שירה "הבה כולנו ביחד, את פני כתה א' נקבלה".

את בית הספר היסודי ע"ש בורכוב שבו למדתי אהבתי מאוד. למדתי שם מכיתה א" עד ח" (לא הייתה חטיבת בינים) זה היה בית חינוך שכמו הגן לימד לערכים כמו אהבת המולדת, צדק, אחווה, ורעות. למדנו מעבר למקצועות הרגילים של תנ"ך עברית וחשבון חקלאות עם המורה יצחק אריאלי מורה שאהב את האדמה ואת הטיפול בה. הוא הנחיל את אהבתו זו גם לנו, הייתה בביה"ס גינה שהיינו שותלים בה את ירקות העונה לתלמידים. הייתה הרבה מוזיקה בביה"ס. מקהלה, שיעורי מוסיקה שלמדנו שירים ויצירות קלסיות, למדנו לנגן בחלילית .הייתה מסעדה שבה היו אוכלים ילדים שמצבם הכלכלי אפשר זאת או שהוריהם עבדו עד מאוחר. המסעדה הייתה לימודית ילדי ביה"ס היו עובדים בה בתורנות .נלחמנו על הזכות לתורנות במטבח כי למדנו לבשל אוכל טעים והיינו מקבלים ארוחה .אהבנו מאד את הקינוחים שהכינו שם. למורה לתזונה קראו יהודית והיא הייתה מורה מעולה. היו שיעורי ספורט עם המורה המיתולוגי יצחק נשר כל בוקר היה נפתח במסדר של כל תלמידי בית ספר היינו עושים תרגילי התעמלות כשנשר עומד על המרפסת עם רמקול ומנחה את התרגול. המסדר שימש גם במה להודעות, טקסים מיוחדים באירועים שונים.

אני זוכרת שבכתה ו' היינו במשמרות הבטיחות– משמרות הזה"ב היום. לבשנו שרוולים לבנים מהודקים לבגד בסיכת ביטחון וכובע מצחייה כחול, עברנו קורס הדרכה ע"י שוטרת ועזרנו לתלמידים לחצות את הכבישים המוליכים לביה"ס. נתבקשנו לכתוב חיבור בנושא "זהירות בדרכים "והחיבור שכתבתי זכה במקום ראשון. נקראתי לבמה במסדר הבוקר והוענק לי פרס של 15 לירות ומכתב ברכה. לצערי לא שמרתי את החיבור .

במסדר הבוקר היה מתחיל יום הלימודים,לאחריו היינו עולים לכתה. לא הייתה תלבושת אחידה, אבל כולם הגיעו בלבוש צנוע שתאם את התקופה. מכנסי ההתעמלות היו עם גומי סביב הירך, נעלים גבוהות וסנדלים. היו הרבה טיולים והרבה מסיבות .מורה שאני זוכרת במיוחד היא המורה שלומית שלימדה אותי בכיתות ג" עד ה" היא הייתה מורה נעימה מאוד אכפתית מעורבת כולם אהבו אותה. ואת המחנך יששכר בכתות ז-ח. איש יקר מבוגר שהכניס בנו משמעת , והכין אותנו ללימודים בתיכון.

תנועת הנוער: את רוב שעות הפנאי העברנו בפעילות בתנועת הנוער העובד והלומד בקן בורוכוב תנועת הנוער ששלטה בגבעתיים התחלנו בכיתה ה" כל ילדי הכיתה חוץ משניים שהיו בצופים הלכו לקן בורוכוב .בילינו בקן 3 פעמים בשבוע בימי שלישי ,שישי ושבת. היינו מחולקים לקבוצות כל כיתה הייתה קבוצה .לקבוצה שלנו קראו "רננים". היינו עורכים פעולות ,כל פעולה נפתחה בשירה בציבור ואחר כך המדריכה  הייתה מביאה סיפור או נושא לדיון. הבנים היו מפריעים והמדריכות  כעסו. בכל יום שישי הייתה קבלת שבת ,אחריה כולם היו רוקדים באולם הגדול ריקודי עם ועמים בליווי האקורדיון של מוישלה גרשטיין, בחופש הגדול היו מחנות קיץ וכשהיינו בתיכון ,מחנות עבודה בקיבוצים אני זוכרת את מחנה העבודה בקבוצת כינרת היינו קמים בארבע לפנות בוקר לעבוד בכרם כי מאוד חם שם ואחרי השעה תשע קשה לעבוד, אני הייתי בתנועה עד כיתה י"ב כי לא הצטרפתי לגרעין ולקיבוץ.

אהבה ומשפחה

הורי חיה ואליעזר שדביץ ז"ל

הורי חיה ואליעזר שדביץ עלו מליטא בשנות השלושים. אבי בשנת 1933 ואמי 1935. הם היו חלוצים אנשי מפלגת העבודה , ציונים שבאו לבנות את הארץ. אבי עבד עם עלייתו ארצה בבניין וברפת והיה גפיר, נוטר בצבא הבריטי, אמי חיה הייתה חברת קיבוץ גבעת ברנר לשם הגיעה לבקשת חברותיה בעיירה בליטא שעלו לפניה. בקיבוץ עבדה בבית ההבראה אולם לא הסתגלה לתנאי החיים שם ועברה אחרי שנתיים לתל אביב שם עבדה במסעדה, כי לדבריה לא הייתה מוכנה לעסוק במשק בית תחום עיסוק של רוב החלוצות בעיר אז.

הורי התגוררו בליטא בשתי עיירות שכנות זוסלי וזזמר, אולם נפגשו כאן בתל אביב .התאהבו ונישאו בשנת 1938 ע"י הרב של גבעתיים. בשנת 1940 נולדה אחותי זהבה ובשנת 1942 אחי איתן.

כשקנו את הבית בפועלי הרכבת בשנת 1944 החל אבי לעבוד  כפקיד בעיתון "דבר" בתחילה כמנהל הסניף בגבעתיים ואח"כ בבית דבר ברח' שינקין בתל אביב עד צאתו לגמלאות. כעובד "דבר" קיבלנו בחינם כל בוקר את עיתון "דבר" , את "דבר השבוע," ואת "דבר לילדים" שאהבתי מאד ולקרוא .כל שנה נכרכו החוברות בכרך עם עטיפה כחולה שכמה מהם שמורים אצלי עד היום.

אמי עבדה עד לידתי כעוזרת לגננת בגן מלכה ואח"כ הייתה עקרת בית. אחותי הבכורה זהבה סובול ילידת 1940 התחתנה בקיבוץ כפר החורש לפני שנה נפטרה בגיל 76 ממחלת האלצהיימר. אחי גר בקיבוץ מעין ברוך. נשוי ואב לארבעה.

אמי כאמור,הייתה עקרת בית ובשלנית מעולה וכל יום אכלנו אוכל שהיא בישלה בעיקר מאכלים שהיא זכרה מביתה מאכלים בנוסח אשכנז. בכל יום שישי היינו אוכלים קוגל מאטריות [פשטידת אטריות] וצימס [מאכל שעושים מגזר] וקציצות. בשבתות [בחורף] היינו אכולים חמין [ובקיץ] היינו אכולים מאכלים מגוונים. מאכלי בשר ומאכלי חלב, מטעמים בחגים ואוכל של חולין.

היינו משפחה חילונית אולם אמי הקפידה על כשרות,היו כלים נפרדים לבשר וחלב, היינו אוכלים בשר כשר לא טעמנו אף פעם חזיר או נקניקים טרפים. היא היחידה שהייתה צמה כל יום כיפור ומבחינתה זה היה היום החופשי היחידי בשנה שבו הייתה פטורה ממטלות הבית. היא הייתה נחה קוראת ומחכה לצאת הכוכב לסיום הצום. עד שנת מותה הקפידה על צום יום כיפור. אבי החל ללכת לבית הכנסת בחגי תשרי לאחר צאתו לגמלאות. הוא היה קונה מקום בבית הכנסת שליד הבית ברח' כצנלסון ושוהה שם רוב היום. אסור היה לו לצום עקב מצבו הבריאותי.

הבית היה בית ציוני חם .ספגנו ערכים של אהבת האדם, שוויון, הסתפקות במועט, בית כמו רוב הבתים בתקופה ההיא של ראשית המדינה דל באמצעים כספיים אבל מלא אהבה, מלא תמיד באורחים בני עיר קרובים של הורי שהיו יותר מהמשפחה שאבדה, עבורם. אמי ידעה לבשל את האוכל המסורתי שהיו אוכלים בעיירה בליטא וכל הקרובים נהנו מאד מתבשיליה. בחנוכה הייתה מלבבת המון לביבות, בפסח מאכלי פסח מיוחדים כמו סוכריות מגזר וזנגביל, מקמח מצה, בפורים אוזני המן מבצק שמרים ופרג. הייתה מכינה עוגות שמרים מדהימות, קיכלך, טייגלך (בצקיות מבושלות בסירופ דבש)

אני הייתי בת הזקונים, קטנה מאחותי ב 8 שנים ומאחי ב 6 שנים. הקשר ביני לבין הורי היה קשר חם ואוהב מפנק מאד. אמי דאגה מאוד לכל דבר שקשור לבית: אוכל, גן הירק, לול וקניות. ואבי היה בעצם שר החוץ [של הבית] היה פעיל ציבור, הוא היה חבר בוועד ההורים המרכזי  של ביה"ס, בוועד המפקח של קופת חולים, הוא היה כותב הרבה מכתבים למערכות העיתונים כי הוא היה איש איכפתניק מאד והיה מגיב לכל מה שהציק לו במדינה. עם אמי היינו הולכים כל שבת לגינה אחרת בכל גבעתיים ורמת גן העיר השכנה,גן הקופים שהיה מעין גן חיות קטן עם קופים, תוכים,קיפודים,ועוד, גן המלך דוד ליד כיכר "אורדע" גן גדול עם מדשאות מזרקה ונדנדות, גן אברהם , הייתי הילדה הקטנה בבית והורי נהגו לסחוב אותי איתם לכל אירוע כמו חתונות, בר מצוות, הייתי מלווה את אמי לקניות, להתארח אצל מכירים.

בשנת 1964 נאלצו הורי למכור את הבית מאחר והיה זקוק לתיקונים רבים שההוצאות עליהם היו גדולות.

ולהורי לא הייתה אפשרות עקב מצבם הכלכלי להוציאם. גם מצב בריאותם של הורי לא אפשר יותר עבודה בחצר וטיפול בעצים ובגן הירק. התכנית המקורית הייתה לרכוש מהקבלן בתמורה 3 דירות בבניין שיבנה אולם לעירייה היו תכניות אחרות והיא ייעדה את השטח לביה"ס. מחוסר ברירה עברנו להתגורר בדירה אחרת שקיבלנו מהקבלן בבית משותף ברחוב ראשי בגבעתיים רח' כצנלסון 72 דירה גדולה בת 3.5 חדרים.3 מרפסות מטבח גדול מחוסר ומקלחת. הכול היה חדש: הרהיטים, מוצרי המטבח,אביזרי האמבטיה, לקחנו מהבית הישן רק שולחן אוכל שנמצא בביתי עד היום, וארון קיר. היה לי חדר משלי עם פטיפון וכל מה שנזקקתי לו. אולם היה לי קשה מאד להתרגל לבית החדש ללא החצר, לשאון המכוניות ולסביבה, הייתי אז בת 14 כיתה ט'.

אבי נפטר בנר ראשון של חנוכה שנת 1974 כשהיה רק בן 67, שנתיים לאחר צאתו לגמלאות , שנתיים מאושרות עם אמי שאהבה אותו עד אין קץ. לכתו היה מכה קשה לאמי ולי. הייתי עדין רווקה בת 26 הוא לא זכה לראות את נישואי ואת ילדיי. הייתי קשורה אליו מאד והוא חסר לי בעצותיו ובחוכמתו. אמי בעצם הפסיקה את חייה, נבלה מבפנים, עזרה לי מאד אחרי גירושי בטיפול בילדי בעצם הקדישה את חייה להם והם היו מקור כוחה. אמי נפטרה בת 84 בפורים 1996.

את בעלי גרושי  אילן סגל ז"ל הכרתי בעזרת חברים קרובים של הורי. הנישואין היו לא מוצלחים היינו שונים בכל אני ילידת הארץ והוא היה עולה חדש מרומניה, לא דאג למשפחה הסתבך בפלילים וזמן קצר לאחר לידת בני השני התגרשנו. הוא לא רצה לשלם מזונות ובעצם בני לא מכיר אותו. הוא נפטר מסרטן לפני מספר שנים.

יש לי שלושה נכדים מבתי יעל הבת הבכורה ילידת 11.11.1976 שנשואה לגילי. רועי בן 12 שנה, מאיה בת 8 ומתן בן 3. הם גרים בראשון לציון, תלמידי ביה"ס והגן. אוהבת אותם ללא קץ , מגיעה באופן קבוע כל יום רביעי נפגשים לעתים קרובות גם בסופי שבוע. חוגגים ביחד את החגים ואת ימי ההולדת, הולכים יחד לסרטים והצגות לפעמים למסעדות. אני סבתא מפנקת למורת רוחם של ההורים. בני השני דניאל הוא יליד 27.1.1982 מתגורר עדין אתי, רווק.

זיכרונות שונים

אני מאוד אוהבת מוזיקה, גם בבית נגנו ושרו .כשהייתי ילדה אהבתי במיוחד מוסיקה ישראלית, זמרים כמו הדודאים, צמד העופרים, התרנגולים, שלישיית גשר הירקון, הגבעטרון, שירי מולדת, שירי תנועה. מאוחר יותר היו מסיבות סלוניות רקדנו רוק אנד רול, סמבה רומבה צ'הצ'הצ'ה, פוסהדובלה  זמרים כמו אלביס פרסלי, קליף ריצ'רד, פול אנקה, הביטלס, אהבתי מאד מוסיקת עולם פיט סיגר, ננה מושקורי, האורגים, סיימון וגרפינקל. הייתי בחוגים לריקודי עם והשתתפתי במקהלת ביה"ס, היום אני משתתפת בחוגי זמר בגבעתיים ובזמר רשת, יש לי בבית המון ספרי שירים ,בני מנגן על כלים שונים אורגן וגיטרות וכו'.

אז היו הולכים לסרטים בבתי קולנוע גדולים שהקרינו סרט אחד לא כמו בתי הקולנוע היום. בגבעתיים ורמת גן היו בתי קולנוע שנקראו :קולנוע "נגה", "הדר", "אורדע," "רמה," "סטודיו" כל בתי הקולנוע נהרסו ובמקומם נבנו מגדלים. בבתי הקולנוע נהגו להציג הצגות של התאטראות השונים גם לילדים כמו תאטרון "תילון תליל" וכן מופעי זמר שונים כמו הופעות של מתי כספי ושלמה ארצי בתחילת דרכם האמנותית.

השכלה

השכלתי היא מרובת שנים. למדתי בתיכון ובסמינר למורים  ע"ש שיין בפתח תקווה,יש לי בגרות ותעודת הוראה לכיתות ג-ח. בתקופה שבין סיום לימודי בסמינר וגיוסי לצה"ל עבדתי כמורה מחנכת כתה ו' בקבוץ צאלים שבנגב. הייתי בחדר עם מורה נוספת בשם ורדינה. זו הייתה שנה מלאת חוויות הן בהוראה והן בחיים בקבוץ.

עזבתי את ההוראה ואחרי הצבא נרשמתי ללימודים באוניברסיטת בר אילן סיימתי לימודי תואר ראשון בסוציולוגיה וקרימינולוגיה, תואר ראשון לימודי הסבה ,בעבודה סוציאלית ותואר שני גם בע"ס. זה היה מקצועי במשך 36 שנה, בתחילה במחלקת הרווחה של עיריית חולון ואח"כ בעיריית גבעתיים בתחילה עבדתי כעו"ס כוללנית עם ילדים ומשפחות וכשנפתח המדור לזקן עברתי לעבוד עם הקשישים והייתי מרכזת נושא גמלת הסיעוד ומרכזת ועדת הסיעוד בגבעתיים עד צאתי לגמלאות. לקחתי חלק באין ספור קורסים והשתלמויות בנושאים שונים במסגרת תפקידי הייתי חברה בפורום ארצי של מרכזות חוק הסיעוד שהביא לקידומו של החוק וסיוע לאוכלוסיית הקשישים במדינה.

גם אני כמו אבי הייתי פעילה מאד ,6 שנים חברת ועד עובדי עיריית גבעתיים, פעילה בנעמ"ת -ארגון למען זכויות נשים ,הייתי בין יוזמי החוק למשפחות חד הוריות שחוקק בזמן כהונתה של אורה נמיר כשרת הרווחה ואף השתתפתי בסרט שהוכן כהכנה לחקיקה בכנסת. כיום אני מתנדבת פעם בשבוע במרכז התמיכה של הייעוץ לקשיש בביטוח הלאומי שהוא מוקד טלפוני שבא לייעץ לתמוך ולעזור לקשישים המתקשים מול הרשויות השונות, וכמו כן מתנדבת במרכז המבקרים בשרונה מטעם המועצה לשימור אתרים.

שרות צבאי

כבוגרת סמינר שירתי בצבא ביחידת מורות. את הטירונות עשיתי חודש ימים במחנה 80 בפרדס חנה .גרנו באוהל ענק 8 חיילות, ערכנו מסעות , למדנו לירות ברובה צ'כי , חוויה גדולה. עם סיום הטירונות שובצתי בפיקוד צפון, כחצי שנה לימדתי במרכז לנוער שנפלט ממערכת החינוך בקריית שמונה ואח"כ הפכתי להיות מש"קית ( מפקד שאינו קצין)ביחידה. סמלת עם שרוך אפור. הייתי אחראית על המורות החיילות בבתי הספר החקלאיים בצפון החל מחדרה דרך שפיה כדורי, בית הילדים בעמק, ועד "פילדלפיה" בבוסתן הגליל ליד נהרייה. התגוררתי עם מש"קית נוספת , ג'ינה, בבית החלוצות בחיפה תפקידי היה לבקר את החילות אחת לחודש לפתור בעיות שעלו בזמן שירותן כעין עובדת סוציאלית. כל בוקר היינו עולות על מדים ונוסעות בטרמפים למקומות השונים. המצב הביטחוני היה טוב אז בין מלחמת ששת הימים ליום הכיפורים, לא הייתה בעיה לנסוע בטרמפים. אהבתי מאד את השרות הצבאי, החברה החיילות המקסימות, הסיורים בגבול הצפון כשהיינו עורכים קישוט מוצבים בחגים ברמה ולאורך גבול הצפון, מבקרים את הלוחמים מביאים להם דברים טובים בנות ושמחה. כל שבוע עלינו לפיקוד בנצרת לישיבת צוות עם עופרה וקצינות נוספות.

נוף ילדות: [שלמה ארצי] 

נוף הבתים הישנים,

אשר היו צילי בימי ילדות,

חלפו הרבה שנים, חלפו הרבה שנים.

נוף הבתים כבר מתפורר,

וקירותיו נעלמים,

חלפו הרבה שנים, חלפו הרבה שנים.

בגן העדן של ילדות

אשר היה פורח,

הייתי חלק מהנוף

היום אני אורח.

בגן העצים המתקלפים

אשר היו צילי בימי ילדות

כבר נשברו הענפים

קפצה זקנה פתאום.

אני הולך ואת איתי

והם כולם נעלמים

קפצה זקנה פתאום

איזה יום היום.

בגן העדן של ילדות…

בנוף האנשים של ילדותי,

אשר היו צילי לפני שנים,

קפצה זקנה פתאום,

קפצה זקנה פתאום.

בראש כולם זרקה שיבה,

והם נעלמים.

קפצה זקנה פתאום,

קפצה זקנה פתאום.

בגן העדן של ילדות…

מוזמנים לעיין הספר הדיגיטלי – "החיים של סבתא יפה"

 

הזוית האישית

אני למדתי הרבה דברים חדשים על סבתא.

מילון

ציקוריה
עֹלֶשׁ ידוע גם בשם ציקוריה (בלטינית Cichorium) הוא סוג של צמחים בשרניים רב-שנתיים ממשפחת המורכבים. המין המוכר ביותר הוא העולש המצוי, מהיר צמיחה וגדל באזורים רבים בעולם. יש לו שימושים רבים, כתבלין, כתוסף או תחליף לקפה

ציטוטים

”בגן העדן של ילדות...“