מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בג'ונגל

בוריס והילה
בר המצווה של בוריס
עלייה וקליטה מוצלחת

לפני כ- 72 שנה נולדתי בצפון ארגנטינה בעירה קטנה בשם גנרל פארון.

הילדות שלי הייתה מאוד מגוונת ובאווירה מאוד מעניינת לגילי הצעיר בחיים. בשנים הראשונות למדתי בבית ספר N 31. כל יום חזרתי הביתה, אכלתי ואחרי הצהריים יצאתי עם רוברט ואליס, שני בני דודים, להרפתקאות השבועיות. למשל: דגנו דגים בלגונה באזור טרופי כשסביבנו מלא ציפורים צבעוניות ומשונות שהקסימו אותנו כול פעם מחדש. לא פעם היינו חוזרים הביתה בלי דגים, עייפים אך שמחים ומאושרים.

אציין שבתקופת ילדותי לא היתה טלוויזיה, מחשבים וטלפונים ניידים כך שהתעסקה הייתה, קריאת ספרים בחוברות קומיקס עם הגיבורים שריתקו אותי לפעמים עד פחד, טיולים ביערות ובשדות הקרובים לביתי, ולחקור יחד עם חבריי את הטבע המיוחד שהיה סביבי. ללמוד לא הכי אהבתי, ולפני שהלכנו לישון, תמיד סיכמנו בינינו מה תהיה ההרפתקה הבאה ליום המחרת. אחת מהן הייתה לבקר במאפייה המשפחתית של דוד מנואל.

בסוף שנת 1971, כשהייתי בן 23 עלינו לארץ. כבר הייתי נשוי ועם תינוק בן שנתיים. הפלגנו מבואנוס איירס לאיטליה, באנייה מפוארת מאוד. לאחר שבוע באיטליה עלינו לאניית "נילי", זו הייתה ההפלגה האחת לפני האחרונה שלה. ההפלגה נמשכה כחודש ימים. אניית נילי הייתה קטנה וצפופה ומלאה בעולים חדשים. במרסיי נקלענו לסערה גדולה מאוד שבגללה נאלצו להחזיר אותנו לאתונה, לאחר כמה שעות יצאנו שוב למסע אך הטלטולים נמשכו והיו קשים מנשוא.

במהלך ההפלגה הכרנו חברים רבים, שעם חלקם נמשך הקשר גם שנים לאחר מכן. אחד הרגעים המרגשים שנחרטו בי, היה כשירדנו מהאנייה בנמל בחיפה. אז ניגש אלי שוטר במדים, לחץ את ידי ובירך אותנו, זו הייתה הרגשה של חום אנושי מיוחד במינו. המפגש הזה "תיקן" חוויה אחרת, לא נעימה, במפגש עם שוטר איטלקי שהתייחס בחוסר כבוד ונימוס.

לאחר מכן הביאו אותנו למרכז קליטה בנצרת עלית. היינו המחזור הראשון שלו והוא שימש דוגמה למרכזי קליטה לעולים משכילים. שם הכרנו קבוצה גדולה של עולים משכילים מרוסיה וגם משפחות מרומניה. באחד השיעורים פרצה מהומה ענקית, הבן של הגננת של ילדינו היה טייס והוא נהרג במבצע. הכאב טלטל  את כולם במרכז הקליטה, האסון חיבר אותנו חזק כמשפחה עם יתר העולים, וגם הקשר עם המדינה התחזק עוד יותר. במרכז הקליטה היינו נפגשים הרבה עם נציגי הסוכנות היהודית ששאלו אותנו כיצד תראה בעינינו הצלחה של קליטת יהודים, ואשתי ענתה ש 90% מההצלחה של הקליטה היא בעצם בידי העולים והשאר בידי המדינה.

כשהסתיימה תקופת מרכז הקליטה היינו נבוכים כי לא ידענו לאן לפנות. לקחנו מפה, החזקנו אצבעות ונתנו להן להחליט עבורינו. כך יצא שהיינו אמורים להגיע לערד, אך מיד נאמר לנו שאין שם דירות ואז הגענו לבאר שבע. עבדתי בתשלובת ערד – המפעל הכימי מול הכור, בתור מפעיל כימי. לאחר שנים עברנו לקיבוץ מפלסים שם גרנו 18 שנים, והמפעל שהיה ברשותינו עבר לקיבוץ סופה. מקיבוץ מפלסים עברנו לאשדוד. כאן היינו וחיינו 20 שנים.

לקראת החתונה של אמא של הילה, אמא שלי עשתה עלייה בגיל 91, באמצע מלחמת לבנון השנייה, כך הגשימה את חלומה לחיות ולהקבר בארץ ישראל.

הזוית האישית

הילה: הסיפור של סבא גיבש אותנו מאוד. סבא מאוד חשוב לי ולכן הסיפור שלו עניין אותי, הוא דיבר על קרובי משפחה שהכירו אותי ואני לא זוכרת אותם. אני לומדת יותר ויותר על סבא, כל פעם יש משהו שמרתק אותי. אני רוצה לדעת עוד ועוד עד שניגמר הזמן וסבא צריך ללכת ואני אומרת לעצמי: 'אוף למה אי אפשר להמשיך?…' מאוד נהניתי מהפרויקט.

סבא בוריס: זו הייתה חוויה גדולה מאוד בשבילי להיות בחלק של הפרויקט המיוחד הזה. להעביר את עברי ולשתף את נכדתי האהובה, הילה, היה מאוד מהנה ומרגש.

מילון

אלפאחורס
עוגיות סנדוויץ' נימוחות (דרום אמריקאיות) במילוי ריבת חלב ומעטפת של קוקוס

ציטוטים

”אצלנו בבית יש שלווה ורוגע- אין צעקות ומקפידים לשמור על זה בכל מצב או אירוע“