מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בבית הספר בצל אנטישמיות

אני ונכדי עומר
אני ואחי הקטן
היו מקללים אותנו וכל הזמן שמענו את המילה ז'יד ("יהודי" ברומנית)

לסבים שלי, ההורים של אמא, היו תשעה ילדים. אחת הבנות נפטרה משחפת כשהייתה בת 18. אני הייתי אז בן שנתיים. אחד הבנים נסע לבוקרשט, בירת רומניה, ולא חזר מעולם. במשך שנים חיפשו אותו אך עד היום אף אחד מבני המשפחה לא יודע מה קרה לו. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי כבן שלוש. הוריי עברו לגור בבית של סבי וסבתי יחד עם ארבעה דודים שלי, אחים של אמא, שלא היו נשואים. הבית היה בנוי כרכבת והיו בו חמישה חדרים זה ליד זה. 
השואה הגיעה לעירי רומן בעוצמה קטנה באופן יחסי. בתחילה נשלחו ממנה יהודים שנחשדו כקומוניסטים וכאלה שלא היו מספיק עשירים ולא יכלו לשלם שוחד לרומנים לטרנסניסטריה, חבל ארץ שהפך למחנה ריכוז גדול בו נרצחו המוני יהודים. למרות זאת ברומן לא הוקם גטו. אבא שלי נשלח למחנה עבודה ליד עיר הנמל קונסטנצה. הוא היה בו שנתיים ולקראת סוף המלחמה שב הביתה. אינני זוכר במדויק אך אני חושב שראש העיר של רומן מנע את שליחת היהודים לגטאות, אך איני בטוח בכך.
 
באותה תקופת מלחמה אסרו על תלמידים יהודים ללכת לבית הספר הממלכתי של העיר. לכן כשהייתי בכיתה א' נאלצנו ללמוד בבית הכנסת. כשהמלחמה הסתיימה, כל התלמידים חזרו ללמוד בבית הספר הממלכתי בעיר.בזמן המלחמה לילדים אסור היה לצאת לבד מהבית. למרות זאת, באחד הימים החלטתי לצאת דרך חצר ביתי לרחוב מבלי שהוריי ידעו, כמובן. ברחוב נתקלתי בחייל גרמני אשר פנה אליי בגרמנית. פחדתי מאוד ולא הבנתי מילה מדבריו. הוא הושיט לי את ידו ונתן לי חבילת סוכריות. למרות פחדיי לקחתי את הסוכריות וחזרתי לביתי. בבית הראיתי להוריי את הסוכריות. הם מאוד כעסו וצעקו עליי: "מדוע יצאת לבד לרחוב?!" אך למרות כעסם כולנו אכלנו את הסוכריות…תוך כדי אכילה הבנו שנס הוא שנשארתי בחיים ושהחייל לא פגע בי.
 
שניים מאחיה של אמא היו פקידים אשר עבדו אצל אחד מעשירי העיר. מצבם הכלכלי היה טוב. למעסיק שלהם הייתה חנות לאביזרי רכב, תחנת דלק, שלוש מכוניות ובית בן 12 חדרים. לקראת סוף המלחמה, כשהחלה הפלישה הרוסית, ברח אותו מעסיק עשיר לדרום רומניה, לאזור נהר הדנובה והשאיר את ביתו ורכושו לשני דודיי. מאחר והבית היה גדול וריק, כולנו עברנו לגור בו וחיינו שם כשנה. בתקופה זו יצאה הוראה שכל בית חייב לארח אנשי צבא רוסיים. בביתנו התארח חייל רוסי, יהודי בדרגת סרן. לא ידענו רוסית והוא לא ידע רומנית אז תקשרנו איתו ביידיש. באופן קבוע הוא חזר על המשפט: "תברחו מפה. אם הרוסים יכבשו את האזור לא יהיה לכם טוב". בתום המלחמה המעסיק העשיר חזר לעיר, קיבל את ביתו ואנו שבנו לביתנו.  
מלחמת העולם השנייה הסתיימה ברומניה ב-23.8.1944, כשצבאות רומניה כרתו ברית עם הרוסים והתקדמו איתם לעבר גרמניה הנאצית. את כיתה ב' התחלתי בספטמבר 1944, בביה"ס העממי, שם למדתי עד סוף כיתה ד'. מנהל בית הספר היה גם המורה של אבא שלי ז"ל. המלחמה הותירה עקבות לא פשוטים. התנאים בבית הספר לא היו טובים: לא הודפסו ספרים ומחברות. בקיץ היה חם מאוד כי הטמפרטורות היו מעל 30 מעלות ולא היו אופציות לקירור כמו היום. בחורף הטמפרטורות ירדו אפילו מתחת ל-15 מעלות. היה קשה להשיג עצים להסקה. את יום הלימודים התחלנו בשעה 08:00 וההסקה פעמים רבות לא הצליחה לחמם את כיתות הלימוד. לעיתים קרובות ההורים לא היו שולחים אותנו לבית הספר בגלל הקור, וכשכבר הגענו לביה"ס, היינו חייבים ללמוד עם המעילים. עד כדי כך היה קר. במהלך ההפסקות שיחקנו כדורגל עם ילדים נוצרים. תוצאת המשחק לא הייתה רלוונטית. גם אם ניצחנו וגם אם הפסדנו הילדים הנוצרים קיללו אותנו כל הזמן והשתמשו בכינוי הגנאי "ז'יד" כי הם היו אנטישמים. לעיתים גם הרביצו לנו. 
באותן השנים הייתה בצורת ואני זוכר שכל האנשים מכל הדתות יצאו לרחובות להתפלל לגשם והרבנים יצאו עם ספרי התורה. בשנת 1948 המשטר הקומוניסטי עלה לשלטון ברומניה. תנאי הלמידה בבית הספר השתפרו. היה חימום בחורף והודפסו ספרי לימוד. למרות הטבה זו, החנויות, העסקים והמפעלים הפרטיים נסגרו משום שהכל היה שייך מעתה לממשלה הקומוניסטית. להוריי הייתה חנות בה מכרו ציוד ששימש את הכפריים. החנות עברה לבעלות ממשלתית ואבא נסע כל יום 40 ק"מ ברכבת לעיר אחרת, בה עבד כפקיד בתחנה בה מכרו חביות דלק. 
אני מקווה שיהיה שלום בעולם ושאף אחד לא יסבול ולא ימות ממאבקי כוח.

מילון

רומן
שם העיר ברומניה שסבי גר בה

ציטוטים

”אם תתאמץ, תצליח!“