מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות בארץ בתקופת הבריטים

שלומית יהוד - קיסר
שלומית ביום נישואיה

סבתא שולמית (שולה) קיסר מספרת:

סבא שלי בא מתימן עם סבתא, על חמורים בדרך היה מאוד קשה, הם הגיעו ישר לירושלים והתגוררו שם. סבא היה רב ושוחט וכותב מזוזות.

אמא שלי התחתנה עם מושבניק ממושב אלישיבוהם גידלו ירקות ופירות, והיה להם לול תרנגולות. במושב מצבם הכלכלי היה יחסית טוב. בחג שבועות היו כל התושבים מתאספים בבית ספרוכל תושב הביא סלסלה מלאה בפירות וירקותוהכוהן היה קונה מכל תושב את הטנא שלו במחיר סמלי. הכסף היה הולך למזכיר המועצה לפיתוח, והיו מחלקים את הטנא לאנשים נזקקים.

במושב היינו לומדים כיתות א', ב' באותה כיתה. כאשר ההורים היו יוצאים לעבודה בשדות אז היינו שומרים על האחים הקטנים שלנו באותה כיתה שאנחנו למדנו.

היה מצחיק שאחד האחים הקטנים היה צריך ללכת לשירותים ופתאום כול הילדים הקטנים רצו ללכת לשירותים ואז המורה הייתה עוצרת את השיעור עד שכולם יחזרו. וכולם היו צוחקים.

באותה תקופה הבריטים שלטו בארץ והיה מצב מאוד קשה ומפחיד. זכור לי שהאנגלים עשו חיפוש בבית אחרי נשק וזה היה מאוד מפחיד, הם היו באים בלילה לעשות את החיפושהבריטים היו ג'נטלמנים, משאירים בית מסודר, ומתנצלים תמיד על אי הנוחותאנחנו הילדים התחבאנו מתחת למיטות כי פחדנו.

היה מקרה של חיפוש בבית וכול מי שהיה לו מעיל צבאי בריטי או תרמיל בריטי היו לוקחים אותו לחקירה, אני זוכרת שלאבא שלי היה תרמיל צבאי והוא החביא אותו מהר בתוך האדמה.

כאשר ההבריטים היו יורדים מהגבעות שמסביב למושב אל המושב, כול התושבים היו קוראים בקול "הנה הכלניות" – הכוונה הייתה לצנחנים הבריטים שחבשו על ראשם כובעים אדומים.

אבא שלי היה יוצא לשמירה בלילות, זה נעשה בתורנות עם חברים נוספים. מסביב למושב היה כפר ערבי בשם הבסא שממנו היו מגיעים ערבים ומתנכלים ליהודים במושב.

כשאבא שלי היה יוצא לשמירה היינו שרים לו:

"מה תציץ כוכבי

מה תלחש כוכבי

האיר נא הדרך לאבי…."

ותמיד אבא שלי היה מתרגש שאני ואחיי שרים לו את השיר ומחבק אותנו.

פעם אחת הגיעו ערבים למושב ואמא שלי החביאה אותי ואת אחיי בתוך תנור אפיה גדול, שבו הייתה אופה את הלחמים) עד שהערבים עזבו את המקום.

אמא שלי לא התאקלמה טוב במושב כי היא הייתה רגילה לעיר, היא שכנעה את אבא שלי לעבור לעיר ולבסוף, בלב כבד, הסכים לעבור לעיר.

המצב בארץ ובעיקר בעיר היה מאוד קשה. היו ימים שלא היה מה לאכול ובעיקר אכלו לחם וריבה, אני זוכרת לילות שהוריי נתנו לנו לאכול והם עצמם הלכו לישון ללא אוכל.

מגיל צעיר יצאתי לעבודה, הייתי יוצאת מוקדם עם אבא שלי לפרדס לקטוף תפוזים, או לבית אריזה, שם ישבו על מחצלותוחלק מהעובדות היו בוררות את התפוזים לפי גדלים. התפקיד שלי היה לעטוף את התפוז בנייר ולשים אותו בתוך הארגז לפי הגודל.

הייתי חיילת בצבא ההגנה לישראל, שירתתי רחוק מהבית, בירוחם שהייתה אז מדבר. הייתי פקידת אפסנאות.

המפקד שלי הישיר היה יקותיאל אדמוביץ (אדם) ז"ל, שנהרג במלחמת שלום הגליל הראשונה.

העשרה

"כלניות" הוא הכינוי שניתן על ידי אנשי היישוב לחיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית, שהוצבה בארץ ישראל בספטמבר 1945. כצנחנים חבשו חיילי הדיוויזיה השישית כומתות אדומות, ובשל כך הדביקו להם אנשי היישוב את הכינוי "כלניות". עם התחדשות מאבקו של היישוב הוטלה עליה משימת המלחמה נגד תנועת המרי העברי, המסגרת המשותפת להגנה לאצ"ל וללח"י, שפעלה מסוף שנת 1945 ונתפרקה לאחר פיצוץ מלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946.
 
תשע"ה

מילון

כלניות
חיילים בריטים שהיו בארץ בתקופת טרום קום המדינה

ג'נטלמן
כינוי לגבר החי ומתנהג לפי אמות מידה הנובעות ממעמד חברתי גבוה יחסית, וכוללות נימוסים טובים, בעיקר כלפי נשים, אמינות גבוהה, קור רוח, הגינות, נכונות להודות בהפסד ומאפיינים נוספים התלויים בתקופה ובמקום

ציטוטים

”לפני שיצא לשמירה שרנו לאבא שיר, ותמיד הוא היה מתרגש ומחבק אותנו“