מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדות אחרת

כאן אני ונכדתי
שימו לב לשילוב הידיים, קדימה על השולחן
הילדות של פעם הייתה שונה מאוד מהילדות של היום

שמי שרה – סופיה יעקובי. נולדתי בשנת 1954 לבית משפחת נאוס בעיר סרטוב שברוסיה. עליתי לארץ בגיל שש בשנת 1960. אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי שוהם ומספרת לה על ילדותי.

ילדות אחרת

לפני למעלה מ-50 שנה גם אני הייתי ילדה. החיים אז היו לגמרי שונים מהיום, וגם הילדות כמובן.

איך למדנו?

כל ילד שובץ לבית הספר השכונתי. לא היו מספיק כיתות ולכן למדנו במשמרות: משמרת ראשונה 8:00 – 12:00 והשנייה 12:00 – 16:00. כל מה שלמדנו, למדנו מפי המורה ומספרי לימוד מיושנים. ככל שהמורה ידעה יותר, גם אנחנו ידענו יותר. מחשבים כמובן לא היו וגם לא כל טכנולוגיה מעשירה אחרת. כל השיעורים היו פרונטליים, לא הייתה עבודה בקבוצות, לא דפי עבודה, לא למידה באינטרנט. למדנו מקצועות כמו חקלאות, במלאכה למדנו לרקום ולתפור, בכלכלת בית למדנו לבשל, במוזיקה למדנו מילים של שירים – הכנה פשוטה לחיים של אז.

עסקנו הרבה בהעתקה מהלוח, ובבית העתקנו מפות מהאטלס בעזרת דף פשוט שאימא טבלה בנפט עד שנעשה שקוף והתייבש. לא היו מכונות צילום. אחרי הצהריים שרכנו רגלינו לספריה העירונית בקצה העיר והעתקנו את שיעורי הבית שלנו מהאנציקלופדיות. הייתה לי חברה שקנו לה אנציקלופדיה פרטית והיא הייתה פשוט גוזרת את התשובות מהאינציקלופדיה ומדביקה במחברת ואנחנו קינאנו בה מאוד.

שימו לב לשילוב הידיים, קדימה על השולחן

לחוגים הלכו רק ילדי העשירים. אנחנו אפילו לא ידענו מה זה. פעם ראיתי ילדה מהכיתה הולכת עם מזוודה נורא משונה (תיק כינור) היא אמרה לי שהיא הולכת לחוג, ורק כשגדלתי הבנתי לאן היא הלכה…..

מה אכלנו?

לאוכל אז לא הייתה הרבה משמעות. אכלנו כי היה צריך. כל אחד אכל מה שאימא שלו ידעה לבשל מהבית, לפי העדה שלה. האוכל היה בסיסי. מנה עיקרית ותוספת אחת. לא שאלו אותנו מה אנחנו רוצים לאכול. אכלנו מה שהיה. לא נשנשנו בין הארוחות, כי לא היה מה. לפעמים מרחנו חמאה על פרוסת לחם שחור ועלייה בזקנו סוכר … אמא לימדה אותנו לערבב בעזרת מזלג חלמון ביצה עם סוכר, המון זמן, עד שהפך למעיין קרם צהבהב בהיר, ומאוד טעים. מסעדות היו מעטות ואנחנו לא נמנינו בין הבאים בשעריהן. אין פלא שכולנו היינו צנומים….

מה לבשנו?

גם לבגדים לא הייתה משמעות כמו שיש להם היום. לא הייתה אפנת ילדי מפותחת. קנו לנו בגדים שלוש פעמים בשנה: בספטמבר קנו לנו תלבושת אחידה לבית ספר, ורק מה שהיה קטן עלינו והיה צורך לחדש; בראש השנה קנו לנו בגד חורף לחג, בדרך כלל שמלה ונעליים. כל השמלות היו זהות ורק שילובי הצבעים הבדילו ביניהן, כך שכול הבנות נראו די אותו דבר. למרות זאת לא היו גאות ומאושרות מאיתנו בערב החג, כשיצאנו לרחוב  בבגדינו החדשים.

מאחר שהינו בתקופה של גדילה ולא היה כסף לקנות כל שנה בגדים חדשים (מלבד בגד החג) היו קונים לנו בגדים גדולים עלינו בכמה מידות והתופרת הייתה מתאימה אותם למידתנו מחדש בכל שנה. היה אפשר לראות על הבגד את מספר השנים שהיה  ברשותנו לפי צבעי הבד השונים בצדדים ובמכפלות. בפסח היו קונים את בגד החורף ומטפלים בו כנ"ל.

גם נעליים קנו לנו במידות יותר גדולות, שיתאימו לכמה שנים. בהתחלה היו דוחפים עיתונים למקום הריק וכעבור שנים, כשהנעליים כבר היו קטנות עלינו פשוט גזרו אותן מלפנים כדי לאפשר לאצבעות לפרוץ החוצה. לפני שנעלנו אותן לראשונה לקחו אותן לסנדלר שיקבע בתחתיתן פיסות מתכת לשמור מפני התבלות הסוליה, כך שבלכתנו הישמענו צלילים מתכתיים. כמובן שצחצחנו אותן כל ערב במשחת נעליים כדי לשמור על גמישותן וניקיונן.

במה שיחקנו?

תחילה, במה לא שיחקנו: מחשב לא היה, גם לא טאבלט וכמובן לא טלפון נייד!!!  משחקי שולחן היו רק לבודדים – בעיקר מונופול ולפעמים כיתתנו רגלינו לקצה העיר, לילד שהיה לו מונופול. ברחוב שלנו היה רק ילד אחד שהיו לו אופניים ועמדנו בתור לסיבוב קצר. כמובן שהיה עלינו להתחנף אליו כהוגן ולפנק אותו במילות חיבה כדי שנהיה ראויים לחסדיו. בר מזל אחר השיג מאיפה שהוא אופן אחד ללא צמיג אותו היה מגלגל במיומנות בעזרת מקל. גם הוא זכה מאיתנו לכבוד הראוי…

מכוניות היו מעטות ואנחנו שלטנו בכבישים. הם היו מגרש המשחקים שלנו ופעם בכמה שעות זזנו מעט הצידה לאפשר למכונית לעבור.

הזוית האישית

סבתא שרה: הנכדים שלי נולדו לעולם לגמרי שונה מהעולם שאני גדלתי בו בגילם. היה לי חשוב להעביר לנכדתי טעמים, ריחות וחוויות ילדות שלי מעולם שנעלם.

מילון

פרונטלי
נמצא מלפנים, נמצא בחזית; חזיתי; קדמי

ציטוטים

” לא היו מספיק כיתות ולכן למדנו במשמרות: משמרת ראשונה ושנייה“