מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי

ג'ונו וסבא יגאל
סבא אליעזר מחזיק את סבא יגאל התינוק
שנותיי הראשונות

שמי יגאל טיברין ואני סבא של ג'ונו.

נולדתי בירושלים בשנת 1952 ובשנותי הראשונות גדלתי בשכונה שהייתה ממש על הגבול בין ירושלים היהודית לירושלים הערבית שהייתה שייכת לירדן. הורי ומשפחתם עלו לארץ בשנת 1949 כלומר, שנה אחת לאחר הקמת המדינה. המשפחה עלתה לארץ באוניה מרומניה שבמזרח אירופה. הגיעו סבא וסבתא שלי מצד אימי, שעברו לרומניה מבולגריה, שני אחים ואחות של סבתי והורי, אבי ואמי.

 

אמא לורי מחזיקה את סבא יגאל כשהיה תינוק

 

לאחר שגרו מספר חודשים במעברה באזור חדרה, עברה המשפחה לירושלים וקיבלה חדרי מגורים במבנה שהיה שייך לכנסיה נוצרית צרפתית  בשם "נוטרה דם". הכנסייה הייתה ממוקמת קרוב מאוד לגבול בין ירושלים המערבית לירושלים המזרחית וקרוב מאוד לשער יפו שבעיר העתיקה. בשטח המנזר התגוררו הנזירים והנזירות ומשפחות שקיבלו חדרים במבנה צמוד למנזר עצמו. השכנים היו רובם עולים חדשים מארצות שונות וחלקם היו ערבים, שהתגוררו בשטח הכנסייה זמן רב לפני מלחמת השחרור ונשארו בצד הישראלי של הגבול. על גג הכנסייה הייתה עמדה של חיילים, שממנה השקיפו לעבר העיר העתיקה. כל הילדים בשכונה אהבו לעלות למעלה לראות את נוף העיר העתיקה  וגם לקבל מידי פעם סוכריות מהחיילים.

 

סבא יגאל בחצר ביתו בירושלים

 

כל המשפחה שלי גרה במבנה שהיה סמוך לכנסייה ולמגורי הנזירים. היו במסדרון ארבעה חדרים בהם גרה כל המשפחה, בחדר מספר שמונה גרו סבא שלי ששמו היה אליעזר וסבתא שלי ששמה היה דודה, בחדר אחת עשרה גר אח של סבתא שלי בשם "דוד איזק," שהיה יוצא כל בוקר לשחק שחמט ליד הדואר המרכזי ברחוב יפו, שם היה נפגש עם ידידיו וחוזר בערב (לפי השמועות המשחקים היו על מעט כסף) .

 

סבתא דודה (מאמה) יושבת ומקריאה לסבא יגאל סיפור

 

בחדר מספר עשר גרנו אבי, אמי ואני. הוריי היו רופאים צעירים שסיימו את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית, ועבדו בבית החולים הדסה בירושלים. חדר מספר תשע היה המטבח, בו אפתה סבתי את הבורקסים המושלמים שלה ובהם נהגה לכבד את הכמרים שהיו מגיעים בכל פעם שריח המאפים היה מגיע למנזר. לצורך הכנת הבורקסים, סבתי הייתה מבקשת ממני לחבוט בבצק במערוך כמאה פעמים לפני כל קיפול (תוך כדי ספירה בשפת הלדינו, שהייתה השפה ששמעתי בכל שנותיי הראשונות). סבתא הייתה בשלנית מעולה וגם במטבח הקטן שלה על "פרימוס" שהיה בעצם מכשיר גז עם להבה אחת הייתה מכינה מטעמים מדהימים. שני חדרים אחרים במבנה בו התגוררנו, היו מרפאת שיניים בה עבדו זוג יחסית מבוגר, שעלו לארץ מהונגריה ונקשרו בקשר אמיץ עם משפחתנו הקטנה ולכן גם קיבלו את הכינוי דוד ודודה שיניים! הייתה להם מכונית קטנה, דבר שהיה יחסית נדיר בתקופה זו וזכור לי שהיינו נוסעים איתם לחוף הים באשקלון, נסיעה שהייתה אורכת שעות. דוד שיניים היה מכין קפה עם חלב מתוק, שתמיד היה לי חשק לשתות וכדי לזכות בכוס קפה כזה, הייתי חייב לשחק איתו משחקי מסירות משעממים. ממש בגיל צעיר, דוד אייזק לימד אותי לשחק שח עם לוח השחמט אותו הביא מבולגריה. סבתא שלי, לה קראתי "מאמה" לימדה אותי לשחק על אותו לוח אבל מצדו השני שש-בש. את המספרים של הקוביות הייתה מציינת בטורקית (שפה אותה למדה בילדותה). המשחק עצמו עם הכלים המקוריים, נמצא עדין ברשותי וכמובן שעדין בשימוש.

 

 

לוח שחמט
לוח שש בש

 

לסבא שלי, סבא אליעזר, (שהיה עורך דין בארץ מולדתו בולגריה), הייתה חנות מכולת, בה נהגתי לבקר בכל הזדמנות. על השולחן ליד הקופה, הייתה צנצנת גדולה עם מסטיקים עגולים בצבעים שונים ומדי פעם הייתי גם מקבל אחד. לסבא שלי הייתי קורא "פפישו" והיה לו שפם גדול ומשקפיים עגולים נטולי מסגרת, עיניים חייכניות וחיוך רחב. היות וסבא לא דיבר עברית בשנים הראשונות (כמו הרבה עולים חדשים שהגיעו ארצה בגיל מבוגר), התקשורת בינינו הייתה בעיקר באמצעות מבטים וחיבוקים.

 

סבא אליעזר (פפישו) מחזיק את סבא יגאל כשהיה תינוק

 

את רוב שעות היום הייתי מבלה בדרך כלל יחד עם יתר הילדים בחצר. החברים הכי טובים שלי היו פופו ומנוס, שהיו הבנים של המשפחה הערבית, שגרה בחצר המנזר. המשפחה נשארה לגור בצד הישראלי של הגבול, כי אבי המשפחה היה נגר והועסק על ידי המנזר בעבודות שונות. הבית שלהם היה תמיד מקום המפגש של כל הילדים, כי היה יותר גדול משלנו, הייתה בו מרפסת גדולה ואמא שלהם חילקה לנו כל מיני מטעמים. חלק מהמשחקים שלנו היה לנסות לעבור ל"שטח ההפקר", שהיה בעצם רצועה צרה, שהתחילה אחרי גדר, שהייתה ממש קרוב למנזר עד לגדר נוספת שהייתה בעצם הגבול האמיתי עם ירושלים המזרחית. בשטח הזה היינו מחפשים כל מיני אבנים יפות ומציאות שונות אבל מסתכנים בקבלת עונשים מהורינו שכמובן אסרו עלינו להגיע לשם. גרתי ב"נוטרה דם" עד גיל חמש בערך, אז נולד גם אחי הקטן דני ומשפחתנו הקטנה עברה לגור בשכונה אחרת בירושלים.

סיפרתי לג'ונו על השנים הראשונות שלי, עד גיל חמש בערך, השוני העצום בין איך שנראו החיים אז לחיים של היום נראה כמאפיין ביותר את פער הדורות בינינו. כשג'ונו יהיה בגילי השנה תהיה 2075!!! אפילו ג'ונו לא יודע מה יהיה אז….

הזוית האישית

יגאל טיברין: היה לי כיף לשבת עם ג'ונו כתף לכתף ולספר לו שוב אירועים מעברי הרחוק. לעיתים היה נדמה כי הוא שותה את דברי בצמא רב. ברור לי כי קשה לדמיין עולם שחלקו כבר נכחד כמו מקרר עם קרח ועולם ללא תקשורת. ללא ספק חל משהו בקשר בינינו – הוא התעצם ונראה כי הנוסטלגיה שלי במובן מסוים הצטרפה לשלו ולפחות חלק ממנה יוכל הוא בעצמו לספר יום אחד לנכדו.

ג'ונו טיברין: היה לי כיף להקשיב לסיפור של סבא יגאל, אני לא יודע אם אבא שלי שהוא הבן של סבא יגאל יודע כל כך הרבה דברים על הזמן בו סבא היה ילד קטן. זה עשה לי חשק לשמוע ולרשום את הסיפורים של יתר הסבים והסבתות שלי וגם לשמוע על סיפורים נוספים של סבא יגאל מעברו.

מילון

דוד שיניים
ידיד קרוב של ההורים של סבא יגאל, שהיה רופא שיניים והמרפאה שלו הייתה צמודה לדירה בה גדל.

שטח הפקר
אזור המפריד בין 2 מדינות הנמצאות במלחמה. לאזור זה אסור לאיש להיכנס.

ציטוטים

”"התקשורת בינינו (סבא יגאל וסבא שלו)- הייתה בעיקר באמצעות חיבוקים ומבטים".“