מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי

נכדתי ואני
ביקור משותף בבית התפוצות
עליה ארצה עקב הכיבוש

סיפורי מתחיל כך: שמי רוחמה טובול, נולדתי בשנת 1959 באלג'יר בעיר בשם קולומבשר.

כשנולדתי היינו תחת שלטון צרפתי ואז היה הכיבוש וכל יהודי אלג'יר התחילו לעלות  ארצה.

ב-8 במאי בשנת 1962 עזבנו את אלג'יר לצרפת לעיר בשם מרסיי.  נשארנו במלון  בשם- קורונה, עד עלייתנו  לארץ. אמי הייתה בהריונה המתקדם היא מאוד רצתה לעלות ארצה באנייה אבל לא הרשו לה בגלל הריונה המתקדם אז העלו אותנו בטיסה לארץ.

ב- 8 ליוני נחתנו ולקחו אותנו ללוד, ורצו שנשאר שם, אמי התעקשה ואמרה שהיא תתקשר למשפחה בצרפת ותאמר להם לא לעלות ארצה. לאחר מכן  העלו את אבי ואמי ואת אחותי הגדולה ואותי שהייתי הילדה השנייה במשפחה, והאוטובוס לקח אותנו לדימונה. ההורים שלי שאלו איפה אנחנו? והם ענו שאנו נמצאים בתל אביב, ולאחר מכן בירושלים. אבי שמאוד רצה להיות בירושלים ליד אחיו  שעלה הרבה לפנינו לארץ שמח.

לאחר מכן נודע לנו שאנחנו לא בירושלים אלא בדימונה. לקחו אותנו למעברה, במעברה היה חדר אחד בו יש סלון, מטבח וחדר שינה, היינו נשארים ביום במעברה ובלילה היינו ישנים אצל אחות של אבי שהייתה גרה בשכונת הערבה בבניין. ב-16 ליוני נולד אחי פטריק ואחרי הברית אמי הלכה לעמידר, אמי ביקשה שייתן לנו מגורים בבניין והם התנגדו. בעקבות כך  אמי סטרה למנהל עמידר, הזמינו לה משטרה. מאוחר יותר  נתנו לנו דירה ברחוב הצבר, לא היה בדירה חשמל, ולא היו חלונות ודלתות. ומיד לאחר מכן אבי התחיל לעבוד בקמ"ג עם קבלן.

בשנת -1965, לאחר פסח, אבי עבר תאונה בקמ"ג, נפל מ- 6 מטר גובה, ומאז אבי עבר כמה ניתוחים, שבאותה  תקופה אמי הייתה שוב הרה, וכשאחי נולד  אבי היה עדיין בבית חולים. אחי נולד ב-24 ביוני  1965 עברנו תקופה מאוד קשה עם השיקום של אבי. רק לאחר שנתיים וחצי אבי התקבל לעבוד בעירית דימונה, והיינו משפחה במעמד בינוני, לא היינו עשירים אך גם לא היינו עניים. בשנת- 1966 נולד לי עוד אח וכל הזמן  אבי עבד לפרנסתנו, בשנת- 1967 פרצה מלחמת 6 הימים, היינו מאוד קטנים וכל פעם  שהייתה אזעקה  היינו מאוד פוחדים מכיוון שאבי היה כל הזמן בעבודה ואנחנו היינו עם אמי.

סבתא שלי מצד אמי הייתה גרה בנצרת יחד עם דודותיי,   אותה תקופה סבתי הייתה בתהליך של העברה לדימונה כי היא סבלה מלחץ דם גבוה  וראש העיר בשם גבי סבג הוא  עזר מאוד לסבתי לעבור לגור בדימונה. נוספו לי עוד 2 אחים באותו בית.

לאחר מכן עזבנו לבית קרקע שהיה יותר גדול וגם שמה נולדה לנו עוד אחות והיינו ביחד שמונה אחים והורים מאושרים.

עם הזמן גדלנו בדימונה – למדנו ואהבנו מאוד את עירנו שכיום אנחנו לא מוכנים לעזוב אותה. כל אחיי גדלו וכל אחד התחתן ובנה את ביתו. וכיום יש לי 4 ילדים ו-4 נכדים ו-20 אחיינים ולסיום אינני זוכרת את ילדותי שבחוץ לארץ מכיוון שהייתי מאוד קטנה כשעלינו ארצה הייתי בת שנתיים אך מה שכתבתי היום הוא מסיפורים ששמעתי במהלך חיי.

הזוית האישית

תהל: החוויה היתה מרתקת, למדתי הרבה על סבא, שלא ידעתי, ולמדתי מסבתא על אהבתה לדימונה.

מילון

עמידר
חברה לדיור

ציטוטים

”עם הזמן גדלנו בדימונה – למדנו ואהבנו מאוד את עירנו שכיום אנחנו לא מוכנים לעזוב אותה“