מאגר סיפורי מורשת

סבתי רותי מספרת על ילדותה במושב:

סיפורי מוקדש להוריי ברוך ואירן חיון ז"ל.

נולדתי ביום שישי בשנת 1952 בבית במושב, כבת ראשונה אחרי שני בנים להוריי ברוך ואירן חיון. אימי שמחה מאד כאשר נולדתי כי היא מאד רצתה בת, אבל מהר מאד הבינה שהבת שובבה מאד ואף יותר מהבנים.

הורי אירן וברוך חיון ז"ל  עלו לישראל מטוניסיה בעלייה ההמונית בשנת 1948,  באונייה פאן יורק, כאשר אבי היה בן 19 ואימי בת 18. הם נישאו בעיר מרסיי  שבצרפת בדרכם לישראל. בארץ ישראל החלה מלחמת השחרור והחל גיוס של כל הצעירים שעלו לישראל. גם אבא שלי גויס לצה"ל כחובש קרבי .

אימא שלי נשארה לגור בחיפה ללא ידיעת השפה ואומצה ע"י משפחה דוברת צרפתית שעזרה לה להתאקלם בארץ החדשה. בינתיים אבא שלי נלחם במלחמה ושויך לחטיבת "אלכסנדרוני", השתתף בכיבוש משטרת עיראק – אל מנשיה, אחרי מצור על כיס פלוג'ה. בתום המלחמה החל להתארגן גרעין של עולי טוניסיה ע"מ להקים את מושב ינוב שבשרון.

המושב הוקם בשנת  1950, הורי היו בין מייסדי המושב. בתחילת דרכם כולם גרו באוהלים גדולים שסופקו מהצבא. אחי הבכור בנימין היה התינוק הראשון שנולד במחנה האוהלים. אבא שלי לא היה נוכח בעת הלידה בגלל שירותו הצבאי.

למדנו במושב ינוב בבית הספר שנקרא "בית הספר ע"ש ה–28", עד כיתה ח', בתיכון למדנו בבית הספר האזורי "רופין" .

מדוע בית הספר במושב נקרא  "בית הספר ע"ש ה – 28 "?

במסגרת עליית הנוער מטוניסיה , נשלחו חלק מהנערים והנערות שהיו חלשים ותשושים להבראה ולהתאוששות בנורבגיה. אחרי שטופלו ע"י צוות מקצועי והתחזקו הם הוטסו במטוסים מנורבגיה לישראל. באחת מהטיסות האלה התרסק מטוס בדרך מנורבגיה לישראל.  27 בני הנוער ואנשי הצוות נהרגו, חוץ מהילד יצחק אלל שהיה הניצול היחיד מכל בני הנוער שהיו במטוס.

ממשלת נורבגיה לקחה אחריות על התרסקות המטוס והחליטה לאמץ את מושב ינוב. ממשלת נורבגיה שלחה למושב במתנה צריפי עץ ובנאים שבנו לחברי המושב את הבתים הראשונים, את בית הספר, שנקרא ע"ש ה – 28 ע"מ להנציח את הנספים, את הגנים ואת בית התרבות ששימש אותנו לאירועים במושב כמו: חתונות, בר מצווה, ובית קולנוע, הכול בנוי מעץ שהובא מנורבגיה.

לצורך פרנסתם  חברי המושב עסקו בגידולים: פרות לחלב, עופות לביצים, שתלו פרדסים לפרי הדר שברבות השנים הכניסו כסף למשפחות וגידלו ירקות. בתחילת דרכו של המושב היו הרבה קשיים לחברים, בין היתר אי ידיעת השפה העברית  ולכן נשלחו חיילות ללמד את האימהות שלנו עברית.

עקב מקומו של המושב ליד כפרים ערבים נכנסו למושב באישון לילה מסתננים ערבים וגנבו בעלי חיים, פרות, כבשים  ובעיקר ציוד חקלאי שנקנה בקושי רב. חברי המושב התארגנו לשמירה בלילות ולחמו למיגור התופעה ואף נהרג תושב אחד של המושב.

אנחנו הילדים למדנו בכיתות שמנו בין תשעה ל-15 ילדים בכיתה, כי בית הספר היה רק של ילדי המושב, לכן מס' התלמידים היה קטן בכיתות. בכל יום אחרי הלימודים אכלנו ארוחת צהריים כשבכל הבתים היה אותו אוכל, היו ימים קבועים של מאכלים מסוימים בכל הבתים. כשאמהות מסוימות היו חולות או אחרי לידה או שלא היו בבית, הילדים תמיד התארחו בבית אחר.

כל ילדי המושב עבדו במשקים, עזרו והיו שותפים מלאים בכל העבודות במשק. כאשר סיימנו את המטלות שלנו , שיחקנו במשחקי התקופה: מחניים, חבל, חמש אבנים, אחת שתיים שלוש דג מלוח, הרצל אמר, תוספת, גומי, תירו, בנינו עגלות, בנינו בתים על עצים, בעונת הקטיף שיחקנו עם הארגזים של התפוזים. בתקופה ההיא המושב התנהל כמו משפחה אחת גדולה, האימהות עזרו אחת לשנייה, האבות עזרו האחד לשני להקים את המשקים וכך התנהלו חיינו.

לצערנו בשנת 1972 נסגר בית הספר במושב ינוב, רוב הילדים במושב גדלו ובית הספר החל להתרוקן והוחלט שהילדים הצעירים ילמדו יחד עם ילדי האזור בבית ספר במושב צור משה הקרוב למושב שלנו. היום במושב גרות משפחות צעירות , המבוגרים חלקם הלכו לעולמם וחלקם מכרו את המשקים.

בשנת 1970 נישאתי לחברי שמעון קובאץ, נולדו לנו 4 בנים מקסימים, כולם שרתו בצה"ל  והקימו בתים בישראל, כולם הורים לילדים ואנחנו זכינו ב – 12 נכדים מקסימים ואהובים. כל אחיי אחיי ואחיותיי נישאו  וגרים במרכז הארץ. אנחנו בקשר מעולה, מידי פעם  עורכים מפגשים משפחתיים, כל ילדינו שומרים על קשר עם המשפחה המורחבת.

הזוית האישית

רותי ושמעון: המפגשים מאד ריגשו אותנו, זו הייתה הזדמנות לראות את בית הספר, להכיר את הצוות המקצועי, להרגיש את האווירה המקסימה שבית הספר מעניק לתלמידים, לראות את הכתות המושקעות, את החצר המושקעת והמקסימה, את הילדים שמשחקים בחצר כשכולם מחויכים. זה נתן לנו תחושה של רוגע ושלווה ששלושת נכדינו לומדים בבית ספר שכייף להיות בו.

זואי : לדעתי הקשר הרב דורי הוא חיבור ממש טוב בין סבא וסבתא לביני. למדתי המון דברים מעניינים על עברם ועבר משפחתי המורחבת, נהניתי להקשיב, נהניתי לכתוב. אני מודה לכם שבאתם ואוהבת אתכם.