מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי ונעוריי שעברו עלי ברחובות

סבתא אורה והנכד עמית
סבתא אורה עם הוריה בחצר ביתם
סיפורה של סבתא אורה

קוראים לי אורה, נולדתי בשנת 1942 בתל אביב.

הורי אבי עלו ארצה מבלרוס בעלייה הראשונה, שהתרחשה בין השנים 1882 עד 1903. הארץ הייתה תחת שלטון התורכים, והם אפשרו ליהודים לבוא בחופשיות. העולים שניצלו זאת היו בעיקר מארצות אירופה ומתימן. סבי וסבתי היו ממייסדי רחובות. בהיות סבתי, אסתר רחל סקר, בת 17.5 גמלה בה ההחלטה לעלות לציון. בגלל נחישותה לעלות לארץ הצטרפו אליה אביה ושלושה מאחיה, כנחשונים לפני המשפחה. הם הגיעו ליפו בשנת 1891.

אבי ופועל בנטיעת פרדס חדש ברחובות. בשנות ה-30 של המאה ה-20

סבי, יהודה לייב דנילוביץ, עלה ארצה בגפו שנתיים לפניה בשנת 1889 בהיותו בן 19. לאחר נישואיהם גרו בדירה שכורה ברחובות, ובערך בשנת 1920 נכנסו לבית שבנו בעצמם. כששינו כתובת שינו את שם משפחתם מדנילוביץ' לדניאלי.

ביתם היה אחד הראשונים ברחובות, ובו גרתי עד שהגעתי לבית הספר התיכון. לבית הייתה חצר איכרים גדולה. היו בה אורוות, אסם ומחסנים, לול ושובך יונים. באורוות שכנו חמורים ופרדות ששימשו לעבודה בפרדסים. התרנגולות, האווזים ותרנגולי ההודו חלקו את הלול עם הפרה. מעליהם התנשא השובך הגדול שהכיל עשרות יונים. בחלקה השני של החצר היו עצי קלמנטינות, דקל וירקות. בקצה החצר היה בור ענק שלתוכו היינו משליכים את הזבל.

בחצר הבית ברחובות

החצר רחבת הידיים משכה אליה את הילדים שבסביבה ואת חברותיי ללימודים. בכל יום לאחר הלימודים חבורת ילדות היו באות אליי לשחק עד הערב. ביחוד אהבנו להתחבא ולהתגלגל בין חבילות הקש שבאסם. רחובות הייתה מוקפת בפרדסים. ריח פריחת ההדרים עטף את המושבה באביב. בחורף חרדנו מפני הברד, שמא יפגע בתפוזים.

חזית הבית בכיוון החצר. הילדים יושבים על השולחן שעליו סעד הרצל כשהגיע לרחובות,

את השולחן הכינו לכבוד ביקורו

במלחמת העצמאות היו ברחובות 12,500 תושבים. כולם הכירו את כל משפחות המייסדים ואת צאצאיהם.

אמי ומשפחתה עלו מהולנד בשנת 1940 לפני שהנאצים פלשו לתוכה. סבי, עמנואל יעקב דה גרוט, שהיה ראש הקהילה בעירו, רצה להגשים את תפילותיו ולגור בציון. לפני עלייתם ארצה סבי ביקר מספר פעמים בארץ, רכש מגרשים ובנה את בית המשפחה על אחת הגבעות ברמת גן.

בשנת 1936 עלתה המשפחה לראשונה לארץ וגרה ברמת גן, אולם סבי חלה, הרופאים אמרו שהתנאים בארץ קשים מידי עבורו ויעצו לו לחזור להולנד. כך הוא עשה. כשהבריא רצה לשוב ולעלות לישראל. סבתי, אלידע אסתר, חששה שלא תספיק להתארגן למעבר במועד, וביקשה מסבי להחליף את כרטיסי הנסיעה לתאריך מאוחר יותר. סוכן הנסיעות אמר לסבי שלא ישנה את המועד, ולחש על אוזנו שהוא חבר במחתרת ההולנדית, ולפיכך יודע שהגרמנים עומדים לפלוש להולנד בקרוב. סבי חש להודיע על כך לכל משפחתו, ידידיו ומכריו, והפציר בהם לעזוב את הולנד ולעלות לישראל.

אף אחד לא האמין שמשהו רע עלול לקרות ליהודים, ולא שעו לתחינותיו להצטרף אליו. שישה ימים לפני פלישת הנאצים להולנד עזבו סבי, סבתי וילדיהם. הם שטו לישראל באונייה האחרונה שיצאה מאירופה באופן חופשי.

בבית הספר חינכו אותנו לחשוב קודם כל על טובת ארצנו ועמנו. אמרתו של יוסף טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו" הייתה נר לרגלינו. התרשמתי עמוקות מיכולת ההקרבה, הוויתור על מאוויים אישיים ועוז רוחם של החלוצים, ורציתי גם אני לתרום ככל יכולתי לחברה ולמולדת. לכן החלטתי להצטרף לגרעין "יובלים" שרצה להקים ישוב חדש וחדשני בהנחייתו של דר' יוסף שכטר.

זכיתי להיות חלוצה. בשנת 1959, יום לאחר בחינת הבגרות האחרונה, נסעתי לשגב, ישוב שאיננו קיים עכשיו, שהיו בו עולים חדשים ממרוקו. יחד איתם עבדנו בעבודות דחק של הקרן הקיימת. בתקופה מסוימת לימדתי בבית הספר כמורה מחליפה.

התושבים היו עניים מאד. מזל שהייתה לילדים ארוחת צהריים בבית הספר, עליה התנפלו ברעב גדול. תהיתי שמא הייתה זו הארוחה היחידה שלהם במשך היום. בימי שישי הם קיבלו פרוסה של עוגת שיש, זאת בכלל הייתה חגיגה גדולה. הילדים התייחסו אליה בחרדת קודש, וכרכו אותה בין שתי פרוסות לחם.

לאחר חצי שנה בשנת 1960 גויסתי לצבא במסגרת הנח"ל, ולאחר שנה הגרעין עזב את שגב ועלה למקומו הקבוע: יודפת. יודפת הוקמה כמצפה יערות – לשמור מפני שריפות, וכדי שתהיה נקודת יישוב יהודית בלב האוכלוסייה הערבית. היינו ישוב עצמאי ללא שייכות לשום זרם קיבוצי. המשמעות הייתה שלא קיבלנו שום תקציב, והיינו צריכים להקים ישוב חדש בכוחות עצמנו. המשכנו לעבוד בקרן הקיימת, כדי להרוויח כסף.

היישוב שגב 1960

יודפת הייתה הישוב הראשון בגוש משגב. מסביבנו רק הרים מסולעים, עצים נמוכי קומה ושדופי רוח, כמה בדואים פזורים, שאיתם התיידדנו, וכפרים ערבים. עבדנו בסיקול אבנים ובניית טרסות, נטענו ברושים שיעצרו את הרוחות העזות. לא היה כביש ליודפת, רק דרך עפר אדמדמה שהייתה בוצית בחורף, ומעלה ענני אבק אדום בקיץ.

אדמת יודפת לאחר שסילקנו אותה מאבנים, הקמנו טרסות ונטענו ברושים שיחסמו את הרוח

אחת לשבוע היינו נוסעים לדר' שכטר בחיפה, כדי ללמוד תנ"ך. ישבנו בטנדר סוסיתא פתוח, ובקיץ הגענו אליו כשבגדינו, שערותינו ופנינו צבועים בצבע האבק. הרגשנו שאנחנו גואלים את אדמת ארץ ישראל.

אדמת הטרשים ביודפת 1960

לאחר מספר שנים עזבנו את יודפת. למדתי הוראת מוזיקה באמצעות תנועה. המשכתי את לימודיי בלונדון בה זכיתי ללמוד עם המורים הטובים ביותר בעולם.

המצפה ביודפת מבחוץ. על בלוני הגז היינו נוקשים כדי לזמן לארוחות, 1960

בשנת 1976 חזרנו לארץ, והגשמנו את חלומנו לגור בירושלים. זכיתי ללמד ילדים מגיל שנתיים, בגנים ובקונסרבטוריונים, לימדתי ילדים בעלי צרכים מיוחדים, עיוורים ובאזורי טיפוח (או קיפוח), הכשרתי מורים למוזיקה ונהניתי מאד מעבודתי. הצלחתי לחנך ולהעצים את תלמידי דרך לימוד מוזיקה. ראיתי בחינוך משימת קודש.

הזוית האישית

עמית: היה לי מאוד מעניין בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתא שלי, למדתי דברים שלא ידעתי.

מילון

יוסף טרומפלדור
היה לוחם יהודי, מנהיג ציוני סוציאליסטי וחלוץ. מהלך חייו, גבורתו ונפילתו בקרב תל חי הפכוהו לדמות מופת ציונית ולגיבור לאומי. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אמירתו של יוסף טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו" הייתה נר לרגלינו“