מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי השניה

סבי ואני (כתינוקת) כשגרנו בארה"ב
סבי כנער רכוב על סוס, במעברת עמישב
חלומות מאז ועד היום

סבי, שלמה (סמי) ששון, נולד בעיראק, בעיר בגדד, למשפחה עניפה ומאוד עשירה. ביתם הפרטי היה גדול, בן 3 קומות ו- 12 חדרים, בשכונה מאוד יוקרתית. כל המשפחה המורחבת התגוררה במן מבנה, דלת מול דלת כשבאמצע השטח היה מרחב פתוח כמו לובי. זו היתה שכונה מעורבת של יהודים וערבים והיה בה גם בית כנסת, בו התאספו כל היהודים בשבתות וחגים. רוב המפגשים, במיוחד בשבתות, היו בביתם של המשפחה והחברים. בימי שבת נהוג היה לאכול את ה"דביט", שזה מאכל דומה לחמין עם אורז ובשר. ועד היום, במיוחד בחורף, סבתי מכינה את זה. המשפחה של סבי הייתה במעמד מאוד גבוה. אביו של סבי (סבא רבא) עסק בצורפות עם כל אחיו והדודים. אמו (סבתא רבתא) לא עבדה אלא ניהלה את משק הבית. את כל עבודות הבית וכדומה עשו המשרתים, שהיו מגיעים בכל יום.

הפרהוד

בשנת תש"א 1941, בחג השבועות, התחולל פוגרום ביהודי בגדד, הידוע בשם "פרהוד". בפוגרום, נרצחו 179 יהודים, נפצעו אלפים והרבה ילדים הפכו ליתומים, ורכוש רב נבזז. בביתו של סבי בבגדד, שהיה בשכונה יוקרתית, היתה עליית גג, ובו כסא כבד וגדול. בדפנות הכסא החביא סבא רבא אקדח. היחסים בין היהודים והערבים, תמיד היו טובים והם חיו זה לצד זה בשלום ובכבוד רב. דודו של סבי, אף למד עם בנו של נור סעיד, שהיה ראש ממשלת עיראק באותה תקופה והיתה ביניהם חברות אמיצה וחזקה. אך כשהחל ה"פרהוד", הסתתרה המשפחה בעליית הגג. וכשהגיעו וצרו הערבים על הבית, סבא רבא ניפץ חפצים וחביות שהיו על הגג. הרעש היה חזק ונשמע כפצצות. הערבים התפזרו ועזבו את הבית. באותו רגע, הבינה המשפחה כי חייבים להגיע לארץ ישראל.

העלייה לארץ

המשפחה עלתה בשנת 1951 לארץ, בטיסה. בדרך לשדה התעופה הוא ישב ליד אביו, ונהג המונית הערבי שאל אותו: "לאן אתה נוסע?" סבי ענה: "לארץ ישראל". הנהג ענה:"אפשר לבוא איתכם? גם אני רוצה..". סבי ענה: "לא! זו מדינה רק של יהודים ואתה לא יהודי". הנהג לא הגיב, אך לא חייך לשמע התשובה.

כאשר הגיעו לשדה התעופה, איבד סבי את המשפחה והחל לבכות. אחד השומרים עזר לו למצוא את הוריו, שהיו מבוהלים מאוד, משום שהחביאו בנעליו צמידי זהב וכסף. השלטונות הרשו ללכל היהודים לעזוב את עיראק עם מזוודה ששקלה 30 ק"ג + 50 לירות בלבד. ולכן, ניסו להחביא בבגדים או בנעלים, כסף וזהב על מנת לנסות להסתדר ולהתאקלם טוב יותר בארץ ישראל.

המשפחה הגיעה לשער עלייה בעתלית, ומשם שוכנו במעברות בעמישב בפתח תקווה. הם לא ידעו את השפה, שנלמדה מפה לאוזן, ואף המורים עצמם היו עולים חדשים שלא ידעו את השפה העברית ושוחחו בערבית. התנאים היו קשים מאוד והם חיו באוהלים, ללא חשמל ומים. היו הצפות רבות וקשות באזור. זכורה במיוחד הצפה אחת עיקרית, שלאחריה פינו את כל האנשים והמשפחות מהאזור לקיבוצים ומושבים, כאשר פיצלו את כל המשפחות. ילדים והורים התפצלו והשתכנו במקומות אחרים. סבי והוריו עברו לדודים ודודות שגרו באזור. לאחר שהתייבשה האדמה והמים שקעו, חזרו לשם והוקמו צריפים במקום אוהלים.

סבא מספר: "כשהייתי קטן, גרנו במרחבים פתוחים. היו אלה תנאים קשים, אבל עבורנו הילדים, היו אלה זמנים מהנים, משוחררים מלאי חוויות ילדות". אך, נראה היה שהדברים התנהלו בצורה מאוד לא מאורגנת ובכאוס נוראי: סבתא רבתא שלי נסעה באוטובוס לעבודה ונהג האוטובוס סגר את הדלת עליה. היא נלקחה לביה"ח באזור ולא חזרה לביתה 3 ימים. אף אחד לא ידע מדוע לא חזרה הביתה מן העבודה ומה עלה בגורלה. המשטרה בעצמה לא ידעה היכן היא וכל תושבי השכונה הזדעזעו מכך שנעלמו עקבותיה. רק לאחר שלושה ימים, כשסבתי שמה לב שלא הגיעו לבקרה, היא חשדה בכך ועזבה את ביה"ח על דעת עצמה וחזרה הביתה.

סבי למד בבית הספר העממי  "עמישב" עד כיתה ח , ואחר כך עבר לתיכון "ברנר" שברחוב עין גנים. החברים הקרובים של סבי היו החברים מן הכיתה, שם היו שכניו וגרו באותה שכונה. הם נהגו לשחק בתופסת, מחבואים, שלוש אבנים ובמיוחד נהג לשחק עם חבריו במלחמה עם מקלות ומספר שהשתוללו המון. סבי סיפר שבשעות הפנאי, כאשר לא נפגש עם חבריו, אהב מאוד לקרוא ספרים לאור מנורת נפט, או עד שהחשיך ואז היה מתפנה לשחק עם חבריו. הוא קרא ספרים מאוד מיוחדים כמו "מסביב לעולם בשמונים יום" של ז'ול וורן ועוד הרבה ספרים קלאסיים.

בבית הספר הוא היה תלמיד מצטיין, למרות התנאים הקשים ללא חשמל ומים: "הצטיינתי בלימודיי מתוך סקרנות רבה וצמא רב לדעת וללמוד, ובמיוחד מתוך האהבה הגדולה שלי לספרים. הרי, סרטים וטלוויזיה לא היו לנו והספרים היו כמו סרטים שהייתי מפליג בדימיוני למחוזות ומקומות מרתקים. תמיד חלמתי להיות סופר, ואולי יום אחד אגשים את חלומי".

בבית הספר סבי למד את כל המקצועות שיש כיום אך היו גם מגמות של נגרות, מלאכה, זימרה. סבי אהב במיוחד את המקצועות תנ"ך והיסטוריה, ומאוד לא אהב את מקצוע הזימרה. סבא שלי זוכר במיוחד את המורה לתנ"ך, מכיוון שאהב את המקצוע הזה מאוד. הוא הצטיין בתנ"ך ואף הגיע לשלב אחרון בחידון התנ"ך הארצי. המורה שלו היה גאה בו מאוד.

בבית הספר,לא היתה תלבושת אחידה, שכן הביגוד היה דל, לאור המצב הכלכלי הקשה בביתם של העולים. היו טיולים שנתיים מעטים מאוד, לצפון (חדרה) ולפעמים במושבים בדרום. תנועת הנוער הגדנ״ע הוציאה אותם לפעמים לטיולים. אך הם פעלו רק שנה אחת במעברה מכיוון שלא הגיעו הרבה ילדים, ואלה שכן הגיעו השתוללו ולא אפשרו לקיים חלק מהפעולות.

בביה"ס הייתה בעיה של משמעת משום שהתלמידים בכיתה היו משתוללים והמורים היו מענישים את התלמידים, לפעמים בצעקות או להושיב אותם בפינת הכיתה ולעיתים, מנהל בית הספר היה מושך להם באוזניים ומזמין את ההורים. ההורים היו מענישים את הילדים והיו מתביישים אם הזמינו אותם. סבי, היה ילד שובב מאוד, אבל בגלל שהיה תלמיד מצטיין, אז המורים תמיד סלחו לו. בבית הספר, היה חדר אוכל, אך צריך היה לשלם על כך, והוריו לא יכלו לשלם ולכן לא אכל שם. היו מאכלים מיוחדים שאהב במיוחד כמו ממתקי ה"רחת לוקום", וופלים מצופים, "בעבע" – מאפה תמרים/אגוזים, לוח-וופל ג'לי צבעוני.

סבי, למד ועבר לבית הספר התיכון "ברנר", בו למד שנתיים. סבי הצטיין בלימודיו ורצה מאוד להמשיך ללמוד. למרות כל זאת, זימן המנהל את הוריו, וייעץ להם להעביר אותו לבית ספר מקצועי!! הוריו, שסמכו מאוד על המערכת וההנהלה, עשו כפי שנצטוו. סבי הועבר ללמוד מכונאות רכב בבית ספר להכשרה מקצועית באור יהודה.

סבי כועס על כך עד היום, ומרגיש שפספס את ההזדמנות ללמוד ולהתפתח כפי שרצה וייחל.

בשנת 1962 התגייס לצה"ל לחיל החימוש, כמכונאי טנקים, והשתחרר בסוף אוגוסט 1964. לאחר תקופה קצרה, בשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. הוא התגייס למילואים ושירת בתעלת סואץ, בחטיבה של אריק שרון. הוא שירת שם במשך 44 ימים ללא קשר עם המשפחה כלל. כשחזר הביתה כולם מאוד התרגשו ושמחו. המלחמה והמראות הקשים עדיין זכורים לו, והוא אינו רוצה לחשוב על כך ולדבר על כך.

סבי עבד כמכונאי וכנהג עד שנת 1972, ובשנה זו החל לעבוד כמנהל חשבונות ראשי בתחום הבניה. הוא עבד בתחום במשך 33 שנים בחברות מובילות – "אזורים"  ו"אפרופים" והתקדם למשרת סמנכ"ל חברת בניה. כל זאת בזכות הכישורים שלו, ללא כל תעודה שכל כך רצה מביה"ס התיכון.

בשנת 1969, סבי וסבתי, מזל ושלמה ששון, הכירו. הם בילו המון בדיסקוטקים ובתי קפה (שלא היו שכיחים באותה תקופה), והתחתנו בשנת 1971 באולמי "אורלי" שבפתח תקווה. באותה התקופה, גברים ונשים נהגו להכיר זה את זו באמצעות הכרויות בין משפחות וחברים, אך לא בדרך של שידוך שבה הכריחו אותם להתחתן על פי מה שנקבע עבורם. הבחורים נהגו לחזר באופן שהגיעו לבית המשפחה על מנת לבקר, וכך יצרו קשר עם הבחורה. הם לא נהגו להחזיק ידיים או להתחבק ברחוב, אלא, ללכת זה לצד זה. מאוד שמרו על צניעות בנושא הזה. סבי וסבתי, סיפרו שהיחסים עם הוריהם היו יחסים של יראת כבוד אליהם, ולא שיתפו אותם בכל מה שקורה איתם. סבי סיפר שכאשר התחיל לעשן, דאג לעשות זאת בסתר ולא סיפר זאת להוריו. גם לא שיתף אותם בתחומים אחרים מתוך כבוד וריחוק מסוים שהיה, אבל מתוך אהבה ולא פחד. סבא וסבתא הכירו דרך חברה משותפת. החברה מאוד רצתה להכיר את חבר של סבא שלי וביקשה מאוד מסבתי לצאת "דאבל דייט". סבתי, שבתחילה סרבה, השתכנעה. מאז סבי וסבתי יחד כבר 48 שנים. להם נולדו 4 ילדים: אמי, אביבה (הבכורה), דודי – אביחי ששון, דודתי- זהבית ודודתי- יפית, וכיום יש להם 6 נכדים.

גלגולו של סיפור

זהו סיפור שעובר מדור לדור אצלנו במשפחה, הוא סיפור מסתורי שקרה באמת: מסופר שכאשר סבתא רבתא שלי נסעה ברכת מכרכוק לבגדד עם אחותה ואחייניה, נפל האחיין בן ה- 5 מן הרכבת. הנוסעים ההמומים צעקו לעצור את הרכבת, שהמשיכה לנסוע מאוד מהר עוד מרחק רב. רק לאחר מספר דקות, עד שנעצרה הרכבת, ירדו כולם בבכי וצעקות מן הרכבת והחלו לרוץ לכיוון השני בכדי למצוא את הילד. מרחוק, לפתע, ראו איש לבוש כולו בלבן ומחזיק בידו את הילד. כשהמשפחה הגיעה אליו, הוא אמר: "אל תפחדו, לא קרה לו כלום". בעוד הם בודקים את הילד, שאכן לא נפגע כלל, הם ביקשו להודות לו, אך, הוא נעלם כלא היה. זה קרה באמצע מקום מדברי מבודד ועד היום, מאמינים שזהו מלאך שעזר להם.

הזוית האישית

הנכדה נועה: מתכנית הקשר הבין דורי נהניתי מאוד. לדעתי זה מאוד חיזק את הקשר ביני לבין סבי. השיחות בינינו גרמו לי להבין מה קרה לו בעבר, ואיך הוא היה כילד. עד העבודה הזו, ראיתי אותו כסבא רגיל ואף פעם לא ידעתי מה היו החוויות שלו מילדותו ומהם החלומות שלו. הסיפורים ששמעתי היו ממש מרגשים ואהבתי לשמוע עליהם. סבי אומר שגם הוא נהנה מאוד לספר לי, וכל פעם מדגיש כמה החיים שלו היו שונים משלנו כילדים.

מילון

בדאלק
אהובה שלי

רחת לוֹקוּם
ממתק עשוי עמילן, סוכר, מסטיקא טחונה, עם ג'לטין או גלוקוז, הנפוץ בכל אזור המזרח התיכון וחלקי האימפריה העות'מאנית לשעבר. לרוב הממתק מתובל במי ורדים או בלימון, מצופה אבקת סוכר או עמילן תירס וחתוך לקוביות קטנות. כאשר מתובל במי ורדים, המים "צובעים" את הממתק בצבע ורדרד. מתכונים מסוימים כוללים גם אגוזים או פיסטוקים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אין כמו השכלה. תמיד תלמדי ותשאפי לדעת עוד ועוד. זה מה שיעזור לך בחיים“