מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי הקסומה בבוקרשט

הרגעים הראשונים שלי עם נכדתי
סבתא מתוך אלבום ישן שנשמר באהבה

שנותיי הראשונות בבוקרשט

נולדתי בבוקרשט בירת רומניה בשנת 1950, חמש שנים לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, שהייתה תקופה נוראית וחשוכה בהיסטוריה של האנושות. כאשר התחלתי להבין מעט יותר טוב את העולם סביבי, הייתה לי תחושה שכל הרע הסתיים ונמצא מאחורינו, ודברים נוראים שכאלו לא יכולים לחזור על עצמם לעולם.

זו הייתה תחושה נהדרת עבור ילדה קטנה. הבית שבו גרתי היה המבצר שלי, שהגן ושמר עלינו מכל משמר ומכל אויב. הרגשתי בטוחה… הייתי מוקפת בבני משפחה אהובים שגידלו אותי, שנראו בעיני הילדה הקטנה שהייתי אז, כזקנים באים בימים כשלמעשה הם היו כה צעירים.

גרנו כולנו בבית אחד – אמא שלי – ריטה (או כפי שאנו קראנו לה בשם חיבה בבה Beba) ואבי קרול שהיה האביר על הסוס הלבן האישי שלי. הדודות שלי מצד אבי – בקה (Beca), אידה (Ida) שהיו האימהות השניות שלי והדוד שלי היינץ (Heinz) בעלה של אידה. הם היו כולם אנשים נהדרים, ומה שהיה עוד יותר נהדר זה שבתור הילדה היחידה במשפחה נהניתי מתשומת ליבם האינסופית של רבים שהייתי מרכז עולמם.

בילדותי

בית ילדותי היה בית מופלא, מלא ברהיטים ופריטים ישנים ויפים שסיפרו ללא מילים את סיפוריהם של אנשים אחרים ממאות אחרות… זה היה מקום קסום בעיני. בתור ילדה שניחנה בדמיון מפותח ואהבה גדולה לסיפורים הרגשתי לעיתים כאילו חזרתי בזמן וחייתי חיים אחרים.

לאחר שנים רבות, ב-1989 חזרתי לבוקרשט בשכונת ילדותי שבה שכן הרובע היהודי וקיוויתי שאוכל לבקר את בית ילדותי, כעת השתנה לחלוטין ציביון השכונה והתגוררו בה בעיקר משפחות של צוענים. בלילה לפני הביקור חלמתי שהייתי שוב בבית הישן אבל כאשר הגענו לשם ביום למחרת גיליתי שהבית לא עומד שם כבר. הוא נהרס כחלק מתוכנית הפינוי וההריסה שבוקרשט עברה בתקופתו של צ'אושסקו. זו הייתה מצד אחד תחושה מוזרה אך מצד שני אני חייבת להודות שחשתי איזו תחושה של הקלה במידת מה. אף אחד אחר, זר, לא גר בבית ילדותי, בבית שלי. הוא נשאר שלי ורק שלי, שלם ומושלם בזיכרונותיי. רק בית הכנסת הישן במורד הרחוב עדיין עמד על תילו, גאה ושלם.

 

ילדות קסומה מלאה במשפחתיות, חברים, תרבות וספורט

בשעות אחר הצהרים נהגתי ללכת עם דודותיי האהובות לבקר קרובי משפחה, או שהייתי מתבוננת בהן מהצד כיצד הן תופרות שמלות או פיג'מות (בזמנים ההם כל הבגדים נתפרו בבית). ימות הסתיו הביאו איתם המון משימות. הרבה הכנות של שימורי פירות וחמוצים. אהבתי לקחת חלק בכל ההתרחשויות, החל משלב היציאה לקניות בשוק הפירות והירקות, שוקק החיים בקרבת ביתנו, וכלה במשימה החשובה ביותר – שלב הטעימות כמובן!

אחד הדברים האהובים עלי בתקופה זו היה כשהיינו הולכים כולנו יחד, לראות סרטי קולנוע בקיץ בבית קולנוע באוויר הפתוח. בזמנים ההם בבוקרשט, לא היו מזגנים. אז בימות הקיץ החמים היה כה חם, שלא ניתן היה לבלות בתוך אולם סגור. לכן נהגו להקרין סרטים בגינה פתוחה באוויר הפתוח. לפני תחילת הסרט היינו קונים גלידה טעימה בגביע וופל מיוחד במינו בצורה של צדפה. עבורי זה היה השיא של הערב. אני זוכרת שראיתי את "שלושת המוסקטרים" ו-"20,000 מייל מתחת לפני הים" ועוד סרטים מופלאים אחרים. הכל כמובן בשחור לבן, עוד לא היו סרטים בצבע בזמנים ההם.

סרטים היו אהבה גדולה שלי וכך גם קריאת ספרים. הייתי ממש תולעת ספרים מגיל צעיר, וכל הזדמנות שהייתה לי לקרוא ספר הייתי מנצלת אותה בשמחה. לפני כמה שנים, בתקופה שבה גרתם במיאמי, באחת מחופשות המולדת שלכם בארץ, ישנתם אצלנו מספר ימים. לילה אחד, אמרת לי בלחש סוד: "סבתא, אני לא אוהבת את פינוקיו, אני מפחדת מהלווייתן”חשבתי רגע והסכמתי איתך. פתאום נזכרתי בספר הילדות הכי אהוב עלי, איך שכחתי מ"בורטינו ומפתח הזהב"? כשהייתי קטנה ההורים שלי היו קוראים לי את הסיפור עוד פעם ועוד פעם וכל פעם נהניתי מהספור ומהתמונות המדהימות המלוות אותו. זה הסיפור המקסים של הסופר הרוסי  אלכסי טולסטוי – Alexei Tolstoy –The Little Gold key or Adventures of Burattino

הסופר מספר איך הוא המציא מחדש את הסיפור של בובת העץ בשביל החברים שלו, מכיוון שהוא כבר לא זכר את הסיפור המקורי במלואו, וכך נולדה הגרסה המופלאה הזו של בורטינו. הסיפור החדש הוא מורכב ומרתק וכשהתחלתי לספר לכם בתרגום חופשי מהספר ברומנית, את ואחותך הייתן מוקסמות ומשועשעות מהרפתקאותיהם של בורטינו, קרבס-ברבס, סבא ג'פטו, מלווינה היפה עם השער הכחול, הפודל האמיץ ארטמון וכל השאר. כמה כיף לספר סיפורים  ולהרגיש שוב את השמחה וההתרגשות של הילדות…..

ברומניה של אותה העת, בתור מדינה קומוניסטית, המשכורות היו מאד מצומצמות. לא היו כמעט מצרכים או מוצרים זמינים בחנויות ורמת החיים הייתה מאד צנועה. אני זוכרת שהמבוגרים בחיי נדמה שחיו באופן תמידי תחת צילו המאיים של שירותי הביטחון הרומניים (המקביל של ה-KGB בברית המועצות). היה מאד קשה גם לצאת מגבולות המדינה. על מנת לבקר במדינה אחרת היה צורך להשיג אישור מיוחד לעזוב את גבולות המדינה ולא היה ניתן להשיגו ללא קשרים.

יחד עם זאת, דברים רבים כמו תרבות, חוגים, ספורט ועוד ניתנו בחינם לתושבים. לכן באופן אירוני, היה הרבה יותר קל לאדם מן השורה להיות חלק ממועדון ספורט או ללכת לחוגים שעולים בימינו כסף רב, כמעט בחינם. היה שפע תרבותי יוצא מן הכלל, ואני נהניתי מכל מה שהיה לשפע הזה להציע.

מצבם של הורי היה יחסית טוב במשוואה הזו. שניהם עבדו בעבודות טובות ולמרות שחיינו חיים צנועים לא היה חסר לנו דבר. הייתה לי ילדות מדהימה ואני זוכרת את שנות התבגרותי ברומניה כשנים מקסימות מלאות במשפחתיות, חברים, ספרים טובים, תרבות וספורט.

במשך שנים השתייכתי למועדון שחייה תחרותי. במסגרת המועדון נשלחנו פעמיים בשנה למחנה אימונים של שחיינים. בחופשות החורף היינו נוסעים לאזור עם בריכות טרמיות חמות, ובקיץ נסענו למחנה שחייה לחופי הים השחור. כל כך שמחתי והתרגשתי לצאת להרפתקאות אלו ואהבתי כל רגע ורגע. האוכל היה מאד עלוב, המקום עצמו בו התארחנו היה מאד צנוע ושהינו ילדים רבים בחדר אחד יחד, הפעילויות היחידות שהיו זמינות היו קשורות לשחייה וספורט. ממש לא הקלאב-מד שהיום ילדים יצפו לצאת אליו בחופשה קלאסית. יחד עם זאת, הייתי עם החברים שלי, הייתי עצמאית, צחקנו וסיפרנו בדיחות והפכנו לאורך השנים לחבורה מגובשת ומלוכדת עד מאד.

בספטמבר, כאשר שנת הלימודים הייתה מתחילה, נהגנו ללכת לארמון הקיץ הישן של המלך בפאתי בוקרשט – ארמון הפיונרים (The Pioneers palace).

שם היו אינספור חוגים לילדים ונוער בכל תחום אפשרי: ריקוד, שירה, תיאטרון, ספורט, ציור ועוד. סוג של תנועת צופים של היום ניתן לומר. היית רשאי להשתתף בכמה חוגים שרק רצית. אני זוכרת שהצטרפתי לחוג התעמלות קרקע וכמובן לחוג באחד מהתחומים האהובים עלי, חוג דרמה ומשחק.

אהבתי לתיאטרון

כשהייתי בערך בת 12 (כפי שנועה נכדתי היום) מאוד אהבתי להשתתף בחוג דרמה, וחלמתי שיום אחד אולי אני אהיה ממש שחקנית. בדרך כלל הייתי מדקלמת שירה של אחד המשוררים המפורסמים של רומניה, אבל פעם אחת העלינו הצגת תיאטרון אמיתית, 3 מערכות, ע”פ הסיפור של אנדרסן, מלכת השלג”. אני קבלתי את התפקיד של הסבתא  (כבר אז התאמנתי על אחד מתפקידי חיי החשובים).

לימים כשבאנו לבקר במיאמי שם גרתם במשך חמש שנים, הייתי כל כך שמחה לראות את ההתלהבות שלך נועה, בלהרים הצגה ולהשתתף בהצגות שארגנת מ-א’ עד ת’, כולל תכנייה וכרטיסים. המוצלחת ביותר היה הפקה ביתית של "פיטר פן".  את היית פיטר פן הנועז ומאיה אחותך טינקרבל החמודה ואני קבלתי את כל יתר התפקידים כולל התנין והשעון. בשעה המדויקת שהוזמן הקהל הגיעו: אמא, אבא וסבא. כולם נהנו ומחאו כפיים. בסוף היו גם עוגיות.

הזוית האישית

סבתא רודיקה: היה ממש כיף לעבוד יחד על התכנית המקסימה הזו, במיוחד בימים האלו של הקורונה שכל כך רחוקים פיזית ומתגעגעים תמיד. היה כיף לספר לך ספורים ולהנות מהיכולת שלך להבין את המשמעות שלהם לעומק. אני מאחלת לנו שנמשיך לספר סיפורים אחת לשנייה תמיד.

נועה : העבודה המשותפת על התכנית הייתה מאד מהנה. זה נתן לי הזדמנות להכיר את סבתא ואת הילדות שלה יותר לעומק, ולבלות איתה יותר זמן ביחד ולחזק את הקשר שלנו. תמיד היה לנו קשר מיוחד סביב הסיפורים והצגות התיאטרון, כולל ההפקות שעשינו בסלון הבית. אני חושבת שאם הייתי מכירה את סבתא רודיקה בילדותה אז בטח היינו חברות טובות. אני מאחלת לסבתא שתמיד תמשיך להיות שמחה וחיובית ומלאה התלהבות ויצירתיות, וכמובן המון בריאות כדי שנוכל לבלות עוד המון המון שנים יחד בסיפור סיפורים.

מילון

ניקוֹלַאֶה צַ'אוּשֶׁסְקוּ
ניקוֹלַאֶה צַ'אוּשֶׁסְקוּ היה פוליטיקאי קומוניסטי רומני, השליט השני והאחרון של רומניה הקומוניסטית. הוא עלה לשלטון ב-1965 וכיהן כמזכיר המפלגה הקומוניסטית הרומנית ובהמשך גם כנשיא רומניה עד פרוץ המהפכה הרומנית בדצמבר 1989, בסופה הוצא להורג יחד עם רעייתו, אלנה צ'אושסקו. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”זו הייתה תחושה נהדרת עבור ילדה קטנה. הבית שבו גרתי היה המבצר שלי, שהגן ושמר עלינו מכל משמר ומכל אויב. הרגשתי בטוחה“