מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי ברחוב הגורן

סבא שמואל ושקד
סבא שמואל עם הוריו בבר המצווה שלו
שמואל עבדי מספר על שהותו בביה"ס כדורי ועל פרוץ מלחמת יום הכיפורים

שמי שמואל (סמי) עבדי, אני קרוי על שם שמואל עזר הי"ד, שנתלה יחד עם חברו דוקטור משה מרזוק ב"פרשת לבון" בשנת 1956 במצרים. נולדתי בישראל בעיר עפולה בבית חולים העמק, בתאריך-10.11.1952. בזמן לידתי גרנו במעברה ביבניאל כשנה. לאחר מכן עברנו לגור בצריף כשנה, ואז עברנו לדיור קבוע בבית גדול יותר ברחוב הגורן ביבניאל. שם עברה כל ילדותי וכל חווית ילדותי. הבית היה מוקף חצר גדולה עם עצי פרי, דשא ירוק עם פרחים שקישטו את הכניסה לבית. בבית היו שלושה חדרים ומטבח ששימש גם מקלחת. בעזרת "פיילה" גדולה שהונחה על פרימוס כדי להרתיח מים ובעזרת סיר קטן, שפכנו מים על עצמנו וכך התקלחנו. את הכביסה אימא הייתה מכבסת ביד בעזרת סבון כביסה, שהיה בנוי בצורת קוביה. העבודה הייתה קשה ומעייפת, וכל יתר עבודות הבית נדחו ליום אחר. לכן ליום הזה קראו יום כביסות.

בשכונה היו ילדים רבים שאיתם שיחקנו בחצר הגדולה מסביב לבית. היינו משחקים מחבואים, תופסת,דג מלוח ומשחקי כדור למיניהם. בכל ערב שבת היה קידוש עם כל המשפחה כשאבא מקדש על היין. בחגים היינו הולכים לבית כנסת עטופים בטלית וסידור ביד. יש לי עוד ארבעה אחים (משה, אמי, אילנה, בני). אבא היה ראש מועצה וגזבר במועצה המקומית ביבניאל, ואימא הייתה רוקחת בבית חולים פוריה. אבא היה אדם חסון ששירת בצנחנים ובשריון. הוא לחם במלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ועוד ועוד… אבא תמיד היה לבוש יפה כעובד ציבור, דיבר ארבע שפות, היה בעל השכלה אקדמית בחשבונאות, תמיד עזר לאחרים וכולם העריכו אותו. אימא הייתה אישה יפה בעלת תלתלים שחורים וגזרה נאה, ותמיד הייתה לבושה מסודרת בבגדים יפים. אמא דיברה שבע שפות. לכן עבדה כרוקחת וכמתרגמת לעברית משפות שונות. היא הייתה אישה עדינה, טובת לב, שתמיד עזרה לזולת והרעיפה עלינו אהבה גדולה. תמיד דאגה לכל מחסור, לכל מצב שבו היינו ביומיום.

אחיי מתגוררים חלקם ביבניאל וחלקם בערים הגדולות. משה ובני גרים ביבניאל, משה נהג אוטובוס במועצה האזורית (עמק הירדן), ובני הנדסאי בניין ומפקח בנייה באזור הצפון. אמי הייתה מורה בכירה וסגנית מנהל בבית ספר נצרת. ואילנה אחותי בעלת גלריה לאמנות בדליית אל כרמל.

מלחמת יום הכיפורים

בתאריך השישה לאוקטובר 1973 היה יום שבת וגם יום כיפור. כל עם ישראל היה בבתי כנסת, מתפלל בתפילת יום הכיפורים. אני הייתי בבית הכנסת ביבנאל. בית הכנסת היה מלא במתפללים עטופים בטליתות ומרוכזים בתפילה. בסביבות הצהריים הבחנו באנשים לא מוכרים שנכנסו לבית הכנסת, ולאחר מספר מילים עם מתפלל זה או אחר יצאו החוצה. לא הבנו מה קרה, ומדוע אנשים יוצאים באמצע התפילה ולא חוזרים. לאחר סיום התפילה בסביבות השעה 14:00 אחר הצהריים הגעתי הביתה, ומיד כשנכנסתי הטלפון צלצל. לרגע חשבתי שזו טעות, אבל כשהטלפון המשיך לצלצל הבנתי שמשהו קרה. הרמתי את הטלפון ומעבר לקו היה חבר מהבסיס שצעק ואמר לי "תלבש מדים ומיד תגיע לבסיס!". בינתיים בעוד אני לובש מדים, הדלקתי את הרדיו ושמעתי את הרב שלמה גורן, שהיה הרב הראשי של צה"ל מכריז בקול ובהתרגשות "על כל אזרחי ישראל להפסיק את הצום, כל חיילי צה"ל מילואים, קבע וסדיר להתייצב מיד בבסיסים" ועוד ממשיך ומודיע הרב גורן שצבא מצרים בדרום וסוריה בצפון פתחו במלחמה נגד ישראל.

יצאתי מיד מהבית והגעתי לבסיס בטרמפים. לבסיס הגיעו עוד אלפי חיילים מכל הארץ באוטובוסים ומכוניות פרטיות. בקושי היה מקום לזוז. הבנו שמשהו חמור קרה במדינה. ככל שחלפו השעות המצב התבהר יותר ויותר והבנו כמה המצב חמור. צבא מצרים בדרום נלחם בחיילי צה"ל שהיו במוצבים, ולא היו מוכנים למלחמה. מוצבים רבים נכבשו, אלפי חיילים נפלו בשבי המצרי ורבים נהרגו ונפצעו. בצפון הארץ צבא סוריה התקדם לכיוון ישובים ברמת הגולן כמו קוניטרה ועוד ישובים רבים. חלק מהתושבים הצליחו להימלט וגם שם החיילים הופתעו מהתקפת הסורים וכוחות שריון. סורים התקדמו לכיוון טבריה והגיעו עד כדי חצי שעה ממנה. כוח שריון ישראלי הצליח לבלום אותם והצבא הסורי נסוג וברח. ובכך ישובי הגליל ניצלו. בינתיים בדרום המשיכה מלחמה קשה בין המצרים לצה"ל עד כדי כך שחיילים מצרים הצליחו לחצות את תעלת סואץ, למרות שהיה מוגן מפני מעבר. לאחר קרבות קשים צה"ל הצליח להדוף את הצבא המצרי ולכתר אותו ובכך למנוע ממנו מזון ,מים, תרופות, ועוד. בזכות זה המצרים ביקשו הפסקת אש, וכן ביקשו לשחרר את הכוח המכותר. כך הופסקה המלחמה  בדרום. בצפון הסורים נחלו מפלה, כשצה"ל שחרר את כל היישובים מסכנה. לאחר 24 ימי לחימה גם בצפון וגם בדרום הוכרזה הפסקת אש כללית ובכך תמה מלחמת יום הכיפורים.

רעיית כבשים בבית ספר כדורי

לבית ספר כדורי הגעתי בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים. היינו קבוצת תלמידים שהחלה את שנת הלימודים בבית ספר תיכון. הייתה התרגשות גדולה בין התלמידים להתחיל ללמוד במסגרת חדשה לאחר שמונה שנות לימוד בבית ספר יסודי. בכדורי פגשנו חברים חדשים, ילדים שלא הכרנו ממקומות שונים בארץ. כל אחד היה צריך ליצור חברה חדשה. עם תחילת הלימודים לאחר החופש הגדול הכרנו גם מורים חדשים ומסגרת חדשה שהייתה זרה לנו ולא הכרנו אותה. אבל לאט לאט עם חלוף הזמן התחלנו להתרגל ולהתאקלם לסביבה החדשה, לחברים החדשים, ולמורים. בית ספר כדורי הוא בית ספר חקלאי שיש בו ענפי חקלאות מסוגים שונים כמו: רפת, דיר, לול, מטעים, פלחה, ועוד.

כל תלמיד היה צריך לבחור את סוג הענף שבו הוא רוצה לעבוד וללמוד כהתמחות. אני בחרתי בענף הדיר. בענף זה היה צריך לעבוד חצי מהיום, והחצי השני היה ללימודים עיוניים. העבודה בדיר הייתה מאוד מעניינת. היו בדיר כ- 400 כבשים שהיה צריך להאכיל, לחלוב, לגזוז בעונת הגז, והוציא למרעה.

החוויה הגדולה הייתה לצאת למרעה. כל יום בשעה 4 בבוקר יצאנו שני רועים עם העדר הגדול לרעות בשדות הפתוחים שליד בית הספר. היינו צריכים להשגיח שכל כבשה תאכל כמה שיותר ירק, ובכך תשבע לכל היום. היינו גם צריכים להשגיח עליהן מפני טורפים כמו כלבים, שועלים, ונחשים שהסתתרו בתוך העשב. היו מקרים של כבשים שהיו צריכות להמליט והמלטה הייתה בשדה. והתפקיד שלנו היה לעזור לכבשה להוציא את הוולד שלם ללא פגע. לשם כך השכבנו את הכבשה על העשב ולאט לאט משכנו את הוולד מהרגלים. כשהכבשה שוכבת בשקט וכך כעבור דקות ארוכות לפעמים הוצאנו את הוולד בריא ושלם. לאחר ההמלטה הכבשה עמדה על הרגלים וליקקה אותו משאריות של הלידה. מיד כשסיימה לנקות אותו הוא עמד על הרגלים וראינו טלה חמוד עם פרווה לבנה עדינה. לאחר מספר דקות הוא החל לינוק חלב, וכך לאחר השעות שהוקצבו לנו למרעה חזרנו עם כל העדר לדיר כשאנחנו שמחים והכבשים שבעות. כשחזרנו, הוכנסו הכבשים למכון החליבה, שם כל כבשה נחלבה על ידי מכונת חליבה. החלב היה בכמות יפה בזכות העשב שאכלו במרעה. לאחר החליבה החלפנו לבגדים נקיים והלכנו לכיתות עד שעות הערב. עם תום יום הלימודים הלכנו לאכול ארוחת ערב. לאחר מכן התאספנו במועדון לפעילות חברתית, והכנת שיעורים.

חוויה מיוחדת שזכורה לי הייתה "טקס השבעה".זהו טקס שעבר כל תלמיד בכיתה י'. כל תלמידי הכיתה התרכזו במקום אחד. תלמידי כיתה י"ב ארגנו את הטקס. מטרת הטקס הייתה להוכיח שאנחנו ראויים להיות תלמידים בכיתה י'. הטקס כלל זחילות בתוך ערמות קש ובתוך מערות חשוכות, ריצות, כניסה לברכות של מים קרים. לקראת סיום הטקס עלינו להר תבור ברגל כשהשעה הייתה כבר ארבע לפנות בוקר. כשהגענו לפסגה פקדו עלינו להרים ידיים, ולהישאר כך עד זריחת החמה. כלומר ידיים מורמות יותר משעתיים. לאחר שהשמש זרחה כולם הורידו ידיים וחזרנו בחזרה לבית הספר כשאנחנו מלוכלכים בבוץ ועטופים בקש ובעיקר מזיעים מאוד מאוד. כשהגענו לבית ספר הדבר הראשון שעשינו הוא לזרוק את הבגדים ולהתקלח במים חמים. לאחר המקלחת נזרקנו על המיטות כמו שקים והתעוררנו מאוחר בערב. בערב כולם התכנסו במועדון של הכיתה והחליפו חוויות מטקס השבעה, כשכולם נהנים וצוחקים. וכך הוכחנו  לעצמנו ולאחרים שאנחנו ראויים להיות תלמידים ב"כדורי".

הזוית האישית

הנכדה שקד: היה כיף להיפגש. זו הזמנות נהדרת להכיר את הילדות של סבא!

מילון

פרימוס
פרימוס הוא כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה19 ועד אמצע המאה העשרים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”על ידי טקס ההשבעה הוכחנו לעצמנו ולשאר שאנחנו ראויים להיות תלמידים בבית הספר כדורי“