מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי בקריית עמל

נטע, שקד ואריאל
נטע היקרה שלנו
חברים, משחקים, בית ספר ותנועת נוער

שמי נטע אמיר לבית וילקנסקי, נולדתי בחיפה בבית חולים בתר.

בגיל שמונה חודשיים עזבנו את חיפה, ביוזמתו של דוב פטישי, עם קומץ משפחות, כדי להקים את קריית עמל (כיום קריית טבעון). בתקופה הראשונה גרנו בצריף הגדול שנקרא אז "כלבויניק" ולאחר מכן כל משפחה עברה לצריף משלה על מגרש של שני דונם, עליו נבנו בהמשך הבתים. המטרה הייתה להקים "משק עזר" (שבו יגדלו ירקות, פירות, בע"ח) לצורכיהם של המתיישבים.

 

ילדותי בקריית עמל

בשנת הלימודים הראשונה למדתי בבית פרטי עם שני חדרים ברחוב קק"ל, שבו למדו שתי כיתות. בהפסקות שיחקנו מתחת לעץ הלבנה שבחצר ובעיקר התרוצצנו ורדפנו אחד אחרי השני. בקריה, שהיו בה שלושה רחובות בלבד, היינו ממשיכים לשחק בשכונה עד רדת החשכה. שיחקנו במחבואים, תופסת, חמש אבנים, חצי מחניים, עמודו, חמור חדש וקפיצה בחבל. היינו מבלים זה בביתו של זה, אוכלים, משחקים, ישנים וממציאים משחקים שונים. בשכונה שלי היו הרבה ילדים ולכן זו הייתה שכונה בעלת מעמד מיוחד. בחורף ירדנו לוואדי לקטוף פרחים ולחפש מציאות בזבל שנערם. את החגים היינו חוגגים בבית הספר בהשתתפות המשפחות.

בכיתה ג' עברנו ללמוד בבית הקולנוע של גוטמן (כיום בית הפועל) שם למדנו עד כיתה ה'. המחנך צבי דונר, שלאחר מכן היה מנהל בית הספר, לימד אותנו כתיבה תמה, תנ"ך, עברית, ובעיקר הקנה לנו ערכים.

בבית ספר "קריית עמל" הייתה בעבר רק קומה אחת ושם למדנו. לאחר כמה שנים נבנתה הקומה השנייה ובית הספר גדל גם במספר התלמידים. לימים הצטרפה לבית ספר האחות חיה ויצמן, שטיפלה בנו באהבה. כאשר הגיעה חיה האחות לכיתה כדי להזריק זריקות כמה בנות שפחדו ברחו לוואדי והתחבאו שם. את החגיגות בהשתתפות כל הכיתות חגגנו בקיץ על המגרש בחוץ ובחורף בכניסה הגדולה בחלק הקדמי של בית ספר.

בית הוועד הראשון של היישוב היה בבית שלי, שם ישב מזכיר הוועד ויתר חברי הוועד. כשהתבגרתי הצטרפתי לתנועת הנוער העובד (שהייתה התנועה היחידה בקריה). בסניף של התנועה בילינו שעות רבות ובערבי שישי הייתה תכנית אומנותית וריקודי-עם.

 

החיים בקריה

הקריה הייתה מגודרת. ליד הדואר שבתחילת רחוב זבולון, במקביל לכביש הראשי, נבנה שער גדול שתפקידו היה למנוע מערבים להיכנס לקריה (בתקופת המאורעות). בוואדי נבנו עמדות. תושבי הקריה שמרו שם בלילות. את יום העצמאות הראשון חגגנו כל הקהילה בשירה וריקודים. כמו כן חגגנו גם את חג הפועלים – האחד במאי, במצעד עם דגלים אדומים, בטקס ובהופעת מחול בהדרכתו של שלום חרמון. מקום מפגש מיוחד היה בית הקולנוע של גוטמן. בחורף הסרטים הוקרנו בתוך בית הקולנוע ובקיץ בחוץ במקום מגודר. בכל שבת קנינו גלידה בבית הקפה של קורנבלום ולאחר מכן הלכנו לקולנוע. נבנו כבישים, תאורה, מדרכות, בית קפה ונוספו רחובות כמו רחוב הכרמל, רחוב העמק ולאחר מכן חנה סנש, הבונים ויזרעאל. יש לציין שהיה שיתוף פעולה מלא עם משפחתו של אלכסנדר זייד שגרו על גבעות שיח-אברק. כוכבת זייד הייתה מורה בבית ספר להתעמלות ולימדה אותנו ריקודים.

החיים בקהילה הקטנה היו חיי שיתוף ועזרה הדדית. כולם היו שותפים למאמץ להקים קריה לתפארת. כיום, לאחר יציאתי לפנסיה אני בעיקר מתנדבת במסגרות שונות של עמותות: הוספיס, מד"א ומשרד הבטחון. ב 17/6/2018 זכיתי לקבל את מגן שר הבריאות למתנדבים מצטיינים ואקח חלק בטקס החגיגי שייערך בכנסת ישראל.

 

הזוית האישית

נטע : תכנית הקשר הרב-דורי מאוד מעניינת, מרגשת וחוויתית. הכרתי שתי בנות מדהימות, מקסימות וחכמות, שהוסיפו הרבה שמחה וכיף למפגשים המשותפים. גולת הכותרת הייתה הביקור המשותף בבית התפוצות.

שקד ואריאל: בתכנית הקשר הרב-דורי זכינו לשמוע סיפור מרתק בעל משמעות מהעבר של נטע, ותיקה מהקהילה. נטע היא אישה מאוד חמה, חייכנית ומלאת אנרגיות והסיפור חיים שלה היה מאוד מעניין ומרגש.

מילון

תקופת המאורעות
כינוי שניתן לסדרה של התקפות של ערביי ארץ ישראל על היהודים

ציטוטים

”החיים בקהילה הקטנה היו חיי שיתוף ועזרה הדדית“