מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של סבתא רוחמה בצרפת

סבתא רוחמה ומושקי מתעדות סיפור
סבתא רוחמה ונכדיה
לפתע נכנסה השכנה הגויה לביתנו וביקשה סוכר. היא ראתה את החנוכיה הדולקת ושאלה מה זה?

קוראים לי רוחמה אקריש. אני נקראת על שם סבתא רבתא שלי. נולדתי בעיר בון שבאלג'יריה. בתאריך 17.8.1957 – כ' אב תשי"ז למשפחת ללום.

ספר התורה הניסי

לפני מאות שנים צפה בים של בון קופסה מעץ, ובכל פעם שהיו הדייגים הגויים באים לתפוס אותה, היא הייתה מתרחקת מהם, וכשהלכו התקרבה לחוף. לאחר ניסיונות כושלים החליטו תושבי העיר לשלוח שוב דייגים גויים, אך גם הם לא הצליחו לתפוס את הקופסה. כששלחו דייגים יהודים הם הצליחו לתפוס את הקופסה ומצאו שם ספר תורה עתיק.

מספר שנים לאחר שספר התורה הגיע לעיר בון, לרב העיר קרה מקרה מפתיע:

לסבתא רבתה שלי הייתה עובדת ערביה. יום אחד נעלם סוס והסבתא חשדה בה שהיא זאת שגנבה את הסוס. אותה עובדת לא הסכימה להודות שהיא באמת גנבה את הסוס. סבתי אמרה לה להישבע עם ספר התורה שהיא לא גנבה את הסוס, הערבייה נשבעה ומאז שהיא נשבעה היא לא יכלה ללכת יותר. מאוחר יותר היא הודתה בספר התורה שבאמת היא גנבה את הסוס, החזירה אותו וחזרה ללכת.

הבריחה

גרנו בעיר בון, זו היא עיר נמל במזרח אלג'יריה. היה לנו בית גדול ואבא שלי עבד בתכשיטנות. בתקופת ילדותי גרו באלג'יר הרבה יהודים והם נחשבו לאזרחים צרפתים. היות וצרפת שלטה באותה תקופה על אלג'יריה.

פתאום פרצה מלחמה בין הערבים לצרפתים כי הערבים רצו עצמאות. הם הקימו תנועת מרד מוסלמית והמלחמה התאפיינה בלוחמת גרילה, פעולות טרור נגד אזרחים ושימוש בעינויים בידי שני הצדדים.

יום למחרת, כולם ארגנו את החפצים הנחוצים במהירות ועלו לאנייה. היה מסוכן להישאר באלג'יר. מזג האוויר באלג'יר היה אז חם מאוד. בבוקר, לאחר הפלגה במשך כל הלילה, קמתי ואני זוכרת שהיה לי קר. ירדנו מהאנייה והיו שם עובדים סוציאליים ואחיות שדאגו לכל הפליטים. הייתה אחות ששאלה אותי אם אני רוצה חלב, כי היה לי קר. אחרי מספר שעות הייתי עייפה אז הביאו לי שמיכה ונרדמתי. משם נסענו לעיר טולוז שבצרפת, שם היו בתים מיוחדים לפליטים. בהמשך עברנו לעיר ליון, גם שם היו הרבה פליטים והצרפתים לא אהבו אותנו.

היינו עניים ולקח זמן עד שהשגנו פרנסה והיה לנו את כל מה שאנחנו צריכים. התאקלמנו לאט לאט. היו שכונות עוני בצרפת והילדים היו הולכים יחפים. חיינו בצניעות מאד גדולה, רק פעם בשנה, לקראת חג הפסח, היינו יוצאים לקנות בגדים חדשים. בפנים התנהגנו כמו יהודים ובחוץ כמו הגויים. אבא שלי היה הולך ברחוב בלי כיפה אבל עם כובע, כי הוא היה מתבייש (כך גם כל היהודים) והנשים היו הולכות בלי כיסוי ראש. הקהילה שלנו הייתה קטנה ובית כנסת שכן באחד הבתים, אהבנו מאוד את הקהילה.

באחת השנים בחנוכה, כשגרנו בצרפת, הדלקנו נרות חנוכה. לפתע נכנסה השכנה הגויה לביתנו וביקשה סוכר. היא ראתה את החנוכייה הדולקת ושאלה "מה זה?", אימא שלי הסבירה לה, שאנחנו יהודים ויש לנו עכשיו חג ואנחנו מדליקים נרות. השכנה נכנסה לפניקה ואימא שלי הרגיעה אותה ושאלה אותה: "מה קרה?". השכנה סיפרה לה, שכאשר הייתה קטנה, אימא שלה איימה עליה, שאם היא לא תלך לישון אז היא תקרא ליהודים. מאז השכנה חשבה שהיהודים הם מפלצות עם קרניים, היא חשבה שהם איומים ונוראים ולבסוף היא גילתה שהם אנשים טובים.

בפסח היה לנו אוכל מיוחד, היינו אוכלים ירקות ירוקים, בשר כבש ומרק היינו אוכלים גם סוכר, שקדים ותמרים.

היינו הולכים בקיץ לים ובחורף לשלג בהרים. בצרפת היה גן חיות מאד גדול. היה לי מאד כיף לגור בצרפת, טיילתי פעם אחת במגדל אייפל, הנוף שם מאוד יפה, היה לנו שם יותר כסף מאשר שהיה לנו בארץ. אבא שלי היה נוסע רחוק כדי להשיג אוכל כשר כי הייתה רק חנות אחת כשרה, היה הרבה בשר טרף ואנחנו שמרנו על כשרות. לא היה טלפונים והסתדרנו מצוין, היינו שולחים מכתבים לסבא ולסבתא.

למדתי בבי"ס כללי צרפתי, הייתי היהודייה היחידה בכיתה, היינו חייבים ללכת בשבת לכיתה ואני לא כתבתי. היו לי הרבה חברות טובות גויות וקצת חברות יהודיות. רק מאוחר יותר נפתח בית ספר יהודי ופעם בשבוע היינו הולכים שם ללמוד מקצועות קודש. האחים שלי למדו בבית ספר גוי כמוני, כי לא היו ישיבות. בבית הספר היינו כותבים עם נוצה והייתה משמעת מאד חזקה. למדתי 14 שנים בצרפת, כל הזמן שמענו על ארץ ישראל ומאד רציתי לבוא לראות את הארץ.

עלייה לארץ

עליתי לארץ בגיל 20 והתחלתי חיים חדשים. הייתי מאוד שמחה על אף שהייתי לבד בארץ. בפעם הראשונה שהגעתי לכותל הייתה התרגשות גדולה, בכיתי והתפללתי שיהיו לי ילדים ונכדים. גרתי באולפן בירושלים. בגיל 21 התחתנתי ובגיל 22 ילדתי את בני הבכור.

הקשר עם הרבי

היה לנו קשר חזק עם הרבי. כשהייתי צעירה שלחתי מכתב לרבי וכל מה שכתבתי התגשם. כאשר הרבי פתח במבצע נש"ק, אבא שלי הביא לי ולאחותי פמוטים והייתי היחידה שהדלקתי נרות שבת.

לאחר מספר שנים קרה לי מקרה עם הרבי:

בתי אביגיל שברה את ידה. באותו זמן היו לנו קצת קשיים עם הפרנסה, והרגשתי שאי אפשר להמשיך כך. אז התיישבתי וכתבתי מכתב לרבי, בו פרטתי את כל הבעיות שיש לנו. לאחר כמה ימים התקבלה תשובה מהרבי  שצריך לבדוק את כל המזוזות.

מיד שלחתי לסופר סת"ם את כל המזוזות שהיו בבית ובערב קיבלנו את התשובה: רוב המזוזות פסולות ועל מזוזה אחת כתוב ש-ד במקום ש-ד-י , נבהלתי ומיד הזמנתי מזוזות חדשות. מאז החלו הדברים להסתדר, מצאתי עבודה טובה ובתי הבריאה במהירות.

אחרי כמה זמן טסתי לרבי כדי להודות לו על הברכה. כשהגיע תורי בחלוקת דולרים ביקשתי ברכה על כל המשפחה והרבי אמר: "כל המשפחה בשורות טובות" והביא לי דולר, לאחר מכן הביא לי דולר נוסף ואמר: " וזה בשביל הבן, הצלחה רבה ובשורות טובות"

כיום אני מתגוררת בבית שמש וב"ה יש לי ילדים ונכדים מתוקים, בלי עין הרע….!

סבתא רוחמה עם הנכדים

הזוית האישית

הנכד מושקי: תודה לך סבתא שטרחת להגיע מרחוק ולשתף אותי בסיפור ילדותך העשיר והמעניין. הרבה בריאות ונחת.

מילון

מגדל אייפל
הוא מגדל ברזל בפריז, בירת צרפת, המתנשא לגובה של 324 מטר. המגדל נבנה בשנת 1889 בשאן דה מארס, ליד נהרהסן, והוא אחד האתרים המפורסמים ביותר בעולם. המגדל נקרא על שם המהנדס גוסטב אייפל שבנה אותו. כשישה מיליון מבקרים פוקדים את האתר מדי שנה. נכון ל-2010 ביקרו בו למעלה מ-250 מיליון מבקרים. המגדל, שבנייתו עוררה בזמנו התנגדות רבה, עד שנשקל לפרקו, הוא כיום סימן ההיכר של העיר ושל מדינת צרפת כולה ובין המבנים המוכרים בעולם.

מבצע נש"ק
מבצע נרות שבת קודש הינו אחד מעשרת המבצעים עליהם הכריז הרבי במהלך שנות נשיאותו, ובמסגרתו פועלים חסידי חב"ד לעידוד נשים ובנות מגיל 3 ומעלה להדליק נרות שבת בכל יום שישי. מטבע הדברים, עיקר העיסוק במבצע זה נעשה על ידי נשי ובנות חב"ד.

ציטוטים

”כיום אני מתגוררת בבית שמש וב"ה יש לי ילדים ונכדים מתוקים, בלי עין הרע....!“