מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי בצל השואה – שואת יהודי הונגריה

העלייה - התקומה

ילדותי בצל השואה

נולדתי בתאריך 18 ליולי 1941 בבודפשט שבהונגריה. זאת לא הייתה תקופה טובה וגם לא מקום טוב להיוולד בו.

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa1-2

תמונת מזכרת מהימים שהמשפחה היתה שלמה. תצלום מחתונת הדודה שנערכה בבודפשט בתאריך 1943. שורה ראשונה מצד ימין זה אבא שלי, לסלו זילברמן במדי פלוגות העבודה. לידו אמא עם הכובע על הצד והילד הקטן בחזית זה אני.

אבי היה חייט שעבד כעצמאי מבית. הוא נולד בשנת 1907. אמי נולדה בשנת 1908. מלבד היותה עקרת בית ואימא לי ולאחותי מרים (אגי בהונגרית), שהיתה בת שמונה וחצי כשנולדתי, עזרה לאבי לשווק את התוצרת הגמורה שתפר כגון: חליפות, בגדים ועוד.

כידוע, ההונגרים בחלקם היו יותר נאצים מהגרמנים עצמם. לצערי הם לא למדו שום לקח, ועד היום הפרלמנט שלהם מורכב מ25% ניאונאצים. כך יצא שבזמן שיותר מחצי אירופה הייתה כבושה, הנאצים עדיין לא נכנסו  להונגריה, אבל-ההונגרים עצמם ובמיוחד מפלגה בשם צלב – החץ  כבר החלו להתנכל ליהודים עוד לפני שהגרמנים הגיעו.

כך שבשנת 1938 עוד לפני שנולדתי לקחו את אבי לעבודות כפיה. בסביבות שנת 1943 הוא ברח מכיוון שרצה לראות אותי ואת המשפחה. הוא נתפס, הוכה ועונה ומאז לא ראינו אותו יותר, לכן אין לי זכרונות מאבי כלל. הקושי הגדול שלי, כשאני מסתכל לאחור הוא, שהמילה אבא לא יצאה לי מהפה מעולם.

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa2-2

אבי ואמי  ז"ל

לשמחתי הגדולה את כל הקורות אותנו בהמשך, אני יודע מסיפורים של אימי ואחותי כשאחותי למרות גילה הצעיר בן 12, לא זנחה אותי מעולם והייתה לי כאימא שנייה.

בהמשך לקחו גם את אימא שלי לכל מיני עבודות כפיה, אך היא  מידי פעם, בכל זאת הצליחה לברוח. בזמן, שאמי לא הייתה,  אחותי ואני היינו עם סבא וסבתא, ההורים של  אימי, שיותר מאוחר הכניסו אותנו לבית של הצלב האדום, שעד פלישת הגרמנים נחשב למוגן לילדים.

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa6

תמונות מילדותי בהונגריה

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa7

עם אמי ואחותי לאחר המלחמה

שני סיפורים ששמעתי מאחותי:

"תמיד הייתי רעב" אחד, שתמיד הייתי רעב בבית של הצלב האדום. כיון שהופרדתי מאחותי והייתי עם ילדים בגילי בקומת הקרקע, ואחותי הייתה בקומה השלישית עם ילדים בני גילה, בכל בוקר לאחר שסיימתי את ארוחת הבוקר שלי, הייתי מטפס אליה לקומה השלישית ושואל אותה אם אכלה כבר ארוחת בוקר, כששאלה למה אני שואל ? ו"אתה לא אכלת ?"

עניתי לה  "כן אכלתי, אבל אני רוצה לאכול גם את האוכל שלך". (כן תמיד הייתי רעב).

"איפה הילדים ?" הסיפור השני התרחש לאחר כניסת הגרמנים. הם לא הכירו במוסדות מוגנים או במוסדות של הצלב האדום. לכן היו אמורים לקחת את הילדים  הגדולים לאושוויץ ואת הקטנים יותר להשליך לנהר הדנובה הקפוא.

עם אחותי בחדר גרה ילדה שאמה הייתה יהודיה ואביה נוצרי שהסתובב חופשי. כששמע את השמועות שהגרמנים הולכים להרוג את הילדים החוסים בבית הצלב האדום, הוא בא לקחת את הבת שלו. אחותי תפסה אותו ואמרה לו: "אם אתה מאמין באלוהים קח אותי איתך עד השער". והוא לקח אותה.  כשהגיעו לקומת הקרקע, נזכרה בי אחותי וביקשה ממנו לחכות שנייה ונכנסה ולקחה אותי איתה. כך מצאנו, אחותי ואני את עצמנו, בחורף 1945, היא בת 12, ואני בן, 4 קפואים ומלאי כינים  ברחוב המושלג בדרך אל סבא וסבתא ששהו כחוסים מוגנים בביתו של ראול וולנברג, כשהרוסים כבר בשער. מספרים שאימא שלנו באותו הזמן ברחה מהמקום שאליו לקחו אותה ובדרך לבית סבא ראתה ילדים שנזרקו לדנובה, וילדים אחרים שמועמסים על משאיות, וכששאלה מאיפה הילדים אמרו לה שאלו הילדים שחסו בבית הצלב האדום.

כך, כשהגיעה לבית סבא, דבר ראשון שאלה איפה הילדים? סבא התחמק ואמר לה שאין לה מה לדאוג ושהילדים נמצאים במקום בטוח. אמי לא ויתרה ורצתה לדעת היכן אנחנו. לבסוף נכנע סבא וסיפר לה שאנחנו בבית הצלב האדום. כשאמי שמעה שאנחנו בבית הצלב האדום ולאחר שראתה מה קרה לילדים שנזרקו לדנובה ושנלקחו למחנות, היא יצאה למרפסת בקומה השלישית ורצתה לקפוץ ולהתאבד, כי היתה בטוחה שאנחנו ילדיה, בין הילדים שנתפסו, אבל אז, בדיוק רגע לפני שהחליטה לקפוץ, ראתה אותי ואת אחותי נכנסים  בשער…

עד הפעם שביקרתי בהונגריה אחרי המלחמה, לא הבנתי איך בן אדם עומד במרפסת בקומה השלישית ורואה מי נכנס בשער. בביקורי בהונגריה ראיתי שרוב הבתים ואלו  שברובע היהודי בפרט, בנויים עם שער כניסה שאפשר לראות מי נכנס בו מכל  הקומות שבנויות  בצורה מעגלית.  כך, כל מי שעומד במרפסת יכול לראות מי נכנס בשער.

סוף המלחמה בסוף, המלחמה, לאחר השחרור מהמחנות,  בשנת 1946 חכינו גם לאבא שלנו שיחזור.  פה ושם חזרו ניצולים יהודים טיפין, טיפין.  יום אחד חזר גם  דודי, בעלה של אחותה של אימי  שסיפר לאימי שאין לנו למי לחכות יותר.  דודי,  היה עם אבע עד הרגע האחרון שלו. אבי נפטר מספר ימים לפני השחרור, מאפיסת כוחות וטיפוס הבטן, במהלך מצעד מוות מהמחנה לכיוון אוסטריה, סמוך לעיר גרץ. הגרמנים ימח שמם, גם ביצעו עליו וידוא הריגה וירו בו כדי לוודא שלאחר שאפסו כוחותיו הוא אכן מת.

עד העלייה לארץ, בילינו אחותי ואני במוסדות שונים. ואיך שהוא התחלתי גם  ללמוד בבית ספר וסיימתי כיתה ג'.

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa8-copy

אני יושב בשורה ראשונה מצד שמאל. כתה ג' הונגריה

העלייה והתקומה

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa9

 

מימין, אני על המשאית, מרגיש כבר יותר צבר מצבר… משמאל, במעברה עם אמי במחנה עבודה בקיבוץ בתנועת הנוער

לארץ עלינו באונייה בשם "קוממיות" ובתאריך 30 באוגוסט 1950 עגנו בחיפה. מיד אחר כך, הועברנו לאחר כבוד למחנה בשם "שער העלייה". שהינו שם כחודשיים, ואחר כך הועברנו לבית עולים בצפת, שם גרנו מספר חודשים ומשם הועברנו למעברה בכפר אתא.

במשך כל הזמן הזה, אחותי לא הייתה איתנו. עוד בהונגריה, היא הצטרפה למסגרת עליית הנוער אתם עלתה לארץ עוד לפנינו והגיעה לקיבוץ מזרע. אני התקבלתי לבית ספר יסודי לכתה ד'. הייתי כנראה "תלמיד מצטיין" בסוף השנה הוקפצתי לכיתה ו בה ביליתי ללא הצטיינות את השנתיים האחרונות בבית ספר זה.

לאמי, שהשפה העברית לא היתה שגורה בפיה, וגם מקצוע להתפרנס ממנו לא היה לה, היתה הקליטה בארץ מאד קשה. לכן, כהונגריה טובה, לא נותר לה אלא לנצל את כישוריה בבישול. כל יום הייתה נוסעת מכפר אתא, לעבודה בחיפה, למסעדה בשם תלפיות.

אני, עד שאחותי נישאה ועברה לגור עם משפחת בעלה לכפר אתא, הייתי רוב היום לבד. אחרי נישואי אחותי, נהגתי לבוא אל ביתה, לאחר שעות הלימודים בבית הספר. בקיצור, אחותי, המשיכה לדאוג לי כאימא, עד שעזבה את הארץ, עם בעלה ובנם בן השנה וירדה לקנדה, כדי להצטרף למשפחת בעלה.

ושוב נשארתי לבד. במסגרת עליית הנוער עברתי לפנימייה בבן –שמן שם למדתי בכתות ז' וח'. שם, אפשר לומר, התחילו חיי. לאחר שעות הלימודים, עבדנו בכל מיני עבודות חקלאיות וחינכו אותנו לאחרית ולמוסר עבודה. ערכים אלו תרמו לאישיותי בהמשך דרכי בחיים.

לצערי הרב, אמי לא הסתדרה עם הלבד. בסוף כתה ח' החזירה אותי הביתה. בזמן הזה גרנו בשיכון שקיבלנו מעמידר באותם ימים.

כדי לעזור לאמא בכלכלת הבית, מצאתי עבודה, בתור עוזר לטכנאי במעבדת רדיו גדולה כסף לשלוח אותי ללמוד בתיכון לא היה. ולכן נסעתי כל יום באוטובוס לחיפה לעבודה ובערב, שילבתי לימודים אקסטרניים במסגרת הטכניון.

כנער, כשהגיעה שעתי, הצטרפתי לתנועה המאוחדת בה מצאתי סוף סוף סוג של בית רוחני והגשמה עצמית. בהמשך, הפכתי למדריך צעיר וראיתי את עתידי בהגשמה בקיבוץ. לקראת גיוסי לצבא, נולד לאחותי בן נוסף. ואימי שהתגעגעה אליהם מאד נסעה לבקר את אחותי בקנדה ונשארה שם.

שוב מצאתי את עצמי לבד. ואם אני מסכם את התקופה שלי בארץ, עד לגיוס לצה"ל, הרי עברתי הרבה קשיים, אבל היו לי המון כוח התמדה ומוטיבציה, להוכיח, בעיקר לעצמי, שאני יותר ציוני מהציונים, יותר צבר מהצברים, ושעם נחישות והתמדה אני יכול לכל.

בתנועת הנוער נתתי את כל כולי וכך גם בהדרכה. בטיולים, למרות מגבלות רפואיות סחבתי את התרמילים הכי כבדים, הלכתי לצבא למרות שיכולתי להשתחרר.. וגם שם עשיתי את המקסימום, כמיטב יכולתי ואף יותר.

%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa11

מימין, תעודה לסיום שירותי בצה"ל. משמאל, בשירות הצבאי

 

לאחר השחרור מהשרות הסדיר, שירתי במילואים, בפלוגת סיור עד גיל 49. לאחר השרות הצבאי, הלכתי במסגרת הגרעין והנח"ל  לקיבוץ אורים. גם שם, במסגרת העבודה עבדתי  מעל יכולתי. מאוחר יותר, במסגרת  שליחות של הגרעין עם עמי חברי ז"ל, לועידת האיחוד של התנועה המאוחדת עם הנוער-העובד, הכרתי את עדנה ונשאנו בשנת 1962. בשנת 1964, נולד בננו הבכור, זיו, שנקרא גם אליעזר על שם אבי ז"ל. לאחר שנה בשנת 1965, עזבנו את המשק, בהתחלה לראשון לציון. עדנה  התחילה לעבוד כמורה למוסיקה ואני התקבלתי לעבודה במטעי רסקו, כמנהל פרדסים. ניהלתי פרדס של 800 דונם עם 10 עובדים.  בשנת 1967, נולדה בתנו נועה, ובאותו הזמן, קנינו משק בנחלת יהודה בו התחלתי לגדל פרחים ליצוא. בשנת 1971 נולדה בתנו לילך והתווספה למשפחה. סיכום: למרות כל הקשיים והתלאות, אינני מרגיש מסכן. להיפך אני מאושר. יש לנו הכל: משפחה נהדרת, שלושה ילדים ותשעה נכדים. כולם מסודרים וחיים בסביבתנו הקרובה. כל החיים השתדלנו לתת להם את כל מה שחסרתי אני. (לדוגמה: לבנינו זיו חגגנו בר-מצווה ענקית במושגים של 1977 מה שלי לא היה). אני זוכר, שהפחד הכי גדול שלי, בשנות שירותי בצבא ובמילואים היה, שחס וחלילה יקרה לי משהו. לא הפחד לגורלי העסיק אותי, אלא הפחד שאשאיר את ילדיי  לגדול ללא אבא, כמו שאני גדלתי. סגירות מעגלים שאני מתגאה בהן: האחת, בתקופת עבודתי כטכנאי מערכות בקרה והשקיה בחברת גל, של קיבוץ חפצי-בה נשלחתי להונגריה, להדריך שם, מהנדסי השקיה של חברה גדולה, שרכשה מאתנו בקרים. בביקורי הראשון לא הוצאתי מילה בהונגרית. בביקורי השני, לאחר נשואי בתנו נועה, לאחר שאמי ואחותי גרו איתנו במשך חודש ימים לכבוד החתונה, ומכיוון, שאימי דוברת רק הונגרית, שפשפתי את ההונגרית שלי וכך, בפעם השנייה שהגעתי להונגריה, כבר הייתי עם יותר ביטחון  עצמי  ודיברתי עם ההונגרים – בשפתם. באחד הערבים, בבית מרזח מקומי, כטוב לבם ביין, אמרתי להם: "אתם לא יודעים עלי  כלום. אבל אני נולדתי פה ואבי נרצח על ידי הונגרים כמותכם. גם אותי רציתם להרוג, והנה אני חוזר אליכם ומדריך אותכם ברזי ההשקיה המודרנית והממוחשבת". השנייה: בני זיו נשלח להשתתף במשלחת צהל למחנות ההשמדה בפולין, בזמן שהתקיים המטס הראשון של מטוסי חיל האוויר שנקרא "נשרים מעל אושוויץ" והוא הנחה שם את הטקס. בעיני זה מסמל הכל: שיכולנו להם. לו בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה לנו מדינה והיה לנו צה"ל השואה לא הייתה יכולה להתרחש. ועכשיו כשיש לנו מדינה השואה לא תחזור על עצמה  לעולם.  לעולם לא עוד … המסע אל הלא נודע (סגירת מעגל)

ב- 25 למרץ עדנה ואני טסנו לאוסטריה לשבוע לרגל הופעה של נכדנו אוהד שרוקד בתאטרון הלאומי של העיר לינץ. בהופעה באופרה בשם "אורפיאו". בננו זיו שהיה באתר סקי עם נכדתנו ליאור, בגלל חוסר תקשורת בינינו, ודאגה לנו נאלץ לעזוב את האתר ובא לפגוש אותנו במלון. למחרת החלטנו לנסוע למחנה ההשמדה מאוטהאוזן גם כדי לבקר, וגם כדי לדלות פיסת מידע נוסף על אבא שלי שנרצח במלחמת העולם השנייה סמוך לגבול ההונגרי. לא צריך לספר שהביקור במחנה היה מצמרר ומרגש מאד. המחנה הוקם בשנת 1938 חמישה חודשים אחרי סיפוח אוסטריה לרייך השלישי. מהקמת המחנה ב-1938 עד סוף המלחמה 1945 עברו במחנה כ-190,000 אסירים. המחנה דורג ע"י הנאצים כדרגת קושי 3, משמעות הדבר הייתה שתנאי המאסר היו הקשים ביותר במערך מחנות הריכוז של הנאצים. שיעור התמותה הייתה מהגבוהות ביותר ברייך. נרצחו בו 90,000 בני אדם. המחנה שוחרר בקיץ 1945 ע"י האמריקאים והיה באחריותם כמה חודשים. בקיץ 1945 עבר לאחריות הסובייטים. ב- 20 ליוני 1947 הועבר לרפובליקה האוסטרית תמורת התחייבות להקים במקום אתר הנצחה. כמו שציינתי קודם הביקור היה מזוויע, מצמרר ומרגש כאחד. פגשנו במשרדים את מנהל האתר אדם בשם יוסף ווגנר שהיחס המיוחד שלו והרצון לעזור להשיג את מבוקשנו ראוי לכל ציון ותשבחות. כאמור פיסת המידע היחידי על אבי לאחר שנלקח מהבית היה השם שלו עם תאריך ומקום לידתו ביומן של ה "קאפו" ממחנה עובדי הכפייה שקרוב לגבול ההונגרי בשםSCHACHENDORF[CSAJTA] שעליה כל החוקרים וההיסטוריונים לא ידעו דבר בקשר לעובדי כפייה במקום. מה שלא ידעו או כנראה היה סוד ע"י המקומיים שכק"מ משם קיימת עיירה בשםRESHNITZ    {רכניץ} ששם התרחש ממש טבח. אותו יוסף ווגנר המוזכר נתן לנו מספר שמות של אנשים מקומיים שאולי יוכלו לעזור לנו. לאור היחס המיוחד מצידו הזמנו אותו להופעה של אוהד, אבל אני מקדים מאוחר למוקדם. קודם ההופעה של אוהד שהייתה מקסימה ומרגשת. היה כייף אמיתי לראות אותו בתפקיד סולו באולם של 1800 איש מלא מפה לפה באמת התרגשות מדהימה. לאחר ההופעה בערב אכלנו ארבעתנו ארוחת ערב ונהנינו מהארוחה ומה ביחד. אוהד היה זה שציין את האבסורד בכך שהוא רוקד על אותה אדמה עליה נרצח סבא רבא שלו {אבי} אכן התחלה של "סגירת מעגל". נקמתנו ברוצחים בכך ששרדנו והצלחנו. למחרת נסענו לכיוון מחנה עובדי הכפייה שם הוזכר שם אבי בפעם האחרונה. לזה אני קורא "הנסיעה אל עבר הלא נודע", לא היה לנו שמץ של מושג מה אנחנו אמורים למצוא, או לא למצוא. נסיעה של כ-350 ק"מ לכל כיוון.

בקצה העיירה בשם "ריכניץ" בצד ימין של הדרך מצאנו סופרמרקט אליו נכנסנו וגם שאלנו האם ידוע להם על מחנה של עובדי כפייה או, קבר אחים בסביבה. התשובה הייתה שלילית. באנו לחניה וזיו ראה משהו מעבר לכביש, אמר לנו לחכות הלך לבדוק וקרא לנו לבוא אחריו. חצינו את הכביש וההפתעה התחילה: קיר זכוכית אטום מכיוון הכביש באורך של כ- 20 מטר, מחולק למשהו כמו 20 יחידות, בכל יחידה הנצחה של ביגוד כלי אוכל חלקים של חומרי בנייה וכתוב מסודר על מה היה ואיך היה. הכפריים היו באיזה נשף והחליטו ספונטנית לטבוח בעובדי הכפייה, לקחו רובים ורצחו במקום 190 איש ועוד כל מיני סיפורים על מה עשו ואיך עשו. רק מאוחר יותר הבחנו במרחק של כ – 50 מטר מבנה שלפי הערכתנו היה מחנה הכפייה עצמו.

ניגשנו לשם וראינו מבנה מחולק לחדרים בנוי מחומר בנייה מיוחד מעין לבנים משולבות בתבן שגילו אותו רק לפני שנים בודדות. ערים בסביבה ביניהן עיר הולדתו של אבי {זאלאגרסג} והעיירה הסמוכהSCHACHENDORF, ועיירות סמוכות אחרות תלו בשם הקהילות היהודיות שלהם, שלטי אזכרה לזכר הנרצחים.

מה שעוד מדהים שמכיוון שבין לבני הקיר יש רווחים, אנשים משתמשים בזה כדי להטמין פתקים לזכר יקיריהם. למרות כל סערת הרגשות שלי והבכי לגורל אבי שנרצח בגיל צעיר כל כך יומיים שלושה לפני השחרור שלהם ,ותום המלחמה, רציתי להוציא דף מהקלסר ומכיוון שלא מצאתי, היו לי 2 מפות, אחת של אוסטריה, ואחת של הונגריה. בחרתי את מפת הונגריה קרעתי אותה לשניים וכתבתי כמה מילים. גם זיו עשה כך. זה מה שכתבתי: 2016329 – לזכר אבי יקירי, שלא הכרתי. בעקבותיך בנו מארץ מולדתנו ישראל. אני בן 75 כמעט, נשוי, אבא לשלושה ילדים מקסימים, וסבא לתשע נכדים. נזכור ונאהב אותך לנצח בנך,gyuri  {חיימקה} וכך כתב זיו: לכבוד אבא שלי הגיבור, אשר ניצח את הנאצים הנוראים ואת מעשיהם הנבזים את עוולותיהם המחליאים לכבוד ולזכר סבא, שלי שאני נקרא על שמו. {אבא של אבא} אשר הותיר זרע מנצח.

לזכור ולא לשכוח!!

חזרנו מהנורא ביותר עבור חיימקה שיש להניח ששם רצחו את אביו יחד עם עוד עשרות יהודים, אשר הלכו באחד מצעדות המוות אל מותם.

007

לא אכתוב על המקום ועל התחושה, הבכי הגדול וההרגשה הקשה שהייתה לנו במקום. ועדנה שתמכה בי לאורך כל המסע כתבה: חזרנו מהנורא ביותר עבור חיימקה שיש להניח ששם רצחו את אביו יחד עם עוד עשרות יהודים, אשר הלכו באחד מצעדות המוות אל מותם. לא אכתוב על המקום ועל התחושה, הבכי הגדול וההרגשה הקשה שהייתה לנו במקום.

למה ומדוע האל, אתה כה מאמלל והתשובה איננה בנמצא אולי פשוט טבע האדם החיה אכן באמת כה רע אך אנו ואתם ילדינו את אותה החיה ניצחנו גם ניצחנו זכינו והצלחנו ועל כך יהיה שם אדוני מבורך תם ולא נשלם. והתשובה איננה בנמצא אולי פשוט טבע האדם החיה אכן באמת כה רע אך אנו ואתם ילדינו את אותה חיה ניצחנו וגם זכינו והצלחנו ועל כך יהיה שם אדוני מבורך

005
  
009

העשרה שואת יהודי הונגריה: "שואת יהודי הונגריה התרחשה בסופה של מלחמת העולם השנייה. נרצחו בה כ-564,500 יהודים והיא בוצעה ברובה בתוך חודשים ספורים, בין מאי ליולי 1944. בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, היה מצבם של יהודי הונגריה טוב ממצבם של היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני (הונגריה לא נכבשה על ידי הגרמנים עד ראשית 1944)" ויקיפדיה

יחידת לימוד – קהילת יהודי הונגריה – הקשר הרב דורי, קטלוג חינוכי משרד הלחינוך

 

הסיפור הועלה בשנת תשע"ו, בשנת תשע"ז הוציא לאור חיים כספי את ספרו "זכינו", המצורף פה במלואו 

ספרו של חיים כספי – זכינו

 

מילון

שואת יהודי הונגריה
שואת יהודי הונגריה התרחשה בסופה של מלחמת העולם השנייה. נרצחו בה כ-564,500 יהודים והיא בוצעה ברובה בתוך חודשים ספורים, בין מאי ליולי 1944. בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, היה מצבם של יהודי הונגריה טוב ממצבם של היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני (הונגריה לא נכבשה על ידי הגרמנים עד ראשית 1944)

ציטוטים

”לא הפחד לגורלי העסיק אותי, אלא הפחד שישאיר את ילדיי לגדול ללא אבא,כמו שאני גדלתי“