מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי בעיר העתיקה לפני מלחמת השחרור

ניתאי עם סבא וסבתא בסדר פסח רב-דורי
סבתא וסבא דינה ושלמה ששון
היציאה מהעיר העתיקה

בילדותי גרתי בעיר העתיקה ואז התחילה מלחמת השחרור נגד הערבים. הערבים כבשו את העיר העתיקה ונלחמו בצבא שלנו. לאחר מכן ריכזו את כל אנשי העיר העתיקה ב-5 בתי כנסת ושם היינו תקופה מסוימת בתנאים קשים מאוד. הצבא ניסה לכבוש כמה פעמים את העיר העתיקה ולא הצליח. הרבה חיילים נהרגו ונפצעו.

אחי הגדול היה קשר בצבא, הוא העביר נשק, תחמושת ואוכל מעמדה לעמדה. כך היינו תקופה מסוימת בבתי הכנסת, עד שראש העיר של העיר העתיקה נכנע ויצא עם דגל לבן כדי שלא יפגעו בתושבים.

הירדנים הסכימו להוציא את כל התושבים מהעיר העתיקה והעבירו אותנו דרך שער ציון לעיר החדשה. אחוז גדול מהחיילים נלקח לשבי בירדן. אחרי כמה זמן, כשהייתה הפסקת אש, שחררו את החיילים. התושבים לא חזרו יותר לעיר העתיקה והשאירו שם את כל רכושם. הערבים פלשו לעיר העתיקה לאחר שיצאנו. הם לקחו את הרכוש שהיה ונשארו שם עד מלחמת ששת הימים.

כשהערבים כבשו את העיר העתיקה הם איימו עלינו שירצחו אותנו כמו שהיהודים רצחו את האנשים בדיר-יאסין. האיום הזה של הירדנים נחרט בזיכרוני.

בשכונת קטמון

הוציאו אותנו מהעיר העתיקה והעבירו אותנו לקטמון בירושלים שנכבשה על ידי הצבא. החפצים שהיו לנו בעיר העתיקה וגם המכולת של אבי נלקחו ע"י הערבים ולנו לא נותר דבר מלבד החפצים הבודדים שהיו עלינו. כשהגענו לשכונת קטמון גרנו בצפיפות רבה ואני זוכרת שבפתח הבית היה בור מים ונזהרנו מאוד לא ליפול לתוכו. כל הבתים באזור היו שייכים לערבים שברחו מביתם בשל המלחמה וזכור לי שראינו ברחובות אנשים מסתובבים עם חפצים רבים השייכים לאותם ערבים, אחי הבכור יעקוב הוביל מכונת תפירה חדישה כמו שאימי תמיד חלמה לקנות, יעקוב סחב את המכונת תפירה מרחק רב עד שהגיע  ביתנו, אך אבי ואימי סירבו לקחת את המכונה וטענו כי אינם רוצים לקחת דבר מהחפצים של הערבים, אפילו שכל רכושם נשאר בעיר העתיקה ונלקח על ידם. לאחר מספר חודשים נאמר לאבי כי הוא יכול לעבור לבית גדול יותר, בית שגרו בו משפחה של ערבים.  הייתה לבית חצר גדולה עם מזרקה באמצע הגינה, הבית הכיל 4 חדרי שינה ומטבח ושירותים, אבי שיכל לגור רק עם משפחתו בבית הזה הציע למשפחות נוספות שלא הוצע להם דבר לבוא איתנו, וכך בחדר אחר גרנו 7 ילדים והורינו. בחדר היו מיטות נמוכות נפתחות וכך היינו ישנים חלקינו במיטות וחלקינו על מזרנים על הרצפה.

בילדותי אני זוכרת שהיינו משחקים בחמש אבנים, קלאס, קפיצה על חבל, " עלה בוליק " ועוד . לחברה הטובה ביותר שלי קראו שריתה. היינו חברות עוד בתקופה שגרנו בעיר העתיקה, ומאוחר יותר גם היא ומשפחתה עברו להתגורר בשכונת " קטמון ", המשכנו להיות חברות עוד שנים רבות.

למדתי בבית הספר " לוריא " בית ספר יסודי בשכונת קטמון, הייתי תלמידה טובה מאוד, התנהגתי יפה ושימשתי דוגמא, אני זוכרת שתמיד המורות אמרו: "תלמדו מדינה". הבנות בבית הספר היו עדינות ושקטות, הבנים היו יותר שובבים אבל סך הכל הייתה משמעת וסדר. בחופשים היינו הולכים לטייל עם ההורים והאחים במרכז העיר, ל"ימקא", לכל מקום שטיילנו ברגל.

אבי ישעיה נולד בעיר העתיקה בירושלים, הוריו נולדו ביוגוסלביה. עוד אני זוכרת כשגרנו בעיר העתיקה לאבי הייתה חנות מכולת גדולה שממנה פרנס את משפחתנו בכבוד.

במלחמת העצמאות כשעזבנו את העיר העתיקה, אבי השאיר מאחורינו את מקור הפרנסה – החנות. כשהתגוררנו בשכונת קטמון אבי התחיל לעבוד כאיש אחזקה בבית אבות שנמצא בשכונה. אני זוכרת שלאשתו של מנהל בית האבות לא היו ילדים והיא מאוד אהבה אותי ופינקה אותי. היא הייתה לוקחת אותי לטייל לכל מיני מקומות יפים.

יום אחד באתי אליה והיא קנתה לי בגדים חדשים מכף רגל ועד ראש: שמלה מיוחדת, תיק תואם, סרט תואם לשיער ונעליים שחורות מלקה. אחר כך לקחה אותי למספרה ושם עשו לי תספורת יפה. כשחזרתי הביתה כולם התפעלו ממני, באותו יום הרגשתי נסיכה.

אבי ישעיה נפטר בשנת 1978 ממחלה קשה, אמי אסתר נפטרה בשנת 1999.

כעבור שנה נכתב ספר תורה לזכרה ובטקס מרגש ורב משתתפים הוכנס ספר התורה זה לבית כנסת יפה נוף בירושלים.

הזוית האישית

אבי ישעיה נפטר בשנת 1978 ממחלה קשה, אמי אסתר נפטרה בשנת 1999.

כעבור שנה נכתב ספר תורה לזכרה ובטקס מרגש ורב משתתפים הוכנס ספר התורה זה לבית כנסת יפה נוף בירושלים

מילון

דגל לבן
הדגל הלבן הוא סימן בינלאומי המסמל כניעה או הפסקת אש על מנת לנהל משא ומתן. דגל לבן הנישא על ידי שליח מסמל כי השליח אינו חמוש וברצונו לנהל משא ומתן. על פי דיני המלחמה ובהתאם לאמנת ז'נבה, אין לירות על אדם הנושא דגל לבן.

ציטוטים

”בילדותי שיחקנו בחמש אבנים, קלאס, קפיצה על חבל, "עלה בוליק"“