מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי בעיראק

אני שושנה לוי שאבי עם נכדתי רוני לוי
הורי ביום חתונתם, בשנת 1933
זכרונות מבית אבא וההחלטה לעלות לארץ

סיפור חיי המורכב מתחיל בארץ עוינת שרצתה לחסל את כל היהודים מקרבה על אף שהם היו שם לפני האסלאם ולפני מוחמד (היהודים שהוגלו בחורבן בית ראשון). אני נולדתי בבגדד בשנת 1939 בחודש פברואר, אבל עוד לפני שנולדתי אמי, שהייתה בחודש שמיני להריונה, הלכה לתומה ברחוב בין שני גברים – אחיה ואביה ופתאום הגיח לעברה נער כבן 16 ונתן לה אגרוף בבטן סתם כך מתוך שנאה.

אני בגיל ארבעה חודשים

מדינת ישראל עדיין לא הוקמה אבל השנאה כלפי היהודים הייתה גדולה. אמא שכבה עם כאבים וכך נולדתי כחודש לפני הזמן.

בשנת 1941 נולדה אחותי דייזי וכך גדלנו כמו תאומות. באותה שנה הממשלה נפלה ואז היתה לעירקים הזדמנות לעשות פוגרום ליהודים (פרהוד), כמובן בעזרת הנאצים. אני לא זוכרת הרבה מאותה תקופה אולם פליפן, אחותי היותר בוגרת, זוכרת הרבה.

ספור אחד שמעתי כשאבא יצא לעבודה, הוא עבד ברכבת, תפסו אותו ועשו בו לינץ'. בזכות מישהו שהכיר אותו, שהוא היה אחיין של אדם ידוע, שחררו אותו אבל זרקו אותו ליד בית החולים. בבית החולים טיפלו בו וחבשו אותו, לאחר מכן הביאו אותו הביתה. בבית, השכן הערבי שלנו שמר על כל המשפחה עד יעבור זעם. כך ניצלנו אבל ברחובות היו הרבה הרוגים ופצועים.

גם אמי חיפשה את ההורים שלה בעזרת השכן שהלביש אותה בבגד ערבי שנקרא עביה ולקח אותה להוריה שלא נמצאו בבית אלא בתוך כנסיה. ברדיו קראו לכל העם העירקי בקריאות "אקתלו אליהוד ואדבחו אליהוד" (הרגו את היהודים), זה מה ששודר. אנשים הרגו מבוגרים, נשים וילדים יהודים, הם עשו מעשי זוועות ליהודים במשך 3 ימים. כמו גם התעללות בנשים ובעיקר נשים בהריון. הפוגרום הסתיים רק כשהאנגלים נכנסו למדינה.

משפחתנו בשנת 1943 במוסל 

אבי עבד בתחנת רכבת ואז העבירו אותו לכל מיני מקומות כמו "אור כשדים". אני זוכרת את העיר מוסול, הייתי קטנה ואני זוכרת שתמיד יצאנו לטייל כמובן במרכבה, הלכנו למעיינות חמים לנביא יחזקאל. במוסול גרנו 3 שנים ויש לי זכרונות רבים משם.

עברנו לעיירה אחרת בעקובה בשנת 1945 שנת הלידה של אחי שלמה, גרנו בבית של הממשלה. היינו 4 משפחות מוקפים בחצר גדולה, דשא ומסביב עצים מקום יפה. באותה שנה התחלתי ללמוד בבית הספר, שחקנו המון עם כולם היה לנו כיף ביחד עם כל הילדים של השכנים היו שם נוצרים, יהודים, וערבים והשומר שהיה ערבי מוסלמי היה מספר לנו סיפורים בלילה ובערב שבת אבי היה מקדש והשכנים היו באים עם דרבוקות ושרים עם אבא כשהיה שר זמירות לשבת.

היות והיינו משפחה יחידה יהודית והינו צריכים לקנות חלב היתה בעיה, מכיון שחלב ממוסלמים איננו כשר. אבא החליט לקנות פרה שבה טיפל ערבי שגם ניקה לנו את הבית ואבא היה חולב אותה 3 פעמים ביום. אמא למדה להכין גבינה מלוחה וכל מיני דברים מחלב והאוכל של הפרה היה תמרים שאבא קנה בתוך שקים גדולים. זכור לי שהינו יושבים על השקים ואוכלים תמרים ואבא היה צועק "זה בשביל הפרה לא לכם!"

נישואי אחותי שהביאו לעליייתנו לארץ 

אנחנו בארץ 1961 

דודי בתמונה מצד שמאל – סטודנט לרפואה 

בשנת 1948 לאחר מלחמת השחרור פטרו את כל היהודים בכל המדינה ובניהם את אבא שלי, כאשר אנחנו 5 ילדים בבית ואמא הייתה בהריון אז חזרנו לבגדד וגרנו אצל  שתי הסבתות ואבי עבד אצל הדודים – האחים של אמא בבית הדפוס לשפה האנגלית. היה מאוד קשה מכיוון שאבא לא היה רגיל לעבודות אלו.

מלחמת השיחרור שינתה את חיינו לגמרי. במהלך אותה שנה נולד אחי שמעון ז"ל ולאחותי מלאו 16 וסבתי החליטה שאחותי צריכה להתחתן כדי להוריד את העול מאבי ואז שידכו לה בן משפחה כאשר היא היתה בת 16 והוא בן 29, הם נישאו בתודעה שהם לא עולים לארץ וגם הורי לא רצו לעלות בארץ כי ההורים של אמי נשארו שם.

בתחילת 1951 החתן ומשפחתו החליטו שבכל זאת עולים לארץ ישראל והם נרשמו לעליה, אבא שמע והלך גם הוא להירשם לעליה. בעקבות החלטת אבא, אמא החלה במריבות קשות איתו כי הוריה החליטו להישאר בעיראק בגלל הבן שלמד רפואה וגם אמא ידעה שאנחנו נוסעים לארץ חרבה. אני זוכרת שראיתי את סבי יושב על המדרגה בבית הכנסת עם המטפחת על פניו עצוב מאוד כי הוא ידע שזוהי פרידה סופית.

כל חיי אני מודה לאבי שהיה לו האומץ לעזוב הכל למרות רצונה של אמי לקפל את כל המשפחה ולהעלות אותה לארץ הנפלאה הזאת.

השיר בו בחרתי: אין לי ארץ אחרת- גלי עטרי

הזוית האישית

שושנה: המסר שלי הוא שאין לי ארץ אחרת…

רוני: אני למדתי המון על התקופה של סבתא שלי ועל העליייה שלה לארץ. אני מאוד שמחה שיצא לי ללמוד את זה.

מילון

אור הכשדים
עיר בעירק, מקום הולדתו של אברהם אבינו.

ציטוטים

”סבי על מדרגות בית הכנסת בוכה, הפרידה...“