מאגר סיפורי מורשת

שמי מנשה לוי ונולדתי בשנת 1953 בירושלים וילדותי וחיי במושב נוגה בלכיש.

נכדתי אגם בת 11 שנים ואני לפני כ 54  שנים הייתי בן גילה.                                                                                   

את ילדותי בשנים הראשונות העברנו בצריף עשוי מעץ ללא חשמל ובלי חימום, במושב נוגה בלכיש. החורפים היו קשים והגשמים נשמעו בתוך הצריף ברעש גדול .

זכור לי היטב שהורי היו מכסים אותנו בהמון שמיכות כדי לשמור על חום הגוף .

לאחר מספר שנים עברנו לבית שנבנה ליד הצריף ובו שני חדרים קטנים מטבח ומקלחת. שירותים לא היו בבית אלה במרחק של 10 מטר מחוץ לבית.

מקרר לא היה בבית, ומאשקלון הייתה מגיע משאית עם קרח ואנו היינו קונים קרח ושמים בתוך ארון דמוי מקרר כדי לשמור על מוצרי האוכל ומים קרים. בבית היה חשמל.

לבית הספר בנהורה הלכנו ברגל גם בחורף וגם בקיץ.

האוטובוסים היחידים של המועצה הסיעו רק את הילדים מהמושבים הרחוקים כמו שדה דוד ויד נתן. לא מעט ימים הגענו לבית הספר כשאנחנו רטובים מכף רגל ועד ראש.

אבל נשארנו ללמוד, אהבנו את בית הספר, ובסיום  יום הלימודים חזרנו לביתנו. לעיתים ההורים היו אוספים אותנו ברגל או עם הסוס והעגלה כי היו גשמים חזקים מאוד.

ההורים שלנו עבדו בחקלאות עם הסוסה או הפרדה שהיו בכל משק. ואנחנו כילדים עזרנו להורים לפני לכתנו לבית הספר וגם לאחר חזרתנו מבית הספר.

העבודה הייתה קשה מאוד מאוד. רוב עבודת השדה הייתה בידיים ועם הסוסה וכלים שמתאימים לעבודה.

פעם ביום עבר אוטובוס של אגד בין המושבים לאשקלון וחזרה. ולא פעם היינו חייבים אני והורי לנסוע לאשקלון עם הסוס והעגלה לערוך קניות.

זו הייתה ילדותי ויש לציין שמידי שנה תנאי החיים השתפרו  ורמת החיים עלתה בכול המובנים.

הזוית האישית

סבא מנשה ואגם הנכדה נפגשו בקשר הרב דורי ותיעדו את סיפור ילדתו של סבא במושב נוגה.