מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי במושבה רחובות

שחזור תמונה עם הנכדה נועה
1954 צילומי ארנון
סיפור חיי זיכרונות

שנינו יחד תחת מיטריה אחת

ילדותי הקדומה, מהלידה ועד גיל שלוש וחצי

נולדתי במושבה רחובות ב-1947 שנה לפני קום המדינה. באימפריה הבריטית ששלטה אז בארץ ישראל. גם אבי אלישע נולד במושבה רחובות שהייתה אז שייכת לאימפריה העותומנית- טורקית.

 

נכדתי נועה הישראלית נולדה בניגוד להוריה ואחיה בבריטניה והסבים האחרים בטורקיה, כך שהישראלית מוקפת בריטים וטורקים משני צדדיה…

המעניין זה שבד"כ הסבא מספר על ילדותו בחו"ל בגולה ועל עלייתו ארצה לנכדה הצברית שבוהה בסיפור החו"ל הזה בעיניים פעורות… אבל אצלנו זה בדיוק הפוך(…) ואני צבר בן צבר שומע בפה פעור את סיפורי נכדתי בחוץ לארץ ועל עלייתה ארצה… J

את המושבה רחובות הקים סבא שלי אליהו גלזר במאה ה-19. סבא שלי הגיע כבחור צעיר לארץ עם סבא שלו אייזיק (שמנו לב שכל השמות שלהם מתחילים באות א', וגם לבן שלי קוראים אופיר ולבנים שלו איתי ואייל.)

גדלנו בשכונה ברחובות בשם שעריים בדירה שכורה עם עוד שתי משפחות. כל משפחה גרה כולה בחדר אחד בלבד כשהמטבח והשירותים משותפים לכל שלושת המשפחות… ריב וצעקות היו צפויים כמובן. אני זוכר בבירור את השלג הנדיר והחריג שירד אז בארץ במישור החוף בתל אביב וברחובות!!!( לא בהרים, במישור החוף ליד הים!) זה היה בתחילת פברואר 1950 והייתי בן פחות משנתיים וחצי והסתכלתי מהחלון וכל המגרש מאחורי הבית היה מכוסה שלג עמוק ואבי ירד והביא בקערה ערמת שלג ואני ערבבתי את השלג בכפית (: זו הפעם הראשונה והיחידה שידוע על שלג באזור החם הזה.

אני ואחותי עדה

אני ואבי תמונה

 

 

 

 

אני ואימי בגיל 4 חודשים

דוד שלי שלמה בראונר, היחיד ששרד בשואה וגורש ע"י הבריטים לקפריסין, ושם הוא צייר אותה בגדול והציור שלו תלוי על הקיר אצלנו עד היום.

ילדותי מגיל 3.5 עד לגיל 16

בגיל 3.5 עברנו לדירת שיכון במושבה רחובות. בשנת 1950. לכל בית הייתה חצר ששימשה כחצר משק שכל אחד גידל בה אוכל להשלים את כמויות המזון המוגבלות שהיו בתקופת הצנע. (הצנע הייתה הקצבות מזון בתלושים עקב העלייה המסיבית לישראל בשנות החמישים של מעל מיליון איש מארצות ערב ופליטים מהשואה מאירופה שאוכלוסיית ה 600,000 איש שהיו בקום המדינה היו צריכים לקלוט).

לאור זאת, אף פעם לא היה לנו מחסור במזון במושבה ובכפרים שמסביב, ולכן קראנו לעירוניים מתל אביב שהיו רזים "פרצוף צנע"… (סבתא איילה מת"א לא הכירה את המילה הזאת כי היא הייתה משם!)

ליד הבית בצמוד לחצר שלנו עבר וואדי שבחורף היה מוצף וגם הציף את כל החצרות מסביב. למזלנו הבניין שלנו היה בגובה של ארבע מדרגות והשיטפון הגיע רק למדרגה השלישית… ואבי נאלץ לבנות חומה בין החצר לוואדי להגנה מפני השיטפונות.

בין גשם לגשם אנחנו הילדים היינו בונים סירות שונות עם מפרש מגרוטאות עץ ובדים ומסמרים וחוטי ברזל ועושים תחרויות בשלוליות המים שנותרו בוואדי. את כל הצעצועים שלנו בנינו כך במו ידינו משאריות של חפצים שמצאנו. צעצועים בחנויות לא היו דבר רגיל.

מול הבית שלנו היו רק שדות ופרדסים ובצמוד לחצר שהייתה ליד הוואדי באזור נמוך שבשדות הייתה למעשה שמורת טבע עשירה וטובענית מבוץ.

זה היה בשנות החמישים של המאה העשרים ואז לא היו כמעט מכוניות, לא היה זיהום ורעש והאוויר היה צח כבדולח. מהגבעה שליד הבית שלי היה אפשר לראות את השלג של החרמון! לפעמים בלילה הייתי שומע את רעש דחי הגלים בים, אף שהוא היה במרחק של כ-20 ק"מ מהבית כי ביני לבין הים לא היה כלום חוץ מפרדסים, שדות, והחולות השוממים של ראשון לציון! (:

אני בן חמש בחצר של פעם

היות ולא היו הרבה מכוניות אז, היינו רצים יחפים אחרי המכוניות הבודדות שהיו עוברות פעם ביום יומיים בשביל העפר לידינו…

אבי עבד באותה תקופה בשנות החמישים במכבש(לסלילת כבישים) ולפעמים היה בא איתו הביתה (כרכב תנאים…) וזאת הייתה חגיגה שלמה לי ולכל ילדי השכונה שהיינו עולים לפי תור על המכונה הכבדה והרועשת הזאת ונוסעים הלוך וחזור בכביש העפר של השכונה.

כאמור לא היו צעצועים קנויים ופעם אבי הביא מחברו לעבודה בתל אביב אוטו צעצוע אדום עם פדלים (!)  לכל הקיץ וזה היה האטרקציה השכונתית העיקרית אז.

היה לנו בחצר מחסן ואבי מתח כבל פלדה בין הגג של המחסן לגג של הבית ותלה מתחתיו עם גלגלים ארגז של אריזת פרי הדר וזה שימש לנו כרכבל מדהים ואטרקטיבי לכל הילדים.

בתקופה הזאת כשהייתי ילד רוב המדינה הייתה ריקה מאדם והסתובבו תנים בכל רחבי הארץ וסביב החצר שלנו היו משוטטים תנים ובלילות היינו שומעים את היללות המפחידות שלהם והיה מסוכן לילד קטן להסתובב לבד בשדות בערב.

הסביבה הייתה כל כך הומוגנית ובטוחה שכילדים בני 4+ היינו מסתובבים חופשיים לגמרי בכל רחבי השכונה לבד! וכך הכרתי חברים שלי כשהיינו משחקים בבוץ ובחול שבחצרות. (כאמור, לא היו למעשה צעצועים קנויים ונאלצנו להמציא את כל המשחקים בעצמנו).

כנצר למשפחה ממקימי רחובות היה לסבא שלי ולאחים של אבא שלי שדה גדול במרכז המושבה רחובות ושם גרו רוב הדודים שלי. בשבתות היינו עושים מסע רגלי מהשיכון שלנו שהיה בקצה העיר אליהם. חגיגה שלמה.

אחד הדודים שלי היה אינטלקטואל שעלה מרוסיה והבית שלו היה נראה כמו אחוזה מפוארת יחסית לבתים הפשוטים שהיו לכולם אז בשנות החמישים! כולנו היינו במושבה "כפריים" ואצלו בבית היה פטיפון(!) עם מנואלה(ידית למתיחת הקפיץ של המנוע בלי חשמל…) וטייפ-רקורדר עם שני גלגלים וסרט! ופסנתר וכינור  לילדים, כנראה היחידים בכל המושבה. בעינינו הבית הזה היה פלא פלאים!

ולאחר שנפטר הסבא שלי, ממייסדיי רחובות, אבי וכל הדודים שלי מכרו את השדה הגדול ובמקומו בנו שכונה שלמה כשבמרכזה רחוב על שם המשפחה שלי "רחוב גלזר".

ילידי רחובות, כשהיו הולכים למרכז  היו אומרים "אני הולך למושבה".

כשהייתי בסוף כיתה ב' הטיול השנתי היה לתל אביב! לאחר הביקור ההכרחי דאז בבית ביאליק עשינו שייט בירקון עד המפל האדיר של שבע תחנות שהיה עוצמתי עד כדי כך שהספינה לא הייתה מסוגלת להתקרב אליו, אל המים הלבנים והשוצפים! הסבר: התאריך היה יוני 1955 ורק אחרי הרבה שנים למדתי ששבועיים אחרי זה המדינה סגרה את מעיינות ראש העין של מקורות הירקון והנחל יבש ומת! ואני זכיתי להיות בין האחרונים שצפו בגאון הירקון!..

בכיתה ז'

בחופשות שלי בכיתות ו'-ט' בערך הייתי נוסע לדודים שלי בכפר וורבורג שבדרום הארץ. זה כפר חקלאי והייתי נוסע עם דוד שלי לשדות על עגלה הרתומה לסוס!… שם הייתי "עוזר" לו בעבודת השדה והיינו חוזרים בעגלה עמוסת חציר ואני יושב למעלה ( ממש כמו בשיר "עגלה עם סוסה" ששרה יפה ירקוני!).

שני ההורים שלי אלישע ויהודית גלזר היו ספורטאי צמרת. אמי בהתעמלות קרקע ומכשירים מהסוג שכיום כבר לא נותנים יותר לנשים כגון מקבילים. ואבי היה טוב בריצות קצרות בקפיצה לגובה במוט (החזיק זמן קצר בשיא) זריקת דיסקוס והדיפת כדור ברזל. הם השתתפו גם במכביות הראשונות.

טרום צבא והשירות הצבאי

בגיל 17 למדתי בבית ספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, כשוחר. (כטכנאי חיל קשר). שם גם עשיתי טירונות כאזרח למעשה… בבסיס הסמוך. אשתי סבתא איילה שירתה באותו בסיס (!) וכמעט נפגשנו כבר אז כחיילים אבל היא הגיעה לבסיס הזה רק שנה לאחר שגמרתי את הטירונות שם, למזלנו, או שהגורל עבד בכוח והתעקש להפגיש אותנו שוב, לאחר כמה שנים, יצא לנו לשרת שוב בבסיס משותף והפעם באותו הזמן ביחד  וכל השאר היסטוריה שממשיכה גם עד נועה.

סבא ארנון גלזר

נולד ב 30 באוגוסט 1947 במושבה רחובות בן לאלישע יליד רחובות אף הוא, והסבא בא מליטא עם אביו, וליהודית בראונר שעלתה מפולין בשנת 1934. כלומר נועה היא דור שישי בארץ! למד בבית חינוך ברחובות ואחר כך באורט יד סינגלובסקי בת"א. שירת בחיל קשר (חיל התיקשוב כיום), היה שנה בקורס טיס, שירת במילואים בשריון בדרום. שירת בקבע בפיתוח מערכות ממוחשבות בחיל הקשר. עבד בחברות הייטק שונות ובעיקר בECI נשוי לאיילה לבית לוי, ילידת ישראל 10 למרס 1949 אף היא.

הזוית האישית

הנכדה נועה: היה לי מאוד כיף ללמוד על סבא שלי ועל איך היה פעם, אני מאוד נהניתי לבלות עם סבא שלי כל שבוע בקשר הרב דורי ולשמוע סיפורים מהעבר. נהניתי גם לשמוע סיפורים שבמפגשים רגילים לא הייתי שומעת.

סבא ארנון: חיבור מדהים עם הנכדה, שביום יום לא כל כך שמים לב לכך! כל היתר, הסיפורים והתמונות הן רק נילווים לזה!

מילון

צנע
למדיניות של הקטנת גירעון תקציבי באמצעות צמצום הוצאות על ידי הפחתת ההטבות והשירותים הציבוריים הניתנים.

ציטוטים

”שנינו יחד תחת מטריה אחת שנינו מדלגים על כל השלוליות החיים יפים כדאי לכם לחיות“