מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי בירושלים

אמצע שנות השישים חוף הבונים
אוגוסט 2017 שייט באלסקה
סיפורי סבתא משנות החמישים

שנות החמישים בירושלים

שנות ילדותי, עברו עלי בשנות החמישים בירושלים. גרתי אז בשכונה שהייתה במרחק של כקילומטר בקו אוויר מהחומה של העיר העתיקה, שהייתה תחת שלטון ירדני. בית הספר שבו למדתי היה מבנה מהתקופה הערבית שלפני קום המדינה, והמבנה הזה היה בנין בודד בתוך כרם זיתים גדול. (בבנין זה נמצא היום בית ספר לאומניות, בתוך גן הפעמון). היו שתי דרכים לבית הספר, האחת להולכי רגל (ילדים) ואחת לכלי רכב. מחצר בית הספר יכולנו לראות את הפינה הדרום מערבית של חומת העיר העתיקה, ובפינה זו הייתה עמדה של הלגיון הירדני. עמדה שהייתה בנויה משקי חול שמאחוריהם היו עומדים הליגיונרים. על שקי החול היה מונף דגל ירדן גדול ומפואר. בתקופה זו (תחילה ועד אמצע שנות החמישים), היו החילים הירדנים לעיתים צולפים לעבר ירושלים המערבית. בתקופות אלה הצבא היה סוגר את הרחוב היורד אל בית הספר והיו מסיעים א ותנו במכוניות צבאיות משוריינות אל בית הספר.

בשנת 1956, בעת מלחמת קדש (מלחמת סיני), התלמידים של בית הספר עסקו בעיקר במילוי שקי חול שהקיפו את בית הספר. בימי ילדותי האוטובוס שבו היינו נוסעים למרכז העיר, אוטובוס מספר 15, היה נוסע במסלול שהתקרב עד למרחק 50 מטרים מהקיר שהפריד בין שני חלקי העיר.

בית הספר (בית הילד) היה למעשה מעבר לכביש לשכונת ימין משה ומשכנות שאננים. שכונות אלה נבנו לקראת סוף המאה ה-19 על ידי משה מונטיפיורי, והיו השכונות הראשונות מחוץ לחומות העיר העתיקה.

בזמן מלחמת השחרור, שכונות אלה תחת היו מתקפה ירדנית קשה, ורוב התושבים פונו מהן לשכונות מערביות יותר. לאחר סיום המלחמה, חלק מהתושבים חזרו ובמבנים שנשארו ריקים יושבו עולים חדשים, בעיקר מעיראק. כתוצאה מהמצב שנוצר כתוצאה מהסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן, האזור הפך לאזור גבול מסוכן, היו רבים שלא רצו להתגורר שם, וזה גרם לכך שרק תושבים חסרי יכולת נשארו שם.

הילדים משכונות אלה הלכו לבית סיפרנו מכיוון שהיו קרובים, אנחנו התחברנו איתם. לי הייתה חברה בשם רחל שהייתי מבלה אצלה לעיתים קרובות, ומגרש המשחקים שלנו היה העמק שהיום נמצאת בו "בריכת הסולטן" (שהיא אזור אירועים ומופעים).

שטח זה היה "שטח הפקר" (שטח שאינו שייך לאף מדינה) לא לישראל ולא לירדן. העמדה שעליה דיברנו השקיפה על אזור זה ותמיד היינו מסתכלים למעלה ורואים את החילים הליגיונרים שהיו לבושים עם כפיות אדומות.

משכונה זו, הייתה אפשרות לעלות להר ציון שחלקו היה בידי ישראל ורובו היה בידי הירדנים. על הר ציון ישנו מבנה שעל פי סיפורים ותאוריות שונות, הינו קבר דוד המלך. היינו עולים לשם ומהגג של המבנה מנקודה מסוימת ומזווית כלשהי ניתן היה לראות את הקצה של הכותל המערבי. הילדים הירושלמים שנולדו עם קום המדינה,לא הכירו את הכותל, והוא היה עבורם חלום שלא חשבו שיתגשם אי פעם.

כפי שסיפרתי כבר, היה מבנה בית הספר בתוך כרם עצי זית ותיקים גדול. עצי זית אלה שימשו לנו כעמדות משחקים. היינו מטפסים עליהם בעיקר בהפסקות, ומכיוון שהעצים היו מבוגרים היה ניתן לשבת על הענפים בנקודות החיבור שלהם. כל כיתה היה לה את העץ שלה וממנו היינו משקיפים על חצר בית הספר. אחד המשחקים הנפוצים בתקופה ההיא, היה משחק שנקרא "אלמבוליק"- מקל ואבן, השם הערבי של המשחק היה חלק מההשפעה של השפה הערבית על השפה העברית הירושלמית.

היו משחקים רבים אחרים שגם להם היו שמות ערביים.

בין מנהגי בית הספר היה לחגוג את חג השבועות, שהינו אחד משלושת הרגלים, באירוע גדול שבו היו משתתפים כל ילדי בית הספר. כל שנה כיתה ו' של אותה שנה, הייתה אחראית על ארגון החגיגה. האירוע היה למעשה ניסיון חיקוי לעלייתם  של בני ישראל לירושלים כחלק ממצוות שלושת הרגלים, שבהם היו עולים לבית המקדש. כל הילדים היו לבושים בסדינים על סל מלא פירות וירקות (טנא). הילדים מכיתה ו', שהיו אחראים על האירוע, היו עומדים על גג בית הספר, שכל שאר ילדי בית הספר היו מתאספים בחצר עם ה"מנחות" שלהם וה"כהנים" שהיו על הגג היו קוראים – "הנה הם באים בני ישראל…" ושרים שירי שבועות ומקריאים קטעים רלוונטיים מהתנ"ך.

שנים מאוחר יותר, בהיותי בכיתה י', יצאנו במסגרת הגדנ"ע, לצעדת ארבעת הימים, שהייתה נהוגה באותה עת בתקופה שלפני פסח. הגדנ"עים היו משתתפים בצעדה של יומיים בלבד שמרכזה היה בבית שמש. ביום הראשון של הצעדה היה נהוג לצעוד במסלול באזור עמק האלה, ולחזור למחנה בבית שמש. שם לנוח, לאכול, ובערב לחזות במופע של אחת מהלהקות הצבאיות.

ביום השני, עם שחר היינו עולים בצעדה לירושלים בה היינו נפגשים עם הצועדים הבוגרים שבאו מחולדה. בירושלים היה נערך מצעד ססגוני שכל קבוצה לבושה בצבעים ובתלבושות אחרות.

בשנת 1964 יצאנו כמתוכנן לצעדה. ביום הראשון צעדנו בשמחה ובשירה וחזרנו למחנה בשעות הצהריים. בערך בשעה שלוש החל לרדת גשם, אנחנו נשארנו באוהלים שהיו לנו. לאחר כשעתיים כשהיה ברור שהגשם בא כדי להישאר, קיבלנו הוראה ממדריכי הגדנ"ע לאסוף את כל הציוד שלנו ולהתחיל ללכת במורד הגבעה לכיוון העירה בית שמש. אין לתאר איך נראה האזור, עשרות אלפי ילדים ונערים נודדים עם כל הציוד הרטוב על גבם. המדריכים הובילו אותנו אל מבנה של בית ספר שהיה למעשה עדיין במצב בניה. הרצפה הייתה מכוסה בחול, לא היו חלונות ודלתות, אבל לא התרטבנו מהגשם ואף הדלקנו מדורה קטנה כדי להתחמם, מאוחר יותר בערב הגיעו כוחות צבא והביאו לנו שמיכות וסנדוויצ'ים. איכשהו עברנו את הלילה ובבוקר הגיעו אוטובוסים שפינו את הגדנ"עים לכל רחבי הארץ.

ביולי 1966 התגייסתי לצה"ל והוצבתי בחיל האוויר. עברתי קורס מוכ"מות (יושבות מול מסך מכ"ם ומדווחות את אשר הן רואות) והוצבתי ביחידת בקרה במצפה רמון. (היחידה שלטה על המרחב האווירי הדרומי של מדינת ישראל). נשלחתי למבדקי קצונה ומשם לקורס קצינות צה"לי ולאחר מכן השלמה חיילית של חיל האוויר. עם סיום ההשלמה נשלחתי לשרת ביחידת בקרה אחרת בתור קצינת חן, חינוך וסעד. החודש היה כבר אפריל 1967 רק שבועות מעטים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

ביום העצמאות של שנה זו, יום ההולדת ה-19 של המדינה, היה מצעד קטן בירושלים, ולאחריו החלה הכוננות של לפני המלחמה כתוצאה מכך שנשיא מצרים נאצר דרש מכוחות האו"ם לצאת מסיני. בבסיס שלנו החלו לגייס חיילי מילואים והיה לנו עוצר יציאות. כלומר אסור היה לצאת מהבסיס כלל. כל ערב היו לנו הופעות ובסה"כ היתה אווירת גיבוש והווי ישראלי אמיתי. ביום ראשון ה-4 ליוני קיבלתי אישור לצאת הביתה לירושלים, ובדיעבד התברר שזה היה חלק מתרגיל הסחה, שבו נשלחו חיילים לחוף הים בתל אביב ולעוד מקומות כדי שהמצרים לא יחשדו שהמלחמה עומדת לפרוץ.

למחרת היום ה-5 ליוני, נסעתי חזרה לבסיס בטרמפים (אז עוד היה מותר) וכבר בסיבוב רמלה בשעה 0810 בבוקר נשמעה אזעקת מלחמה. כשהצלחתי לאחר תלאות להגיע לבסיס, ראיתי כבר את מטוסי חיל האויר חוזרים מהפצצת בסיסי המצרים בסיני וכן במצריים עצמה. מיד כאשר הגעתי  לבסיס, התברר לי שהירדנים החלו להפגיז את ירושלים. באופן יוצא דופן קיבלנו שלושה ירושלמים שהיו בבסיס להתקשר הביתה ולברר אם הכל בסדר. למחרת נודע לנו שירושלים העתיקה נכבשה על ידי כוחות הצנחנים והכותל המערבי שוב חזר לידינו.רק בחג השבועות, כשבועיים מאוחר יותר, הלכתי עם אבי ואחותי לכותל. התחושה היתה מוזרה אבל מאד משמחת וגם חלום שהתגשם….

הזוית האישית

מתי: היה כיף מאוד לעבוד עם סבתא, היא מספרת סיפורים מענינים מאוד. למדתי על ילדותה בירושלים.

סבתא נעמי: תכנית הקשר הרב דורי מעניינת ומהנה, להיות עם הנכד והעביר לו מעט מזכרונות הילדות שלי בירושלים.

מילון

גדנ"ע
גדודי נוער - מסגרת שהכינה את הנוער הלומד בתיכון מיומנויות קדם צבאיות

ציטוטים

”הילדים הירושלמים ,לא הכירו את הכותל, והוא היה עבורם חלום שלא חשבו שיתגשם אי פעם “