מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי בירושלים ועבודתי במעברת עג'ור

אני וסבתא
אני ואחי בירושלים
סיפור חייה של מזל צרפתי
נולדתי בירושלים. אמי גם נולדה בירושלים. אבי נולד בטורקיה ועלה לישראל ב1933.
סבתי וסבי עלו לארץ מחלב שבסוריה.
סבי יצא מהארץ בזמן שהטורקים כבשו את ארץ ישראל ונסע לארגנטינה.
כעבור זמן מה סבתי לקחה את ארבעת ילדיה והפליגה באנייה לארגנטינה.
לאחר עשר שנים חזרו לירושלים וגרו בשכונת נחלת ציון, שם בנו את ביתם.
הבית קיים עד היום. כילדים, נהגנו ללכת פעמים רבות לסבתי ולסבי לשמוע תפילת סליחות בבית הכנסת עדס, שהיה סמוך לביתם.
עד היום נוהגים תיירים ואזרחי ישראל לבקר שם בייחוד לפני חגי תשרי.
במלחמת השחרור, בזמן המצור על ירושלים, הייתי בת שלוש עשרה, וגרתי עם משפחתי, בשכונת זיכרון יוסף (על-יד שוק מחנה יהודה).
הדירה הייתה בת חדר אחד, המטבח היה מחוץ לבית, ושירותים היו בחצר משותפים לארבע משפחות.
בחצר היו שני בורות מים. באחד מים נקיים לשתייה ולבישול ובשני מים לרחצה ולניקיון (מי גשמים).
לעיתים היו יורדים הילדים לבור הנקי בסולמות כדי לנקות ולהכין אותו לאגירת מים בעונת גשמים.
בשנת 1947 החליטו באו"ם לערוך הצבעה, האם לתת עצמאות למדינת ישראל על ידי חלוקה בין ישראל לירדן. גרתי בבניין ובו היו ששה שכנים. למשפחה שלנו היה רדיו. כל השכנים התקבצו אצלנו בבית להקשיב להצבעה באו"ם ששודרה ברדיו. ישבנו כולנו קשובים בשקט ובמתח רב.
התקבלה החלטה שהמדינה תתחלק בין ישראל לירדן וירושלים תהיה בין לאומית. השמחה בבתים הייתה רבה. תהיה לנו מדינה משלנו, דבר שחלמו ונלחמו למענו.
כל האנשים יצאו לרחובות והחלו במחולות. האושר של האנשים היה מאוד גדול. חיכינו לרגע הזה שנים רבות, בהן התנכלו לנו הערבים בדרכים שונות, והסכסוך בין האוכלוסיות ניכר בכל מקום.
למחרת הערבים התחילו לתקוף את מדינת ישראל, בעיקר תקפו את הדרך לירושלים. הדרך לירושלים הייתה מופגזת והעיר הייתה נצורה. ולכן קשה היה להעביר מזון, תרופות ומוצרים חיוניים אחרים.
מכיוון שהיה מחסור גדול, חילקו אוכל לפי מספר הנפשות במשפחה.
חולקו תלושים כדי לקבל את המצרכים כמו: לחם, סוכר, קמח, אטריות, גבינה צהובה, אבקת ביצים במקום ביצים.
לא היו מים זורמים. המים בבורות נאסרו לשימוש ונלקחו לרשויות לחלוקה כללית, מידי יום היתה מגיעה לשכונה משאית ועליה מיכל מים, והאנשים נאלצו לעמוד בתור למלא פחים של מים.
נפט שהיה מצרך מבוקש באותם ימים חולק לפי הקצבה. לנפט היו שימושים רבים: התאורה בבתים הייתה על עששית נפט, הבישול נעשה על עצים בחצר. המים למקלחת חוממו על פרימוס שהיה גם הוא צורך נפט.
בבתים המשותפים לא היו בנויים מקלטים. נאלצנו לגור אצל השכנים שגרו בקומה הראשונה מכיוון שגרנו בקומה השנייה (פחות בטוח) וכך היינו בטוחים יותר.
שכננו מהקומה הראשונה היה עגלון. היו לו סוס ועגלה, ששימשו להובלת משאות (במקום משאית).
הסוס והעגלה היו כלי תחבורה מאוד חשוב ושימושי באותם ימים.
בלילה, כאשר היו הפגזות, הכניס העגלון את הסוס לישון אתו בביתו כדי שלא יפגע.
מכיוון שהעגלון גר בקומה הראשונה, ולא היה מקלט בבניין, חלק מהשכנים היו נוהגים ללון בביתו בשעה שהיו הפגזות. כך הסוס הפך להיות חלק מהנמצאים בבית.
בבוקר, כאשר לא היו הפגזות, והלימודים היו מתקיימים כסדרם, נהג העגלון להסיע בעגלתו את הילדים לבית הספר. הילדים שמחו מאוד וניסו לתפוס מקום.
לעיתים כאשר הייתי מגיעה אל עגלתו של העגלון הייתה העגלה עמוסה ילדים ונאלצתי ללכת ברגל לבית הספר.
בימי המצור על ירושלים היו חסרים מצרכים בסיסיים רבים. מוצרי המזון ומוצרי הצריכה השונים חולקו לפי תלושים. אנשים נהגו להמיר בינם מוצרים שהיו להם מיותרים תמורת מוצרים שנזקקו להם.
באותם ימים הנפט חולק לפי הקצבה. הנפט היה מוצר יקר, והשתמשו בו במגוון רב של שימושים: לתאורה, לחימום מים ולחימום הבתים. השתמשו בו בהדלקת עששיות ופרימוס. כדי להדליק מכשירים אלה היינו זקוקים לכמות רבה של נפט. בבתינו נוצר עודף מועט של נפט, ולכן החליטו אבי ואמי להחליפו תמורת מזון אחר.
באחד הימים יצאתי עם אבי משכונת זכרון יוסף. עם פחית קטנה של נפט שהיה מצוי בביתנו, והלכנו ברגל עד לשכונת רחביה שהיתה מרוחקת במרחק של כשעת הליכה, לביתה של אישה אחת שאבי קבע איתה מראש. נתנו את הנפט לאישה והיא בתמורה נתנה לנו שלוש קופסאות סרדינים. קופסאות הסרדינים היו מאכל מאוד נדיר באותה תקופה. שמחנו על ההחלפה וצעדנו את כל הדרך חזרה לביתנו בזכרון יוסף.
באחד הימים במלחמה, בזמן שהיו הפגזות קשות על ירושלים, הלכנו לישון כמה משפחות ממשפחתי המורחבת, וכמה שכנים, בבית של דודי שהיה בנוי כמו מקלט ארוך.
יום אחד בזמן ששהינו בביתו (שנמצא בשכונת נחלת ציון) שלחו אותי להביא חבילת אטריות מביתנו בשכונת זכרון יוסף כדי להכין ארוחת צהרים. באותה שעה לא היו הפגזות.
המרחק בין השכונות היה כחצי שעה של הליכה. ארוחת הצהריים בושלה על עצים בחצר, כדי לחסוך בנפט (שהיה מצרך יקר).
בזמן שהיינו בחצר עסוקים בהכנת ארוחת הצהריים, לפתע שמענו שריקה של פגז. כל מי שהיה בחצר באותו זמן רץ פנימה, לתוך ביתו של דודי. הפגז ששרק נפל בחצר הבית. בנס איש לא ניפגע. חבית המים שבחצר נוקבה, המים שהיו מיצרך יקר, נשפכו על הרצפה (חבל על כל טיפה). אבל האנשים במקום ניצלו, וזה היה החשוב ביותר.
מכיוון שלא היו מקלטים, וההפגזות בלילות היו מרובות, באחד הלילות הלכנו לישון בחנות של אבי שהייתה במחנה יהודה משום שהייתה בקומת קרקע.
אבי היה במשטרה צבאית. שסייעה בחלוקת מנות המזון לתושבים, ובסידור ושמירה על התור כדי שלא יהיו מריבות. היו ימים בהם אבי עזר לסדר את התור בחנות הלחם. העזרה באה כדי שלא ידחפו בתור ללחם. כשסיים אבי את תפקידו באותו היום, בעל החנות נתן לו במתנה כיכר לחם נוספת על עבודתו הקשה.
מכיוון שבאותו היום ניתנה לנו כיכר לחם נוספת ממה שהוקצב לנו, אימי הכינה מהלחם צנימים כדי שיהיה לנו לחם כשיחסר לנו. את הצנימים אהבנו מאוד לאכול. כך תמיד היה למשפחתי הרבה לחם וצנימים ( מאכל שנחשב לנדיר וטעים בתקופת המלחמה).
בזמן המלחמה האוכל מועט מאוד ובהקצבה, נהגנו לצאת לשדות, ולקטוף עלים שנקראו חובזה (שיח החלמית). אמי הכינה מהעלים של החובזה קציצות, לביבות, ממולאים, ואפילו מרק טעים.
פעם אחת קבוצת שכנים שלי אני ואחיותיי יצאנו ברגל משכונת זיכרון יוסף לבית הכרם. שם היה שדה שיבולים גדול. לפני שיצאנו מהבית, לקחנו  "צידה לדרך" סנדביץ' עם זעתר. קצרנו בידיים חלמית וחיטה ומלאנו בשקי יוטה. לאחר שעבדנו בשדה, עשינו הפסקה ביחד וישבנו לאכול את המזון שהבאנו עמנו.
ישבנו כולנו יחד וזה היה מאוד נעים וחברתי.אחר הצהרים חזרנו הביתה, יחד עם השק שמלאנו בשדה.
פוררנו את השיבולים שהפכו לחיטה. אמא שלי בישלה את החיטה ושמה אותה לייבוש.
לאחר מכן ביקשנו משכנינו רשות להשתמש באבני הרחיים שלהם. טחנו את החיטה. ממנה בשלנו קובה ובורגול (כמו אורז) שנעמו לחכינו מאוד.
פעמים רבות ניסו שיירות רבות לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה להביא אספקת מזון, תרופות ועוד. הערבים ירו מההרים על המכוניות המשוריינות שניסו להגיע עם אספקת המזון. (שלדי המכוניות נמצאות עד היום בדרך לירושלים כאנדרטה).
פעם אחת, כשבועיים לפני ערב פסח, הצליחו המשוריינים לפרוץ את הדרך לירושלים.
כל תושבי ירושלים יצאו לקראתם, זרקו עליהם פרחים וקיבלו אותם במחיאות כפיים.
באותו פסח קיבלנו מזון לפי המנות המגיעות לנו (מספר הנפשות במשפחה), אבל הפעם הכמויות היו גדולות יותר ומגוונות.
המעבר מתל אביב לירושלים היה חסום, והיה צריך רישיון מיוחד כדי לעבור בדרך הרגילה. אבי קיבל רישיון כזה, משום שהיה סיטונאי של ירקות. לאחר שבוע נסע והביא ירקות רבים והמשפחה שלנו חגגה עם מבחר גדול מהירקות שהביא.
בתחילת שנות ה50 הוצפה הארץ בעולים חדשים, עקב מצוקת הדיור, שוכנו העולים במעברות, שם הם גרו באוהלים, בדונים (מבנה דמוי צריף עשוי מבד ) וצריפים.
במעברות היה חוסר גדול במורות וגננות ולכן הוצע לנו לצאת לקורס מזורז שיכשיר אותנו כגננות, תוך התחייבות, לעבוד שנתיים בחינוך עולים חדשים כחלופה לשרות צבאי. כסיימתי כיתה י, אמרתי לאמי שאם אלמד שנה נוספת אוכל להתקבל לקורס זה.
לאחר שסיימתי את לימודי בהצלחה נשלחתי לעבוד במושב עג'ור שבפרוזדור ירושלים. במושב היו עולים מכורדיסטאן וממרוקו שאך הגיעו לארץ. הנסיעה ליישוב הייתה באמצעות אוטובוס שהגיע פעם ביום למושב זכריה הסמוך, משם הלכנו ברגל ואם התמזל מזלנו שלחו לנו עגלה וסוס כדי לאסוף את הצוות החינוכי, גננת ושני מורים.
במושב התפרנסו התושבים מחקלאות, גידול טבק ודורה שממנה הכינו קש לייצור מטאטאים.
בימי ראשון הגעתי למושב וחזרתי הביתה לשישי שבת.
המגורים במקום לא היו קלים. נאלצתי לגור עם שני מורים מבוגרים באותו החדר ורק שמיכה צבאית שתלינו בחדר היוותה מעין חיץ ביני לבינם.
במגורים לא היה חשמל ומים זורמים, ובמושב לא היו כבישים או שבילים מסודרים.
על מנת להתקלח, הייתי ממלאה דלי עם מים ובעזרת כלי מתלקחת על הרצפה מהר לפני ששותפי לחדר יגיעו. בחורף כל בוקר אני והסייעת הינו מנקות את הבוץ מרגלי הילדים שהיו כבדות מבוץ, עד כדי כך שלא יכלו ללכת. אבי הכין עבור גן הילדים ספה לפינת הבובות מארגזי עץ, ואמי תפרה לספה כיסוי, את הספה נשאתי עימי באוטובוס מירושלים.
בשנה הראשונה העבודה כגננת הייתה קשה מאוד, ועם תנאים פיזיים ומנטליים לא קלים.
בשנה השנייה הגיעה מורה ומדריכה נוספת וכן מדריכת גדנ"ע בלה מילבסקי (לימים נחשון) ואנחנו חברות עד היום. אני ובלה גרנו יחד באותו חדר ועקב מחסור במיטות ישנו באותה מיטה.
בלילות פחדנו מאוד, הסתגרנו עם רדת החשיכה ואין יוצא ואין בא, באזור פעלו באותה תקופה כנופיות של פדאיונים שהיו תוקפים בלילות במטרה לגנוב, לבזוז ואף להרוג.
ואכן באחד הלילות נרצחו שני טרקטוריסטים מקיבוץ מבוא ביתר שעיבדו את אדמותיהם בסמוך למושב.
כחצי שעה לפני שנהרגו שהיתי במחיצתם ומותם השפיע על כולנו.
אנחנו, שפחדנו מאוד, ביקשנו שעמדת השומרים תהיה בסמוך אלינו על מנת להגביר את תחושת הביטחון.
לפני כשבועיים ובמקרה דיברתי בטלפון עם תלמידה מהגן שלי בעג'ור שהיום בת 66.
הייתה חוויה לדבר איתה ולהעלות זכרונות. היא לא האמינה שהיא מדברת עם הגננת מזל…
היא הזכירה לי שבפורים הכנתי לה תחפושת של מלכת אסתר ולילד אחר אחשוורוש.
במשך השנים הרחבתי את לימודי בסמינר לגננות, עבדתי כ 30 שנה כגננת בגן ילדים וכגננת בחינוך המיוחד.

מילון

בדונים
מקום מגורים ארעי מבד עד שיעברו למקום קבע

ציטוטים

”היה קשה מאוד בעבר והתוצאה משתלמת “