מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי בחיפה

הימים שלא ישובו עוד....

נולדתי בחליסה שבחיפה. כיום במקום הבית בנו מסגד המצוי בפסגת ההר. בית ילדותי היה, בעצם, וילה בת עשרה חדרים של ערבי שברח מביתו. בכל חדר שוכנה משפחה ניצולת שואה. הורי התגוררו עם אחות אבי ואשתו. לימים, נולד לאחות אבי (דודתי) בן שנקרא ברוך. כעבור שנה נולדתי אני. החדר בו גרנו היה מקומר וגבוה מאוד. צמודה לחדר הייתה מרפסת פתוחה שצפתה למפרץ חיפה. בין החדר למרפסת אבי בנה שירותי "בול קליעה", התקין כיור וקבע על הקיר מראה.

אני בת שלושה חודשים

בחדר הגדול היו שתי מיטות סוכנות מברזל, אחת להורי ואחת לדודיי. כמו כן היו שתי מיטות תינוק מברזל, אחת לברוך, בן דודתי, ואחת עבורי. בקדמת הבית אבא שלי טיפח גינת פרחים ובנה שובך ובו  גידל יונים למאכל. כשמלאה לי שנה אבא הביא לי כלב פודל לבן שקראתי לו "פופי". בינקותי נהגה אימי להוביל אותי בעגלה במורד ההר, חצתה את גשר רושמייה עד לגן הגיבורים ולעתים הגענו עד לגן הזיכרון שבהדר.

מול החצר צמח עץ תאנה ובצמוד לו עמד פח אשפה מאלומיניום. עץ התאנה מאוד משמעותי לגבי כיוון שביליתי לידו עם בן דודתי את רוב שעות אחר הצהריים במשחק המחבואים ותופסת. כשמלאו לי ארבע שנים התחלתי לטפס במעלה ההר לגן. החוויה שזכורה לי מיום ההולדת ההוא, שהגננת העמידה אותי על כיסא, אני בשמלה לבנה, זר פרחים, מהגינה שלנו, לראשי ואלבום  ברכות ילדיי הגן בידיי.

אני בת 5

כבר מגיל צעיר אמא שלחה אותי למכולת שהייתה במורד ההר, כחמישים מטרים למרגלות ביתי לקנות לחם וחלב. התשלום נפרע בסוף החדש כשאבי קבל את משכורתו. בזמנו, היה נוהג, לרכוש במכולת והמוכר רשם בפנקסו את רשימת המצרכים והסכום הכולל.

המשחתת 'איברהים אל אוול'

כשהייתי בת ארבע, עמדתי עם הוריי במרפסת וצפינו לכיוון מפרץ חיפה. היה זה ב 31 לאוקטובר שנת 1956,בשעה שלוש ושלושים בלילה. התעוררתי לשמע בומים חזקים מחרישי אוזניים. אבא הרים אותי על ידיו ויצא למרפסת. שם נגלה לעיניי מחזה מרעיש: הים "עלה באש!" לימים, כשלמדתי היסטוריה, הבנתי, שמה שנגלה לנגד עיניי בגיל ארבע, היה הטבעתה של המשחתת המצרית 'איברהים אל אוול',שניסתה לחדור אל מפרץ חיפה, במסגרת "מבצע קדש" (מבצע סיני) ולהפגיז יעדים בחוף במשך 20 דקות. אניות משיטת אחת ירו לעברה פגזים ובסיוע אווירי נכנעה המשחתת ונגררה לנמל חיפה .

כשהייתי בת 5 עברנו לקריית מוצקין,רחוב 'חנה סנש'. נכנסתי לגן חובה שהיה במרחק הליכה מהבית. כדי להגיע לגן היה עלי לחצות שדה. עשיתי זאת לבד ללא ליווי. חוויה שזכורה לי מהגן הייתה ארוחת העשר, בה קיבלנו חצי כריך מלחם שחור מרוח בגבינה לבנה ופרוסת מלפפון חמוץ. טעם הכריך הטעים מלווה אותי עד היום.

בכל יום כשחזרתי מהגן נהגתי לעלות על סוס מתכת ולהתנדנד עליו לפני שנכנסתי הביתה. חוויה נוספת שהייתה בגיל זה הייתה הולדת אחי אבי. הייתי לו כאם קטנה. האכלתי אותו, החלפתי לו חיתולים ואפילו רחצתי אותו.

אני בת שנתיים

עליתי לכיתה א' בגיל 6. למדתי בבית ספר 'אחדות' עד כיתה ח'. בכל בוקר היה מסדר בו קריין היה מציין את התאריך העברי והלועזי של אותו היום. המנהל היה מעדכן את התלמידים באשר לתכנית השבועית, ביום ראשון, והיומית בכל יום ויום. בבית הספר אהבתי במיוחד את לימודי הטבע. היו לנו גם שיעורי מוסיקה בהם למדנו על כלי נגינה מתקופת האדם הקדמון ועד לכלים המודרניים, למדנו שירים ויצירות קלסיות. פעם בשנה הלכנו ל'בית העם', שבקריית חיים להאזין לקונצרט. בשיעורי החקלאות הלכנו לגינה ניקשנו עשבים, סיקלנו אבנים וזרענו זרעים של ירקות ופרחים. מידי פעם קיבלנו ירקות הביתה., ומידי פעם הסלקנו ירקות או פרחים. בשיעורי כלכלת בית בישלנו אוכל עבור הילדים שאכלו במסעדת בית הספר. בשיעור המלאכה בכיתה ח', תפרו ורקמו הבנות את חולצת המחזור. בהפסקות נהגנו לרקוד ריקודי עם ולשחק ה'קדרים באים'.

בכיתה ט' עליתי לתיכון קרית מוצקין. למדתי במגמה ספרותית. המשכתי להיות חניכה בתנועת הנוער 'המחנות העולים', בה הייתי מכיתה ד'-עד כיתה י'א. בכיתה ט' קבלתי להדריך את כיתה ד'. בתום י'ב התגייסתי לחיל הים. עברתי קורס מוכ"מות, והוצבתי באל עריש, שבסיני., היום במצרים. שירתי שנה ושמונה חודשים בסדיר וחתמתי קבע שנה. בקבע שירתי  בבסיס אשדוד כמש"קית מבצעים. בשנת 1973 השתחררתי. התחלתי ללמוד הוראה במשך שלוש שנים בסמינר 'גורדון'. תוך כדי הלימודים עבדתי בהדרכת נוער מפגר.

עם פרוץ מלחמת יום כיפור התנדבתי למילואים בבסיס אשדוד כמש"קית מבצעים עד תום המלחמה. זאת הייתה אחת התקופות היותר קשות  בחיי.

כשסיימתי את לימודי, נישאתי, והתחלתי ללמד בבית ספר 'קדימה'. השתלבתי במרכז הלמידה.  לאחר שנה  עברתי לחולון ולימדתי בכיתה ח' בבית ספר ל"ח ביפו. לאחר שנה ושלושה חודשים עברתי דירה לעכו עם זיו בני הבכור. עמרי השני נולד לאחר שבועיים. לאחר החופש הגדול התחלתי ללמד בחטיבת הביניים בעכו, מכיתה ז' ועד לכיתה ט'. במשך 13 שנים הייתי מחנכת של הכיתה המקדמת.

יצאתי לשבתון והתחלתי ללמוד את תחום העיוורון ולקות הראייה. במשך 5 שנים התמחיתי בתחום תוך כדי לימוד תלמידים עיוורים ולקויי ראייה בכל הגליל המערבי. לאחר 3 שנים קבלתי את ההנחיה בתחום בכל מחוז צפון. בינתיים נולדו לי עוד שני בנים, יועד ואילם. בשנת 1991 עברנו לגור בקריית ביאליק.

פרשתי בגיל 50 בעקבות אסון שפקד את משפחתי. אושרי הגדול הוא שלושה נכדים ושתי נכדות מקסימים!

אני בת 6

 

הזוית האישית

מיכל:  עם הפרישה חיפשתי משמעות לחיי והתחלתי להתנדב. הצטרפתי לעמותת "ילדים מחייכים" בקריית ים. הילדים היו מגיעים למועדון בתום יום הלימודים. ארוחת צהריים חמה המתינה להם. עזרתי לילדים בשעורי הבית ודאגתי לפעילות חברתית. כיום אני מתנדבת בבית ספר 'יעד', בעמותת אלוין עמותת יד – שרה ובעמותת אשק.

מילון

גשר רושמייה
גשר בכניסה לחיפה

ציטוטים

”נגלה לעיניי מחזה מרעיש: הים "עלה באש"“