מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי בחיפה לפני קום המדינה

סבתא ירדן
סבתא ירדן
סיפור ילדותה של סבתא ירדן בחיפה לפני קום המדינה

שמי ירדן בלומברג  רביצקי.
נולדתי בחיפה בשנת 1944, לפני קום המדינה. אני בת יחידה להורים שעלו מלודג' בפולין לפני מלחמת העולם השנייה וכך ניצלו מהתופת של היטלר. כל משפחתם נספתה בשואה פרט להורים של אמי שהגיעו יחד עם אמי בהיותה ילדה ואחותה של אמי, היחידה שניצלה מתוך משפחה ענפה והגיעה לארץ עם בן מיד לאחר קום המדינה.
 
מילדותי המוקדמת יש לי פיסות זיכרון ממלחמת השחרור. גרנו בסמטת צידון בדירה קטנה עם סבתא וסבא (הורי אמי) שאיבדו את כל ילדיהם ונכדיהם. הם לא התגברו על האסון, דיברו על האובדן ללא הרף, בנוסף היו מבוגרים מאוד ודתיים מאוד. (סבי היה מחסידי גור).
 
הדתיות מול החילוניות גרמו לריחוק ונראו לי משעממים. בלשון המעטה לא הייתי קשורה אליהם והם היוו מטרד עבורי. השבת נשמרה כהלכתה, בערב שבת הייתה אווירת קדושה סביב שולחן השבת ובמהלך השבת השתדלנו לשמור על קדושת היום מתוך כבוד לסבא וסבתא הדתיים. אבי היה רביזיוניסט קיצוני שאהבת המולדת הייתה נטועה בדנ"א שלו. לפיכך גדלתי על ברכי  האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה על פי תורתו של זבוטינסקי  -שתי גדות לירדן וזה גם מקור שמי.
 
בדיעבד ממרום גילי אני חושבת שיש ערך מוסף לגדילתי בבית בעל קצוות קיצוניות מאד. זה עיצב את דמותי וערכי כפי שמתבטאים עד היום. מחד גיסא הערכים הדתיים, ומאידך הלאומיות והקנאות למדינה ולשורשיה. לכן למשל חשוב לי מאד לשמור על כל הטקסים הדתיים, לכן החגים נערכים אצלנו ברוב הדר, כמו גם חשוב לי  לזכור את השורשים שלנו ולשמור על המולדת ולהבין שאין לעם היהודי בית אחר מלבד מדינת ישראל, ואני מאד גאה להיות בת העם הנפלא שלנו. 
 
לפני קום המדינה גרנו בסמטת צידון שהיה סמוך לקולנוע ארמון בחיפה. הסביבה הייתה מיושבת בערבים נוצרים. גרנו בקומת קרקע ואבי חִשמל  את הסורגים של החלונות כי היה פחד  שהערבים שהסתובבו סביב החלונות יפגעו בנו. באחד הלילות הייתה צפירה וברחנו לקולנוע ארמון עם עוד שכנים יהודים שם בילינו את הלילה. קולנוע ארמון הוקם בתקופת המנדט הבריטי בשנת 1936. היה זה קולנוע עצום מימדים (וודאי בהשוואה לבית הקולנוע של היום)  והוא הכיל לא פחות מ-1800 מקומות ישיבה וכלל אולם ויציע.  בקדמת היציע היו תאים שכללו 4 כסאות ומחירם היה יקר יותר מכרטיס רגיל.  הקולנוע שכן בלב שכונת הדר בחיפה, ברחוב הנביאים שבזמנים ההם היה המרכז הסואן של שכונת הדר.  לאורך רחוב זה היו בתי קולנוע נוספים,חנויות, דוכני פלאפל ומסעדות. 
 
בפינת הנביאים החלוץ, היו תחנות שירות של מוניות לאזורים שונים בצפון הארץ, קווי אוטובוסים רבים  ובקרבת מקום היה גם "בית מכבי" של אגודת הספורט מכבי.  כל אלה הפכו את הקולנוע לציר מרכזי של מרכז הבילויים של חיפה.  בשל גודלו העצום ובהיעדר אולמות גדולים אחרים בחיפה בזמנים הם, הוא שימש כאולם הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית כשבאה להופיע בחיפה, וגם הופעות אופרה וכנסי בחירות נערכו בו לאורך שנים. הביקור בקולנוע היה חוויה ייחודית. הלובי היה גדול ומפואר.  ומעל ליציע היה גג שהיה נפתח בשעת תחילת הסרט ומאפשר לצופים לראות סרט עם שמיים חשופים ממעל.  היה מן טכס כשהגיע זמנו של הסרט להיות מוקרן בהתחלה היה מושמע גונג מהרמקולים, הקהל היה נאנח בהנאה ומשמיע אאאוווו ארוך, מסך הקטיפה האדום והכבד היה מתחיל לעלות והגג למעלה היה מתחיל לנוע במסילתו חוויה משולבת לצופים עוד לפני שהחל הסרט עצמו.  
 
אני זוכרת עוד לילה שברחנו מהדירה והורי הסתובבו איתי ברחובות הדר. ברחוב החלוץ הלכו זוג שראו את הורי עם ילדה קטנה, שמעו את הסיפור וארחו אותנו אצלם. החברות בינם לבין הורי נמשכה שנים רבות. המדינה קמה והזמנים לא היו קלים. גרנו בדירת שלושה חדרים קטנטנים. כל חדר אכלס משפחה. בחדר אחד גרו סבא וסבתא, בחדר אחר גרה אחות אמי ששרדה את  המלחמה והגיע עם בן קטן ובחדר השלישי הורי ואני. הימים היו ימי צנע. חילקו תלושים לאוכל כאשר לזקנים ולילדים הייתה זכות למעט יותר מזון ולכן קיבלו יותר תלושים. אני זוכרת למשל שביצים היו מותרות ולכן השתמשו באבקת ביצים, מזה עשו חביתות. 
 
גם המקרר לא היה כפי שאנו מכירים כיום. הוא היה נמוך יותר והמקפיא לא הקפיא. היינו קונים גוש מלבני גדול של קרח  ומכניסים אותו לתא ה"מקפיא" ולמחרת חוזר חלילה. היו מלקחיים מיוחדים כדי לשאת את גוש הקרח  הקר והכבד עד לבית. החלב לא היה מפוסטר כמו היום והיו חייבים להרתיח אותו. לא קנו אותו במכולת היה חלבן שהגיע הביתה ומכר חלב. בבתים רבים היה מן חלון קטן בעל 2 דלתות. דלת אחת פונה לבית והשנייה לחדר המדרגות. החלבן היה משאיר את  החלב בחלון ובסוף החודש שילמו את המגיע לו.
 
מכיוון שניהלנו אורח חיים דתי, תמיד היו דגים על שולחן השבת. קנו דגים חיים ביום חמישי והכניסו אותם לאמבטיה מלאה מים וככה הם שחו עד יום שישי באמבטיה.הכביסה הייתה מטלה שהתנהלה לאורך כל היום. הייתה מגיעה כובסת ערביה, יושבת על הרצפה כשבין רגליה הפסוקות הייתה גיגית מלאת מים, היא הייתה משפשפת את הכביסה על ה"קרש" (התמונה להלן). החיים התנהלו בצניעות. הורי עבדו מבוקר עד ערב ואת הבית ניהלו הסבא והסבתא.
 
אני ובן דודי גדלנו כאחים וכילדים לא ממש הבנו את גודל השעה ואת המצוקות וההישרדות היום יומית של ההורים. כבת יחידה הייתי מאוד מפונקת. הלכתי לבית ספר פרטי: "גימנסיה ביאליק" למרות ששכר הלימוד היה יקר. היו שתי סיבות שהורי התעקשו לשלוח אותי לבית ספר זה למרות שהפרוטה לא נמצאה בכיסם. סיבה אחת  הייתה  שבית  הספר  השכונתי  אליו השתייכתי היה  מאוכלס בילדים משכבה סוציו אקונומית נמוכה היות שסביבת המגורים לא הייתה מהנחשבות בעיר. הסיבה השנייה שהייתה לא פחות חשובה היא שבבתי הספר הרגילים חגגו את 1 במאי, חג הפועלים. אבי הרביזיוניסט לא יכול היה להרשות לעצמו שבתו תשב בבית בחג הפועלים.
 
שנות בית הספר עברו עלי כילדה רגילה. הייתי בתנועת הנוער בית"ר ומאוחר יותר עזבתי והצטרפתי לתנועת הצופים.  יצאנו למסעות והיו פעולות וערבי שבת והתנועה הייתה בראש מעינינו. הרבה יותר חשוב מלימודים.  ביה"ס היה די מטרד.  בכתה ט' החלטתי שאני מספיק משכילה ועזבתי את ביה"ס.  התחלתי לעבוד והרגשתי גדולה ועצמאית.
 
בתקופה זו הכרתי גם את מי שעתיד להיות בעלי. היום כשחושבים על זה היינו שני ילדים מאוהבים והרגשנו על גג העולם. בזמננו התחתנו בגיל צעיר יותר. לא היה מקובל לגור עם גבר לפני החתונה או לצאת לטיול בחו"ל עם או בלי חבר. אחרי הצבא בדרך כלל התחתנו ומהר מאד באו הילדים. מכיוון שעזבתי את בית הספר מוקדם כל כך עשיתי בשלב מאוחר יותר בחינות אקסטרניות ולכן התגייסתי מאוחר יותר לצבא.  בצבא שירתי בחיל הקשר כצפנית בצריפין.
 
עם שחרורי התחתנתי ומיד פרצה מלחמת ששת הימים. למרות שהייתי נשואה גויסתי למילואים וזו הייתה תקופה הרואית, מרגשת והרגשתי שאני מככבת בין דפי ההיסטוריה.    
 
העשרה
ברית הציונים הרוויזיוניסטים: "ברית הציונים הרוויזיוניסטים (ראשי תיבות: הצה"ר, קרי: הצוהר), היא תנועה ומפלגה ציונית עולמית שנוסדה על ידי זאב ז'בוטינסקי. שמה נובע מהדרישה לרוויזיה (בחינה מחדש) במדיניותו הפייסנית של חיים ויצמן, יושב ראש ההנהלה הציונית, כלפי ממשלת בריטניה בכל הנוגע לגבי המנדט הבריטי בארץ ישראל. הצה"ר היוותה למעשה את הזרוע המדינית והפוליטית של הציונות הרוויזיוניסטית".
 
תשע"ו, 2015  

מילון

רביזיוניסט
חבר בתנועה ציונית שדגלה באקטיביזם

ברית הציונים הרוויזיוניסטים
ברית הציונים הרוויזיוניסטים (ראשי תיבות: הצה"ר, קרי: הצוהר), היא תנועה ומפלגה ציונית עולמית שנוסדה על ידי זאב ז'בוטינסקי. שמה נובע מהדרישה לרוויזיה (בחינה מחדש) במדיניותו הפייסנית של חיים ויצמן, יושב ראש ההנהלה הציונית, כלפי ממשלת בריטניה בכל הנוגע לגבי המנדט הבריטי בארץ ישראל. הצה"ר היוותה למעשה את הזרוע המדינית והפוליטית של הציונות הרוויזיוניסטית.

ציטוטים

”שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן“