מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותי בבולגריה

אני וסבתא שלי מצטלמים סלפי בבית ספר
סבתא בת שנה בבולגריה
סיפור הוריי לפני לידתי

התבקשתי בתכנית "הקשר הרב דורי" לספר לך נכדי, יהונתן בר מכיתה ו'2, מה שקרה כשהייתי ילדה קטנה. יהונתן האהוב, אני סבתך ושמי דבורה בר ואני אמא של אביך.

נולדתי בתקופה חשוכה של מלחמת העולם השנייה לקראת סופה באוקטובר 1943. בתאריך 3.1.1943 עשרה חודשים לפני שנולדתי הוריי סבתא ונטה וסבא אהרון נישאו. מיד אחרי החתונה סבא אהרון קיבל פקודה להתייצב לעבודות כפייה לבניית פסי רכבת. ברבות הימים התברר שפסים אלו היו מיועדים להעברת יהודי סלוניקי מיוון למשרפות בגרמניה. סבא אהרון חי שם בתנאים קשים על פרוסת לחם יבשה ביום, הצלפות סתם כי לחייל הגרמני התחשק להשתעשע. סבתא ונטה כלה צעירה בת 18 נשארה בודדה בבית בסופיה עם אמא של סבא אהרון סבתא רבתא דידי. כעבור זמן קצר הבינה סבתא ונטה שהיא נושאת אותי ברחמה.

בחודש מרץ, 43 יצא צו מהגרמנים להתייצב בבית-הכנסת הגדול עם מזוודה קטנה ביד. וכולם כבר הבינו וידעו משמועות שהגיעו שמטרת הגרמנים להעלות אותם לרכבות להשמדתם והפיכתם לסבון. תודות למלך בוריס והכמרים מהכנסייה שלא נתנו ליהודים לעלות לרכבות. הנזירים והכמרים אמרו שהם ישכבו על המסילות והרכבת תצטרך לעבור על גופם, ולא יאפשרו לקחת את היהודים לגרמניה. ואז שוב תודות למלך בוריס ולכמרים הצו בוטל והיהודים חזרו לבתיהם.

ב- 25.5.1943 אימי עם כרסה בין שיניה קיבלה צו יחד עם כל התושבים מהערים הגדולות לעזוב את בתיהם ולעבור לכפרים ולעיירות. סבתא ונטה הגיעה לעיירה קטנה בשם דופניצה ששם היו לה דודים.

ב- 28.8.1943, בינתיים היטלר כעס מאד על המלך בוריס שלא נתן את יהודי בולגריה והזמין אותו לארוחה בגרמניה באוגוסט 1943 ושם הרעיל את המלך והמלך מת. 9.9.1943 תאריך זה חשוב מאד ליהודי בולגריה כי ביום זה נכנס הצבא האדום (הרוסים) וגירשו את הגרמנים מאדמת בולגריה.

ב- 11.10.1943 נולדתי בעיירה דופניצה עדיין היה איסור מוחלט ליהודיות ללדת בבתי חולים ולכן באה מיילדת זקנה מאד ועזרה לאימי. התנאים היו קשים, מעט מאד אוכל, ללא חלב, בלי כסף. האוכל שהאכילו אותי היה מעט סוכר בתוך חיתול ואת זה נתנו לי למצוץ במקום אוכל.

ב- 8.5.1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה וגרמניה הוכנעה. החיים בבולגריה לאט לאט חזרו למסלולם והחלה פריחה מחודשת של אחרי מלחמה.

בתאריך 14.5.1948 חשוב זה קמה המדינה שלנו מדינת ישראל ואז יהודי בולגריה קמו כאיש אחד ובכמה גלי עליה עלו כולם לארץ הקדושה שלנו.

14.1.1949 הורי (סבתא ונטה וסבא אהרן)  ואמא של אבא שלי (סבתא דידי) ואחותי התינוקת ואני עלינו ארצה באניית בהמות בלי רכוש רק מזוודה קטנה עם בגדים לכל אחד ביד. ישנו בדרגשים בקומות ויכולנו רק לשכב ולא לעמוד.

עלייה לארץ

ירדנו בחיפה הורי וסבתי וגם אחותי בת החצי שנה מיד ברדתנו מהאנייה הגיעה אחות לבושה בלבן ושביס לבן על ראשה והוציאה את אחותי התינוקת מידי אימי בכוח והחלה להתרחק במהירות .אמא רדפה אחריה ולא הניחה לה עד שהחזירה את התינוקת אך האחות התבצרה בחדר עם עוד תינוקות ולא פתחה את הדלת אימי ואבי דפקו הרבה זמן בחלונות עד שהאחות פתחה והחזירה את אחותי לידי אימי. מאוחר יותר הבנו שהיו מקרים של חטיפת ילדים ומכירתם לניצולי שואה שאיבדו את ילדיהם תמורת כסף.

התאקלמות ביפו

פני המשפחה היו ליפו כי הוריה של אימי, סבא בנימין וסבתא ליזה, שמרו לנו דירה. להפתעת הורי, הבית היה ללא גג ללא רצפה ללא חלונות ודלתות, ואז כל השכנים נרתמו לעבודה ועשו פלישה לבתים נטושים והביאו רעפים לגג חלונות, דלתות ואריחים לרצפה וכך תוך ימים ספורים הארמון היה מוכן חדר אחד ומטבח.

גן ילדים

הייתי בת 5 וסבתא ליזה לקחה אותי לגן חובה, דרך פרדסים, דיונות חול וביניהם הרבה מאוד פרחים. כל הליכה לגן ארכה כשעה. וביום הראשון שחזרתי מהגן אמרתי" אמא פפ נשטה גינה רסטה כלניה" (חצי בולגרית וחצי עברית) שפירושם בגינה שלנו צומחת כלנית וכך אימי החלה ללמוד ממני עברית.

כתה א'

בתום השנה עליתי לכתה א' ושוב כל ילדי השכונה בלי מלווה מבוגר הלכנו דרך פרדסים ואגם מים מלאכותי לאיסוף מי גשם, חצינו שבילים ובין המון בתים וחצרות הגענו אחרי הליכה של יותר משעה  לבית הספר בגבעת עליה שם סיימתי עד כתה ח'.

בת מצווה

בת מצווה חגגו לי בבית על שולחן מטבח עוגה עם חור באמצע כל הכתה התכבדו בה כמובן לא היו חטיפים כמו במבה ביסלי שוקולד וסוכריות.

ילדותי

הייתה לנו ילדות מאושרת התקלחנו בתוך דוד פח גבוה שאימי מילאה במים והניחה בשמש המים היו מתחממים ואז אמא הכניסה אותנו בתוך הדוד סיבנה בסבון כביסה ושוב טבלה אותנו בתוך המים והרימה לתוך מגבת שבידה וישר למיטה כי הדרך הייתה מלאה בחול. כמובן ששירותים היו מחוץ לארמון אבל אני בתור ילדה חוויתי המון משחקים שכונתיים מחבואים, קפיצה בחבל, קלאס, תופסת, חמש אבנים, דום שתיקה, גוגואים וגולות. שיחקתי הרבה עם כל החברים שלי עם בובות שאבי יצר עבורי כמובן מעץ.

אבי היה חרט עץ אומן איך שהגענו לארץ דבר ראשון ירד ליפו וקנה מחרטה כדי להתחיל לעבוד אך אין עדיין חשמל. הוא ומוחו היצירתי עשה ידית לגלגל ואימי הייתה מסובבת בידה את הגלגל וכך מסובבת את המחרטה. כך הוא עבד ללא חשמל ועשה אגרטלים, צלחות, מנורות, ודברי נוי. אבי ואימי יצאו כל בוקר מוקדם חטבו עצים ייבשו בשמש ומזה הוא יצר את הדברים המופלאים הוא היה אומן. הוא עשה צעצועים לילדים ולי ארונות בגדים, מיטות לבובות מעץ, כסאות. כיום שאני כבר סבתא אני מאד אוהבת לחבק בובות רכות שהיו חסרות לי אז.

ובכן גדלנו ללא חשמל והארנו את הבית בעששית נפט והיה לנו מקרר שהכנסנו לתוכו גוש קרח ומתחת מגירה למים שנמסים וכל יום הורי היו מרוקנים את המגירה. החיים היו מאושרים. כל ערב השכנים היו מתאספים ב"ארמון" שלנו כי אבא סידר מרפסת גדולה ומסביב בלוקים לישיבה והשכנים היו באים עם כריות לנוחות הישיבה, שרים, מספרים בדיחות, מביאים כיבוד קל ומכבדים אחד את השני. הייתה חברותא. כל לילה נכנסנו למיטה עם ספר כמובן כי לא הייתה טלוויזיה, עוד לא הומצאו, לא מחשבים, אייפדים ,טלפונים ופלאפונים. הספר היה החבר הכי נאמן שלנו.

חיי הבוגרים

למדתי בתיכון סוקולוב לאור ביפו. כשסיימתי התגייסתי לצבא ושרתתי כמזכירה בכירה בפיקוד מרכז ברמלה. אחת מחברותי שם סיפרה לי סיפורים על תל אביב הסוערת ואני ילדה טובה יפו לא ידעתי על קיומה של העיר. ביקשתי מחברתי לקחת אותי לחברה התל אביבית כדי לחזות במו עיני בחיי העיר. הם בילו בקפה רוול, רקדו במלון שרתון רמת אביב ובמסיבות על גגות הבתים. מכל הבחורים הבחנתי בבחור גבוה לבוש כמו כולם בחליפה ובעניבה, חפתים כסופים בשרוולי החולצה וסיכה תואמת בעניבה. הוא נראה כמו דוגמן מחוברת אופנה. התאהבתי בו והוא אהב לרקוד איתי כי היינו רקדנים מעולים במיוחד רוק אנד רול וביום בהיר אחד הוא הצהיר על אהבתו אלי והציע לי נישואין. ב22 למרץ 1965 נישאנו. כעבור שנתיים נולדה ביתי הבכורה ושנה ושלושה חודשים אחר כך נולד בני אורן שהוא אבא של יהונתן נכדי.

הזוית האישית

בתכנית הקשר הרב דורי למדנו להכיר זה את זה. הנכד למד על תקופת השואה על ההתארגנות לעלייה לארץ, ההתיישבות הראשונית הקשה, ומצד שני לימד אותי הנכד איך להשתמש במחשב באילו משחקים אינטרנטיים הוא משחק והיחס שלו עם המורה והתלמידים לעומת היחס הנוקשה שהיה בזמננו.

מילון

דרגשים
לוחות עץ

ציטוטים

”ספר היה החבר הכי נאמן שלנו“