מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותו של סבא אודי בקיבוץ עמיר ובשכונת נורדיה תל אביב

אני ונכדי
שמלה יחידה שנתפרה על ידי אימא לפורים
קשיי היום יום בשכונת צריפים נורדיה בשנות ה - 50

שכונת צריפים נורדיה תל-אביב שנות ה-50 והחיים בקיבוץ

אבא שלי סבא צבי, נולד בכפר קטן בפולין במשפחה מרובת ילדים הוא הצטרף כמו כל חבריו היהודים בכפר לתנועת השומר הצעיר במסגרת הפעילות בתנועה הם עברו הכשרה וגיבוש ועלו ארצה בשנת 1934 כקבוצה לאחר התאקלמות ולאחר שעברו במספר ישובים בארץ הם הגיעו כקבוצה לקיבוץ עמיר, קיבוץ עמיר נמצא בגליל העליון בצדו המזרחי של נהר הירדן. סבא צבי קיבל תפקיד של שומר (נוטר) על השדות עם סוס.

מאחר והיו התנכלויות וגנבות של ערבים מיושבי הסביבה הוא קיבל רובה אנגלי ישן וסוס הוא היה מטייל עם הסוס באזור השדות וכך שמר על הקיבוץ והתוצרת החקלאית לאחר תקופה הוא נשלח לקורס נהיגה על משאית באזור חיפה וכך נהיה הנהג של המשאית של הקיבוץ.

במסגרת נסיעותיו הוא היה מגיע לתל אביב עם המשאית נסיעה שארכה בערך כ-8 שעות כדי לקנות ולהביא אספקה לקיבוץ באחת הנסיעות לתל אביב הוא הגיע לבית חרושת יצהר בתל אביב בית חרושת שיצר שמן מוצרי ניקוי וסבונים למינהם שם הוא הכיר בחורה שעבדה במפעל שמה זהבה לימים הקשר התאדק והם התחתנו. סבא צבי לקח את זהבה אשתו ועברו לגור בקיבוץ עמיר שהיה רחוק מאוד מתל אביב. אמי השתלבה בקיבוץ סבתא זהבה (אמא שלי) נכנסה להיריון מאחר והקיבוץ היה מאוד מבודד והיה מתח בטחוני באזור מאחר והקיבוץ היה בצד המזרחי של הירדן וכדי להגיע לקיבוץ היו  חייבים לעבור גשר רעועה הנשים בהיריון היו מפונות הרבה לפני הזמן הלידה בערך בחודש השביעי היו מפונות לישוב הגדול הקרוב שהוא טבריה לכן באוגוסט 1945 נולדתי.

החיים בקיבוץ עמיר

הילדים היו בקבוצות מאחר ולא היו הרבה ילדים היו מרכזים את הילדים בקבוצות והילדים היו בבית ילדים והלינה הייתה משותפת (בלי ההורים)

       אני בקיבוץ

   אני בקיבוץ עם דודי בן ציון שנהרג במלחמת העצמאות

בגיל 6 הורי עזבו את הקיבוץ ועברו להתגורר בשכונת הצריפים נורדיה הסיבה העיקרית הייתה היא נפילתו של דוד שלי במלחמת יום העצמאות וקשיים כלכליים של הסבא והסבתא שלי באותה תקופה.

שכונת נורדיה

שכונה שממוקמת במרכז תל-אביב שהוקמה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. השכונה נקראה על שם מכס נורדאו. השכונה הוקמה עקב הפראות שהיו ליהודים בדרום תל-אביב וביפו. השכונה הייתה קיימת עד שנות ה-60 של המאה הקודמת במקום שהיום ניצב מרכז הקניות

דיזינגוף סנטר

סיפורי יתרכז בחיי היום יום בשכונת צריפים קטנה וענייה זיכרונותיי כילד שהזיכרונות האלה הם סיפור שאני רוצה להעביר לנכדיי איך התנהלו החיים באותה תקופה ובאורך חיים דתי. אני הגעת לשכונה בגיל 5 עם הורי זהבה וצבי, אחרי שהורי עזבו את קיבוץ עמיר הנמצא בגליל העליון. הגענו לשכונה בגלל שסבא שלי סבא יהודה גר בשכונה והסכים לבנות לנו צריף קטן בחצר שלו. חיי היום יום היו שמחים ומאושרים אך קשים. לשמחתי גדלתי עם סבא שלי שהיה מאוד דתי ולכן אורך החיים היום יומי בתוך הבית היה בהתאם.

אני בשכונת נורדיה עם תרנגול שהולך לכפרות

החיים בשכונת נורדיה

איך הגיע מאכל העוף לשולחננו בתקופה ההיא?

היינו הולכים לחנות של התרנגולים ובתוך החנות היו כלובים שבתוכם עשרות  תרנגולים חיים. שבתור ילד זה היה רועש ומפחיד עם כל הרעש של התרנגולים. לאחר שסבא או סבתא שלי היו בוחרים את העוף שרצו לקנות, המוכר היה פותח את מכסה הכלוב מוציא את התרנגול חיי וצווח הוא היה שוקל את התרנגול ונותן לנו אותו בתוך שקית, כשהוא עדיין צווח וכך היינו יוצאים מהחנות וממשיכים מיד אל השוחט שחי בסמוך.

חלב וגבינה – החלבן

את החלב היינו קונים אצל החלבן. הוא היה מגיע כל יום עם סוס ועגלה. את החלב הוא היה מביא בכדים מיוחדים עם מכסה מיוחד שניצב על העגלה. החלבן היה עובר בין הבתים של השכונה וצועק חלבן. סבתא שלי, פרידה, הייתה יוצאת מהבית עם כלי קטן, והייתה מביאה את החלב שקנתה מהחלבן לפי כמות שנקבעה על ידי מצקת מיוחדת. את החלב היינו שמים בתוך "ארגז קרח".

חלוקת חלב על ידי החלבן בשנות ה-50

קניית קרח

קניית הקרח הייתה נחוצה כדי לשמר את המזון לסוגו בקירור. הקירור נעשה באותם הימים בשכונה בעזרת ארגז קרח הקור נעשה על ידי קניית קרח  את הקרח היינו קונים מידי כמה ימים. המקרר היה עובד על ידי קרח שהיו מכניסים לתא הקרח. הקרח היה נמס והייתה קערית קטנה שמנו במקרר שהייתה אוספת את המים. כשהקרח היה נמס ארגז הקרח הפסיק לקרר והיינו צריכים לחדש את אספקת הקרח על ידי קניית קרח חדש.

חלוקת קרח בשכונה בשנות ה-50

ואז היינו צריכים לחכות לסוס והעגלה של מחלק הקרח שלא תמיד היינו יודעים מתי יגיע, לפעמים סבתא שלי הייתה שולחת אותי החוצה לחפש את מוכר הקרח אולי אני רואה אותו בשכונה במקום אחר ואז הייתי מטייל בשכונה שמאוד אהבתי עובר בין הסמטאות ומקשיב לצליל פעמון חזק שמוכר הקרח צלצל בפעמון כדי שיידעו איפה הוא נמצא. היו מקרים, ולא מעט שהקרח נגמר ולא היינו שמים לב ומחלק הקרח לא הגיע מכל סיבה שהיא. והאוכל וארגז הקרח נשארו ללא קרח והאוכל היה מתקלקל, באותם שנים היה מצרך מבוקש כי הוא לא היה בשפע.

הזוית האישית

סבא אודי והנכד יובל: עזרנו אחד לשני וגילינו אחד את השני.

מילון

מצקת
מַצֶּקֶת או תַּרְוָוד היא כלי מטבח המשמש לערבוב וליציקת נוזלים מכלי בישול לכלי הגשה או לכלי בישול קטנים יותר.

עמיר - קיבוץ
עָמִיר הוא קיבוץ באצבע הגליל בצפון עמק החולה, מזרחית לעיר קריית שמונה. הוא שייך לתנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר שהיא כיום חלק מהתנועה הקיבוצית ונמצא בתחום השיפוט של מועצה אזורית הגליל העליון.היישוב הוקם ביום 29 באוקטובר 1939, האחרון במתכונת יישובי חומה ומגדל[2] על ידי עולים מפולין וליטא, על אדמות שנקנו מהכפר הערבי ח'יאם אל-וליד (כיום קיבוץ להבות הבשן). למרות אזהרות של פרופ' ישראל יעקב קליגלר מפני המלריה בנקודת ההתיישבות, עלה היישוב על הקרקע שהיה על שפת ביצת החולה. כמעט כל חברי הקיבוץ חלו במלריה ובגלל מיקום טופוגרפי בעייתי סבל היישוב בכל חורף משטפונות כתוצאה מהגשמים ומזרימת הנחלים היורדים מן הגולן. לכן הועבר הקיבוץ בשנת 1942 למיקומו הנוכחי על אדמות שנקנו מהכפר הערבי א-דווארה, על גדת נהר הירדן.

ציטוטים

”אהבת החיים בקיבוץ“