מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של סבתא סופיה

סופיה סבתא של חן
חן וסבתא סופיה
סבתא סופיה מספרת על קבלת מדליה על הצטיינותה בלימודים

ילדות ומשפחה

שמי סופיה קוס. הוריי קראו לי כך על שם הסבתא-רבתא שלי. משמעות השם סופיה/ סוניה היא חוכמה. הורי תמיד קראו לי "סופוש", זה בעצם שם החיבה שלי. שם המשפחה המקורי שלי (לפני החתונה) הוא "וולקבי'ץ", שמקורו בפולין. לאחר החתונה הוא שונה ל"קוס". כאשר עליתי ארצה שיניתי את שם המשפחה "קוס" בחזרה ל"וולקוויץ". נולדתי בטירספול  שבמולדובה בתאריך 18.9.1954. אני חוגגת ימי הולדת לרוב בבית עם המשפחה, ולפעמים אנחנו יוצאים למסעדה.

נולדתי בת יחידה להוריי אך גדלתי עם שני בני דודים ובילינו יחד כל הזמן, לפיכך לעולם לא הרגשתי בודדה. כולנו גרנו בבית אחד וקיבלנו יחס שווה, יחד הכנו את שיעורי הבית, יחד הלכנו לבית הספר וגם חלינו יחד (לפעמים התחזינו לחולים כדי להישאר ביחד בבית). בביתנו היו 2 חדרים, הבית היה עשוי מאבן וברחוב בו התגוררנו היו כל מיני חנויות: דואר ועוד בניינים. בילדות היו לי הרבה בובות וצעצועים שאהבתי לשחק בהם עם בני דודי, חבריי ועם השכנים. אני עדיין שומרת את מדליית הזהב שקיבלתי על סיום בית הספר בהצטיינות והיא החפץ המשמעותי שלי כיוון שזכיתי בה בגאווה. התחביבים שלי בילדות היו לצייר ולקרוא ספרים מעניינים. חגגנו ימי הולדת ואת החגים. היה נהוג לערוך שולחנות ולהזמין אורחים. החג האהוב עלי הוא פסח, שבו קנינו מצות וחגגנו כמו שנהוג לחגוג אצל היהודים. צמנו גם ביום הכיפורים.

כאשר הייתי בת 12 אני זוכרת שבמרכז העיר החביאו את "קפסולת הזמן" אשר נועדה לדורות הבאים. הקפסולה נפתחה בשנת 2014 ושם היה מכתב מהעבר המספר על החיים של אז, הישגים, בעיות וקשיים. במכתב היו הרבה איחולים של הצלחה וברכות לעתיד. ההתרגשות לקבל מכתב מהעבר היתה רבה! כאירוע מיוחד נוסף בילדותי זכור לי שחברה של אמי הביאה לי מגרמניה מתנה. היא קנתה לי ערכה של תה/קפה ופעם זה היה נדיר לקבל מתנות מחו"ל, לכן זה היה הרגע הכי מיוחד בילדותי. עד היום אני זוכרת את הכלים הקטנטנים מחרסינה. בילדותי אהבתי כל מיני שירים ברוסית שידועים וחלקם אפילו מפורסמים (גם כיום). אמא שלי נהגה לנגן באקורדיון, ואני שרתי ורקדתי. אני זוכרת שאבא שלי היה איש חכם מאוד וקרא המון ספרים, הוא נהג ללכת לספרייה עם מזוודה ומילא אותה בספרים. הוא קרא מהר מאוד ולעיתים קרה שלא היו ספרים בספרייה שטרם קרא. תמיד הייתה לו תשובה לכל שאלה, בכל תחום. בילדותי מאוד אהבתי לשחק עם החברים במחבואים, תופסת,תופסת צבעים ועוד. גן הילדים שלי היה יחסית קרוב לביתי, לכן לא לקח לי הרבה זמן להגיע .אני זוכרת שבגן הייתה גינה מאוד גדולה עם גדר גבוהה ועם פארק ספורטיבי.

בית הספר במולדובה הוא מכיתה א' -יא', אין חלוקה לבית ספר יסודי, חטיבה ותיכון. לומדים 11 שנה במקום אחד עם אותם האנשים. היו לי שתי מחנכות : אחת בכיתות א'-ד' והשניה היתה אתנו עד סוף בית הספר. בגיל ההתבגרות אהבתי מסיבות סיום וכל מיני מסיבות אחרות עם חבריי. תמיד הייתי תלמידה טובה ואהבתי ללמוד בזמני הפנוי. אירוע חשוב ומרגש בחיי הוא קבלת מדליית הצטיינות. אני זוכרת שלפני קבלת מדלית הזהב הייתה התרגשות גדולה ולחץ גדול מאוד כי המבחנים של המצטיינים נשלחו ונבדקו חיצונית בעיר הבירה, קישינב, ולא במקום בו גרנו. ההמתנה לתוצאות הייתה לא קלה, ולמרות כל הקשיים הסיפוק מהתוצאה היה גדול מאוד. בסיום לימודיי בבית הספר, הפרידה מחבריי לכיתה הייתה קשה ומעציבה אבל החיים המשיכו ופגשתי חברים חדשים באוניברסיטה.

לימודים ועבודה

לאחר שסיימתי את האוניברסיטה עבדתי במשך 36 שנים כמורה. לימדתי באותו בית הספר שגם למדתי בו בילדותי. רכשתי את המקצוע במולדובה ובהכשרתי אני מורה לפיזיקה. בארץ אני לא עובדת במקצוע בעיקר מפאת חוסר שליטה בשפה העברית. בחירת המקצוע הייתה לפי מודל חיקוי של אימי, שגם היתה מורה בכיתות א'-ד'. לא פעם עזרתי לאימא בהכנת חומר לשיעור, שמחתי להיות נוכחת בשיעורים שלה ולעזור לקטנים. תמיד היה לי קשר טוב עם ילדים, ידעתי להסביר דברים, זכיתי להערכה ונהניתי מאוד מכל התהליך שבו לא רק לימדתי, אלא גם למדתי המון. היו לי תלמידים שונים אך תמיד ידעתי להגיע לכל אחד ואחת. המקצוע תמיד היה בשבילי הרבה יותר מרק "להעביר חומר וללמד", זה תמיד התקשר לי עם העברת ערכים, יצירת קשרים ואני עדיין בקשר מאוד טוב עם התלמידים שלי מחוץ לארץ. כאשר הייתי כבר מורה בכירה הדרכתי את המורים הצעירים, נתתי להם כלים לעבודה ולפיתוח קשרים עם התלמידים.

הלימודים הם חלק מאוד חשוב בחיים, זו הדרך לגלות עולם ואת עצמך, להתקדם, להרחיב אופקים ולגרום לעצמי ולעולם להיות טוב יותר. לא שירתי בצבא: השירות הצבאי במדינות ברית המועצות היה רק עבור הגברים. בתור ילדה לא חוויתי מלחמה אבל בתור בוגרת הייתי עדה למלחמה שפרצה באזור מגורנו: הצבא של מולדובה תקף את האזור בו גרנו בניסיון להשתלט אליו. הייתה תקופה קשה ומפחידה מאוד, זה נמשך מספר חודשים עד שהצבא הרוסי התערב. לאחר חודש וחצי מתחילת המלחמה הסוכנות היהודית דאגה להוציא את היהודים מאזור המלחמה. כך היינו באוקראינה עד תום המלחמה תוך חשש ותחושה של פחד ואי וודאות. בתקופה זו הרבה אנשים נשארו ללא בתים, איבדו את היקרים להם ובאותה תקופה גם היו הרבה אנשים שעלו לארץ. במדינה בה גרתי לא היה מקובל ואפילו אסור היה לצאת לחו"ל, אבל הייתי בכמה מדינות של ברית המועצות. כנערה ביקרתי במוסקבה (עיר הבירה של רוסיה), בקייב – כיום עיר הבירה של אוקראינה, בסנט-פטרבורג שבזמנו נקראה לנינגרד. הנסיעות אלו היו טיולים עם אבא ואימא, וזכורות לי כחוויות מרגשות.

הקמת משפחה וסיפור אהבתם של סבא וסבתא

הכרתי את בעלי אצל חברים משותפים, ההיכרות החלה משיחה והתפתחה להקמת המשפחה. החתונה הייתה בשנת 1978, כשהייתי בת 25 וחברי בן 27. החגיגה הייתה בבית קפה-מסעדה. באותם זמנים לא היה מקובל לארגן מסיבות טרום חתונה (לפחות במדינות של ברית המועצות). שנה לאחר החתונה נולדה בתי ילנה (אמא של חן). לאחר החתונה נשארנו לגור באותה עיר בה עבדתי כמורה ובעלי כרופא בבית חולים. יש לי רק בת אחת ושני נכדים: חן (המתעדת את הסיפור) נכדתי הבכורה והמוכשרת, והנכד שלי הצעיר, יניר. הבת היחידה שלי ושני הנכדים גרים בארץ, אנו כולם חיים יחד ואני מאוד קשורה למשפחתי. מדי יום אני מחכה שנכדיי יחזרו מבית הספר ומהגן. אני מכינה עבורם ארוחת צהריים ודואגת לכל צרכיהם.

עלייה לארץ

עליתי לארץ בשנת 2009, בגיל 54 לאחר שיצאתי לגמלאות. בשנת 1999 בתי (אמא של חן) עלתה ארצה לבד ולאחר שיצאתי לגמלאות החלטתי לעבור לגור עם בתי ומשפחתה ולעזור עם הנכדה הקטנה שנולדה – נכדתי האהובה חן. מטרת העלייה הייתה אחדות המשפחה ועזרה בגידול הנכדה הקטנה. כמובן, גיל העלייה השפיע על קליטת השפה כך שהיה קשה ללמוד אותה. יש לי בארץ פחות מכירים וכל חיי הם סביב המשפחה. סדר היום שלי כמובן השתנה אחרי היציאה לגמלאות: יש לי פחות תפקידים ציבוריים, אני לא עוסקת בהוראה. רוב היום שלי מוקדש לבית, לנכדים ולעזרה למשפחתי. אבל עדיין קיים בי הרצון ללמוד ולגלות דברים חדשים – באמצעות האינטרנט. אני קוראת הרבה ומתעניינת בחייהם של כל בני משפחתי.

הזוית האישית

סבתא סופיה: העלאת הזיכרונות מעברה של משפחתנו ותיעוד הסיפור של בניית חיינו יחד הייתה מעניינת ומרגשת. חשוב לספר את הסיפורים של עברנו ולשתף עם הדורות הבאים.

הנכדה חן: לסבתא שלי הייתה ילדות שונה מילדותי: היא לא הייתה מפונקת ולא ביקשה מהוריה כמעט שום דבר. לא היה לה כמעט כלום ולדעתי זה מאוד עצוב, אבל אני גאה בסבתא שלי כי למרות הקשיים היא לא ויתרה עבדה קשה, עלתה לארץ בכדי לעזור להורים שלי לגדל אותי ואת אחי הקטן.

מילון

מולדובה
מולדובה-רפובליקת מולדובה (ברומנית: Republica Moldova) היא מדינה במזרח אירופה, בין רומניה ואוקראינה. מרבית השטח של הרפובליקה של מולדובה היה חלק מהנסיכות הרומנית מולדובה ושל רומניה בתקופות רבות בעבר ותחת שלטון רוסיה בשנים 1918-1812 וברית המועצות בשנים 1941-1940 ו-1991-1944. בעת התפרקות ברית המועצות הכריזה הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית של מולדובה על עצמאותה. ישות מתוכה בשם "טרנסניסטריה" לא הכירה בעצמאות רפובליקת מולדובה והכריזה על התפלגות ממנה ועל עצמאות משלה בשם "הרפובליקה המולדובית הטרנסדניסטרית". (ויקיפדיה)

קפסולת זמן
קפסולת זמן (או כמוסת זמן) היא אמצעי מוגן להטמנת פריטים (חפצים או מידע) מזמן נתון מתוך כוונה מוצהרת שייפתח בתקופת זמן מאוחרת יותר ובכך יועבר לבני אנוש מהעתיד זיכרון אותנטי מאותה תקופה. אמצעי זה נועד לתקשר עם העתיד ובכך לסייע לארכאולוגים, אנתרופולוגים והיסטוריונים בעתיד ללמוד על מה שהתרחש באותה תקופת זמן של הטמנת הקפסולה ולכן, פעמים רבות היא מוטמנת במהלך תערוכה עולמית או אירועים חשובים אחרים המציגים הווי תקופתי. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הלימודים חלק מאוד חשוב בחיים, הדרך לגלות עולם להתקדם להרחיב אופקים ולגרום לעולם טוב יותר “