מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של סבתא לאה

הרחוב הראשון בתל אביב-הרצל (ויקפדיה)
במחנה הפליטים הליין באוסריה
סיפור ילדותה של סבתי לאה ❤️

היי, אני לאה ורציתי לספר לכם את הסיפור שלי מגיל 0-6. אז הכל מתחיל כשנולדתי בשנת 5.1.1945 בתקופת השואה, ביער באוקראינה. ליער  בו נולדתי, קראו אורן. בגלל השואה ההורים שלי ברחו ליער ובגלל זה נולדתי שם.  ככה אני לא זוכרת הרבה, אבל הייתי שם עד גיל שלוש בערך. אבא שלי מצא תרנגולת ועיתון רוסי, התרנגולת הטילה המון ביצים, אז אכלנו ביצים כל הזמן והעיתון כיסה אותי ואת אחותי כשהיה קר.

כשנגמרה המלחמה, בשנת 1948, לקחו אותנו על מרכבת שלג למחנה פליטים באוסטריה, בעיירה ששמה הלין. הדרך הייתה ארוכה מאוד והיה אסור לדבר רוסית או עברית רק שפות אחרות. בגלל שאני ואחותי לא ידענו שום שפה ואם היו שואלים אותנו משהו היינו עונות ברוסית, אז ההורים שלנו רצו שנישן עד חצי הדרך לפחות. דרך אגב, הורי ידעו עוד שפות. בשביל להרדים אותנו שמו לנו אלכוהול בשתייה ואז נרדמנו עד שהגענו לחצי הדרך, שם היה מותר לדבר. כשהגעו למחנה באוסטריה, בפעם הראשונה  בחיי ראיתי מה זה בגד, אוכל נורמלי, מיטה וכל הדברים הכי בסיסיים שלא היו לי. אבל כל הזמן פחדתי ואמרתי  שאני לא רוצה להיות שם כי זה לא איפה שגדלתי וזה משהו שונה ומפחיד יותר. זה היה כל כך נורא בעיני. ראיתי את כל המתנדבים כאנשים כל כך רעים ולא רציתי לאכול, אבל אז ההורים שלי הסבירו לי שזה מקום טוב וכל הזמן חיבקו אותי ורצו לשדר לי שאני במקום טוב. ואז יותר נרגעתי היינו שם  כשנה, ואז בגיל ארבע, בשנת 1949עלינו לארץ.

בדרך הורי קנו מכונת גלידה, בתקווה שיגיעו לארץ וזה מה שנוכל למכור ומזה להתפרנס. אז הגענו לארץ וישר הלכנו למחנה עולים בבאר שבע.

יום אחד אח של אבא שלי ירד לבאר שבע ובא למחנה העולים. אח של אבי מתל אביב בא למחנה העולים שהיינו בו בבאר שבע. הוא לא ידע שאבא שלי שם ואח של אבא שלי היה בטוח שאבא שלי מת בשואה. כשעבר בין כל המשפחות, ראה אותנו והוא ואבא שלי רצו אחד אל השני וחיבקו זה את זה. זה היה מאוד מרגש, אפילו אבא שלי בכה, ואז דוד שלי (אח של אבא שלי) העביר אותנו לרחוב בתל אביב שנגור איתו.

קראו לרחוב רחוב העולים, רחוב מאוד יפה, אבל זה כל השכונה בבית אחד, מקלחת אחת, שירותים אחד, מטבח אחד, וכמה מיטות לכל משפחה. היו שם די הרבה משפחות לפי מה שאני זוכרת, אבל זו הייתה פעם ראשונה שהרגשתי באמת בבית. לאחר שהתאקלמנו בעיר, אמא שלי רצתה למכור את הגלידה, אבל מסתבר שהייתה גלידה כבר בעיר, ובאות זמן היה אסור שני עסקים של אותו מוצר בעיר אחת. אז אמא שלי שכרה אופניים וכל יום משבע בבוקר עד תשע בלילה היא הייתה מחלקת לכל מיני ערים את הגלידה, ואבא שלי היה מאבטח בסופר. הגענו לגיל שש, וכאן סוף הסיפור.

הזוית האישית

סבתא לאה – שמחה שיכולתי לספר את סיפור ילדותי והדרך אותה עברנו עד הגיענו לארץ, לשלי ולכל הצעירים האחרים, כדי שידעו שלא במקרה אנו חיים כאן.

מילון

מחנה הפליטים בהליין
מחנה ליד זלצבורג באוסטריה אליו הגיעו פליטים יהודים מארצות אירופה לאחר המלחמה, חיו שם כשנה, כשלא הייתה אפשרות להיכנס לארץ, חלקם עלו לארץ לאחר כשנה.

ציטוטים

”אבל זו הייתה פעם ראשונה שהרגשתי באמת בבית.“