מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של סבתא לאה בצחינבלי שבגרוזיה

סבתא לאה לילי - היום
סבתא לאה לילי - אז
נולדתי בצחינבלי עיר בירה של אסטיה שבגרוזיה

סבתא לאה לילי מספרת לסיון:

"מקור שמי לאה, הוא על שם דודתי מצד האבא. כינוי שלי הוא לילי. שם המשפחה שלי הוא שם משפחה מקורי שעבר מדור לדור. נולדתי בצחינבלי עיר בירה של אסטיה שבגרוזיה. בתאריך 5/9/1952. יש לי שלוש אחיות ואח אחד ז"ל שנפטר. רעיה, היא אחותי הגדולה. היא סיימה בית ספר תיכון והתחתנה. דניאל, אחי  ז"ל נפטר בגיל 15. אני למדתי בתיכון, סיימתי בית ספר לאחיות בגרוזיה. בארץ עסקתי במקצועי כאחות מוסמכת. אמי, היא אחותי ה קטנה, היא בת זקונים. בארץ היא למדה ושירתה בצבא ולאחר הצבא היא התחתנה.

זכרונות ילדות מצחינבלי 

גדלתי בצחינבלי שבגרוזיה. בגיל 11 עברתי טראומה קטנה, שנפטר לי אחי, הוא היה צעיר בן 15. היינו חיים בבלוק עם מדרגות מעץ מעורב עם יהודים וגויים אבל שכנות טובה שירותים ומקלחת היו בחצר. בבית הייתה גרה איתנו אחות של אבא וסבתא היינו 7 נפשות בבית. גרנו קרוב לבית ספר, מרפאה, חנויות ואיזור מרכזי. קבלתי מאימי, לפני שהיא נפטרה, שרשרת למזכרת, אמא נתנה לי אותה והיא עליי כל הזמן.

תחביבים ומנהגי ילדות

התחביבים שהיו לי בילדות היו בעיקר לשחק עם חברות, לבלות ולטייל. בחגים היינו חוגגים כמו שכל היהודים בגרוזיה. המאכלים שאהובים עליי מהבית הם המאכלים הגרוזינים. לא הייתי בגן ילדים, דודתי גידלה אותי עד גיל 6. למדתי 10 שנות לימוד ועוד שנתיים לימודי אחיות וחצי שנה למדתי לכתוב במכונת כתיבה. הייתי משחקת עם החברות במשחקים שונים: 5 אבנים, קלאס, חבל וכדור-עף. הייתי משחקת עם חברות בבית הספר. גם היום אני זוכרת משחקים אלו. שירי ילדות שאני זוכרת הם שירים של מונה דירה ופטרה גוגו. אמי הייתה נוהגת לשיר שירים אלו. היא שרה אותם בבית ולא רק באירועים. גם היום אני נוהגת לשיר שירים אלו. אני שרה אותם למשפחתי ואני זוכרת את המילים לשירים אלו.

למדתי בבית ספר שנקרא בית ספר מספר 4, בגרוזיה נתנו שמות לבתי ספר במספרים. השתתפתי בתחרויות האתלטיקה של בית הספר והדיפת כדור ברזל. בנוסף שרתי גם במקהלה של בית הספר והייתי חונכת ילדים. למדתי באותו בית ספר מכיתה א-י 12 שנים בצחינבלי שבגרוזיה. למדתי בבית ספר לאחיות. שם היינו רק בנות מתוך 33 הבנות שלמדו היינו רק 2 יהודיות.  אני זוכרת שנסענו גם לארמניה, שזה היה טיול מהבית ספר.

האירועים הכי משמחים שאני זוכרת מתקופת הבגרות הם חתונתה של אחותי וחתונתי שלי. התחתנתי בגיל 19. האירוע הכי עצוב שאני זוכרת מתקופת הבגרות הוא שאחי  נפטר כשהייתי בת 14.

 אני ובעלי סימן טוב

תפקידים ומקומות עבודה התחלתי בתור אחות המקצוע נרכש בחו"ל ואחות גם בארץ ועבדתי בקופת חולים הכללית. בחרתי במקצוע זה כי אהבתי את המקצוע ואהבתי לעזור לזולת. נהנתי מאוד מהמקצוע שלי. עסקתי במקצוע זה  45 שנה. 

מנהגים ומסורת במשפחתנו

במיוחד השירה של בעלי והניגון שלו על התוף הגרוזיני שנקרא דולי. כל חג זה שולחן מסורתי של הגרוזינים, ליכוד כל המשפחה בחגים ובשמחות מסביב לשולחן שזה עבר מההורים שלנו. אנו חוגגים כמו כל היהודים לא משהו מיוחד חוץ מהשירה הגרוזינית, שהיא מיוחדת. כל החגים אהובים עליי כי כולם ביחד גם הילדים וגם הנכדים ואוכלים את המאכלים האהובים עליהם.

האירועים  המשמעותיים בחיי היו המות של אחי בגיל צעיר, סיום הלימודים שלי עם תואר של אחות, החתונה שלי, העלייה לארץ ושבועיים אחרי שעליתי ארצה נולד לי הילד הראשון.

עלייה לארץ

כאמור נולדתי בעיר צחינבלי בגרוזיה. עליתי לארץ בתאריך 16/10/1972. הייתי בת 19 וחצי עליתי עם בעלי ומשפחתו של בעלי ומשפחתי עלתה שנה אחריי. גיל העלייה השפיע עליי כי הייתי צעירה שפה קשה עם תינוק חדש והתאקלמות קשה והייתי אצל גיסתי. הגענו לנהרייה, עלינו לארץ בגלל אהבת הארץ והאמונה לעליה לירושלים. חמי היה כל הזמן אומר: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". עליתי עם בעלי ומשפחתו של בעלי. לא בחרנו את מקום המגורים זה נבחר עבורנו. חמי רצה לגור בירושלים אבל הסוכנות היהודית  העבירה אותנו לנהרייה.

לא שרתתי בצבא, לא היו מגייסים את הבנות מטעמי דת. לא חוויתי שום מלחמה חוץ מהמלחמות שחוויתי לאחר עלייתי לארץ. במלחמת יום הכיפורים ילדתי את בני השני בשנת 1973 באמצע המלחמה. המלחמה השפיעה עליי קשה. היה טרטור לרדת למקלטים עם 2 תינוקות. הלידה שעברתי בזמן המלחמה ואווירה מאוד קשה שלא הייתי רגילה אליה בכלל.

יצאתי ביחד עם בעלי לרומניה, לבלגיה לצ'כיה, לגרוזיה ולהמון מדינות. וגם חזרתי לעיר הולדתי לאחר 43 שנה. תחביביי הם: לבשל לאפות ולטייל. לימודי בתור אחות וזה השאיר לי את החותם ולפרוש בתור אחות. בתור אחות מוסמכת בקופת חולים כללית בארץ.

הכרתי את בעלי בחו"ל דרך שידוך. התחתנתי בתאריך 13/1/1972. כשהתחתנתי הייתי בת 19. החתונה בגרוזיה בבית של בעלי. הייתה מסיבת אירוסין. לצערי, אין לי תמונות מהחתונה כי לא היו מצלמות באותה תקופה וגם בית דתי. בעלי היה בן 27 ואני הייתי בת 20.

העיסוק הראשי שלי הוא אחות. למדתי בתיכון ולימודי רפואה ואחיות. לא היה שום גורם שיפסיק את לימודיי להפך הייתה תמיכה מאוד גדולה מצד ההורים שלי ומצד בעלי להמשיך בעיסוקיי בתור אחות שעלינו ארצה. 

ילדיי ונכדיי חיים בארץ. תחושותיי בנושא הוא שהם קרובים אליי מאוד שאני יכולה לראות אותם כל הזמן ואין לי שום דאגות שהם לא נמצאים רחוק.

מניסיוני אני יכולה לומר שמאוד חשוב ללמוד ושרק אם לומדים יכולים להגיע רחוק ולשאוף גבוה. יש לי 4 בנים ו-6 נכדים. כל יום שישי נפגשים לארוחת שבת משפחתית גם בחגים באירועים וביום יום. אני ובעלי ביחד, נהנים לטייל זמן לנכדים ובעלי עובד בגינה. 

העשרה

צחינבלי: "צחינוואלי היא בירת דרום אוסטיה, רפובליקה בדלנית של גאורגיה. בהגדרתה המנהלתית הרישמית, צחינוואלי היא חלק ממחוז כארתלי הפנימית… צחינוואלי ממוקמת על גדות נהר ליאחווי הגדול, כ-100 ק"מ צפונית לבירה הגאורגית, טביליסי.בתחילת המאה ה-20 היו היהודים הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באוכלוסיית צחינוואלי. בתקופת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה ירד חלקם היחסי של היהודים בכלל האוכלוסייה. ובשנות ה-70 ירד חלקם היחסי באופן דרסטי". ויקיפדיה

קישור לסיפור של בעלי סימן טוב 

תשע"ו

מילון

צחינוואלי
צחינוואלי היא בירת דרום אוסטיה, רפובליקה בדלנית של גאורגיה. בהגדרתה המנהלתית הרישמית, צחינוואלי היא חלק ממחוז כארתלי הפנימית... צחינוואלי ממוקמת על גדות נהר ליאחווי הגדול, כ-100 ק"מ צפונית לבירה הגאורגית, טביליסי.בתחילת המאה ה-20 היו היהודים הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באוכלוסיית צחינוואלי. בתקופת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה ירד חלקם היחסי של היהודים בכלל האוכלוסייה. ובשנות ה-70 ירד חלקם היחסי באופן דרסטי.

ציטוטים

”"בשנה הבאה בירושלים הבנויה"“