מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של סבתא חנה כהן

סבתא ואני בתכנית הקשר הרב דורי
סבא וסבתא בצעירותם
כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדי

שמי חנה כהן, לפני החתונה קראו לי חנה דרוק, דרוק ברוסית משמעותו חבר, נולדתי בתאריך 6.6.1949 בעיר כפר סבא.

כשלאימא שלי היו צירים בסוף ההריון איתי, לא היו בארץ הרבה מכוניות ובית החולים הקרוב היה בעיר פתח תקווה (בי"ח בלינסון) אז הגיעו לקחת אותה עם סוס ועגלה לבית החולים. גדלתי בבית פרטי בכפר סבא ובחצר היו לנו עצי פרי רבים. הרבה גויאבות, תפוזים וענבים ובכניסה לבית עמד עץ אלון ענק. בחצר היו לנו גם ארנבות ושובך יונים גדול, גידלנו תרנגולות אשר הטילו ביצים למאכל, הייתה זו תקופת הצנע וחילקו תלושים למזון.

גדלתי בסביבה ירוקה, כפר סבא הייתה מלאה בפרדסים ורפתות. כשהייתי בת 7 עברה משפחתי לרמת גן, את הבית הפרטי והסביבה הכפרית החליף בניין מגורים גבוה. נאלצנו לעבור מפני שאחי היה אלרגי לרפתות הרבות בסביבתנו. עברנו ממש יום לפני מבצע סיני, ישר למקלטים. זוכרת שעברו ברחוב וביקשו ברמקול שנכסה את החלונות בבריסטולים שחורים, כדי שלא יראו אור וידעו היכן להפציץ.

ברמת גן אני זוכרת ילדות של משחקים בחוץ, כמעט ולא הייתי בבית. שיחקנו המון ורק שהיה מתחיל להחשיך היינו נכנסים הביתה לאכול ארוחת ערב, מקלחת ולמיטה. בבית הוריי דיברו אידיש (בעיקר כשלא רצו שנבין מה הם אומרים). ואמי דיברה גם גרמנית ופולנית עם אחיותיה. בילדותי עד גיל שש דיברתי גם אני אידיש, לאחר מכן הפסקתי כי צחקו עליי ילדים. הייתי בת לניצולי שואה והיה לנו (לדור השני לניצולי שואה) רצון עז להיטמע בארץ, להתרחק מהגלות ולהיות ישראלים. עד היום אני מבינה יידיש אך כבר לא מדברת את השפה.

גם אני כמו הוריי השתתפתי בתנועת הנוער של השומר הצעיר, אלו היו שעות כיפיות ביותר בתקופת נעוריי. נפגשנו בקן כארבע פעמים בשבוע, שם הועברו לנו פעולות הקשורות בארץ ישראל, בקיבוץ ובכל הנושאים הרלוונטיים לתקופה של קום המדינה. טיילנו הרבה בארץ ויצאנו למחנות עבודה לעזור בקיבוצים, עבדנו בכרם, בכותנה ובמטעים. בסוף י"ב הגענו לקיבוץ היעד שלנו מצר. כשהגענו לקיבוץ התבקשנו להביא כמות שווה של בגדים ומי שהביא יותר בגדיו נתרמו לטובת הקומונה. התקלחנו במקלחות ציבוריות, גרנו בצריף אחד ארבעה חברים והתנור שחימם אותנו היה פריימוס שעמד במרכז החדר ושימש גם להכנת קפה וצ'יפס.

התגייסנו ליחידת הנח"ל הבנות כעזר בקיבוץ שניר והבנים בחרמון. במצר גרתי 3 שנים לאחר הצבא וביקשתי לצאת לשנת חופש, המטרה הייתה לטייל בעולם. (בעבר לא היה נפוץ כמו היום טיול לאחר הצבא). התחלתי לעבוד על אניית הקיבוץ המאוחד "דרור" ודרכה טיילתי בכל מקום בו עגנה, על האנייה הזו גם הכרתי את בעלי יוסי. זכור לי שהתבקשנו ברדתנו מהאנייה לא לדבר עברית, התקופה הייתה מתוחה מאוד מבחינה ביטחונית וכשהגענו באחת ההפלגות לאיטליה, פרצה מלחמת יום הכיפורים. אין דבר נורא יותר מלהיות רחוק מהבית בשעה כזו קשה כשהרדיו בקושי קולט את קול ישראל ואין לך מושג מה קורה בבית.

אני ויוסי בצעירותנו

בעקבות יוסי הגעתי לקיבוץ אשדות מאוחד וכאן נולדו לנו ארבעת ילדנו המקסימים. יוסי ז"ל נפטר בתאריך 14.1.91 ונקבר ביום בו פרצה מלחמת המפרץ.

רוב שנותיי בקיבוץ עבדתי במכבסה, הייתי מתחילה לעבוד לפנות בוקר ומסיימת לקראת הצהריים. אהבתי את העבודה במכבסה ונהניתי מהעצמאות שהייתה לי מבחינת תכנון העבודה והשעות.

בשמונה השנים האחרונות אני בפנסיה, נהנית ממה שאני אוהבת לעשות. אני אוהבת מאוד ליצור, לסרוג ולרקום וממלאה את זמני בין יצירה לנכדים ולמשפחתי.

קצת על הוריי

הוריי עלו ארצה לאחר מלחמת העולם השנייה, שניהם ניצולי שואה. אמי אסתר – נולדה בפולין בעיירה גולשיץ, שפת הדיבור בביתה הייתה יידיש ופולנית. סבא שלמה רוזנפרוכט היה מורה ומחנך, היה לו בי"ס פרטי מפני שהיהודים לא רצו לשלוח את ילדיהם לבי"ס פולני. לאחר מכן היה חוק חינוך חובה והוא נעשה המורה היהודי הראשון בבי"ס פולני, שם לימד היסטוריה ותנ"ך. אחה"צ היה נחמד בבי"ס בית יעקב עברית ותנ"ך.

בכל שבת אמי מספרת שכל המשפחה הייתה נפגשת יחד, סבא היה מנגן על כינור והם היו שרים שירים פטריוטים ושירי מרד. לדוגמא: "שהיהודים יקומו מהחלום התריסים אצל כל העמים פתוחים ואת ישנה וחולמת, קומי זה כבר יום"

בנעוריה הלכה אמי לתנועת הנוער "השומר הצעיר", היו שם פעולות, שירים וריקודים. היו הכשרות ושיחות על ארץ ישראל, אך מעטים בלבד קיבלו אישור עלייה לארץ. במלחמת העולם השנייה, הגרמנים פלשו לעיירה שלנו, ריכזו את כל היהודים בתוך בי"ס גדול, מיינו את המשפחות ומשפחה שלא היה לה מפרנס הייתה נשלחת למחנה ריכוז.

אמי סיפרה:

"נשלחתי לאושוויץ משם הצלחתי לברוח, נתפסתי ושוב ברחתי והצלחתי. הגעתי למשפחה פולנית טובה וביקשתי לעבוד אצלם תמורת אוכל בלבד, הם ידעו שאני יהודיה ונתנו לי להישאר. זו לא הייתה מחווה של מה בכך אלא ממש סכנת חיים מבחינתם, הם הצילו את חיי. לאחר המלחמה חזרתי לעיירה שלי ולא מצאתי אף בן משפחה. פגשתי חברה טובה והיא סיפרה לי ששתי אחיותיי נמצאות באיטליה. בדרך לא דרך הגעתי לאיטליה, במילאנו הקימו מחנה לניצולים. יהודים שם פגשתי את שתי אחיותיי היחידות ששרדו יחד איתי ממשפחתנו הגדולה והענפה ושם גם פגשתי את ראובן, בעלי. באותו מחנה גם התחתנו. בשנת 1946 עליתי ארצה על האנייה "לספניה". זו הייתה אנייה לנשים בהריון ולנכים, כשהגעתי ארצה לא חיכה לי אף אחד ובעלי ראובן נשאר באיטליה ועלה ארצה זמן קצר אחריי.

אבי ראובן – נולד בריגה שבלטביה היו לו 5 אחים ואחות מלבדו. אביו היה אדם מסורתי והדמות הסמכותית בבית, אסור היה להמרות את פיו זה ואם מישהו העז לנסות זה נחשב כמובן למעשה חסר נימוס, כולנו פחדנו ממנו אך כיבדנו אותו.

אבי סיפר:

"אמא הייתה הדמות הקשובה, המלטפת, המכילה והמנחמת והיא דאגה לכל צרכינו. בכל ערב שבת היינו הולכים כל המשפחה לבית הכנסת ולאחר התפילה היינו חוזרים לארוחת ערב שכללה דג, חלה שנאפתה בבית וחמין בשבת. שפת הדיבור בבית הייתה יידיש, רוסית וגרמנית. בנעורי השתתפתי בתנועת הנוער של השומר הצעיר, שם נפגשנו כל החברים. במלחמת העולם השנייה, הגרמנים נכנסו לריגה. הוריי נהרגו ע"י הגרמנים ואותנו הובילו למחנה ריכוז " בוכנבלד" שמו. עברו עלינו ימים נוראים וקשים שם, של עבודות פרך בכפייה קשה ורעב בלתי נתפס, היינו ניזונים בעיקר מקליפות תפ"א.

הייתי במחנה עד לסיום המלחמה ולשחרורנו ע"י האמריקאים. לאחר השחרור הועברנו ברכבות למחנות פליטים שהקים הג'ויינט במילאנו שבאיטליה, שם גם הכרתי והתחתנתי עם אסתר אשתי. שהיתי במחנה קרוב לשנה, הגעתי אליו בתת משקל כאשר אני שוקל 27 קילו ולאט לאט התחלתי לחזור לעצמי. בשנת 1946 כחודש לאחר שאסתר אשתי עלתה ארצה, עליתי גם אני באניית מעפילים. בחופי הארץ נתפסנו ע"י הבריטים ונלקחנו לבית המאסר שלהם בבית ליד. בגלל הריונה של אשתי שוחררתי מהר יחסית והגענו לבאר טוביה, משם עברנו לגור בכפר סבא ושם גם נולדו שני ילדינו יוסי הבכור וחנה הקטנה.

מבחינת תעסוקה, הייתה בארץ תקופה קשה ונתנו לי לבחור בין שני מקצועות שחסרו בהם ידיים עובדות: עבודה בבניין או צבעי. בחרתי להיות צבעי, עבודה בה עבדתי שנים רבות עד שחליתי. רוב משפחתי נספתה בשואה, אך כיום יש לי אוצר גדול שאין שני לו – משפחה חמה ונכדים חמודים ואני רווה נחת מכולם".

הזוית האישית

אורי כהן: מאוד נהניתי לשמוע את סיפוריי העבר על משפחתי, לשמוע מאיפה הם הגיעו וכיצד בנו משפחה ענפה.

מילון

משפחה ענפה
משפחה גדולה ומורחבת

ציטוטים

”לאחר המלחמה חזרתי לעיירה שלי ולא מצאתי אף בן משפחה.“