מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של סבתא ברבת עמון, מיומנו של סבא רבא

משפחתה הגרעינית של סבתא נעמי
סבתא נעמי ראשונה משמאל
ילדותה של סבתא נעמי מראות עיניו של אביה כפי שכתב ביומנו בשנים 1935-1953

סבתא נעמי נולדה בשנת 1935 ברבת עמון. לאביה, מתתיהו חיטוב, שעלה לארץ מאנגליה, הייתה אזרחות בריטית, שבזכותה הוא קבל את העבודה בבסיס חיל האוויר הבריטי בעמן. ולאמה שעלתה לארץ מרומניה. 

לרגל הולדתה אבא שלה כותב ביומנו:

 

"ביום שישי ה -6 ספטמבר 1935, בשעה 05:30, נעמי נולדה בבית החולים האיטלקי בעמאן, עבר הירדן. לא ידענו איך לקרוא לה. רציתי לקרוא לה שרה על שם הסבתא של אנה, אבל אנה חשבה שזה שם נפוץ מדי ולכן, ברגע האחרון החלטנו לקרוא לה נעמי. הייתי עם האישה מהרגע שהיא הרגישה שהיא צריכה ללכת לבית החולים, עד להגעתה של התינוקת החדשה. התינוקת מתוקה. הגעתי בחזרה הביתה ב-06:30 והלכתי למשרד אחרי שסיפרתי לזינה את החדשות."……
 
המשך מהיומן ספטמבר 1935: "הזאטוטים, גרטי וסאני היו די מרוצים מהרעיון של תינוקת חדשה. גרטי יותר, כי סאני, בהיותו רק בן 3 וחצי שנים, לא מבין הכל כמו גרטי. זינה הייתה איתנו במשך כמה חודשים כדי לסייע לאישה להתמודד עם המשימות הכלליות של הבית. אנה יצאה מבית החולים ביום חמישי ה -12 בספטמבר בשעות אחר הצהריים. בבית החולים האיטלקי, מותר לבקר חולים בכל שעות היום וכמובן שניצלנו את העובדה הזו והלכתי לראות את אנה ואת התינוקת החדשה כל יום אחה"צ". 
מיומנו של אביה :
"יום שבת, 20:00, 17 ביולי 1937 . אני יושב במבואת הבית שלנו ואני מנסה לעדכן את היומן שלי. הצלחתי להצטנן, כך שהיום לא יכולנו ללכת לשחות במחנה ולעיר לשחק טניס. אשתי לא אוהבת את חוסר הפעילות הזו, כי היא רוצה לנצל היטב את הזמן שנותר לה כאן בעמאן, מפני שהיא והילדים הולכים לעבור לתל-אביב לתמיד, בסוף החודש הבא.".
 
עדות כתובה על הצעת החלוקה, ועדת פיל 1937
 
ועוד מוסיף אביה וכותב את דעתו על הצעת החלוקה, ציטוט מיומנו של אביה : "יום רביעי, 8 ביולי 1937, הלילה שמענו דו"ח תמציתי של הוועדה המלכותית בפלסטין ואת המלצותיה. לי, זה בא בהפתעה, משום שלא קראתי את העיתונים המקומיים בחודשים האחרונים. לאחר שחשבתי על זה זמן מה, הבנתי שזה הפתרון הטוב ביותר האפשרי למצב, כפי שהוא עכשיו בפלסטין. זה נכון שהחלוקה לא נעשתה לשני חצאים מדויקים, אבל זה הוגן לשני הצדדים, עם יוצאים מן הכלל קטנים. הוועדה המלכותית, בהחלט עשתה חשיבה מעמיקה מאוד בעניין זה ואני חושב שתכנית החלוקה כפי שתוארה על ידם היא טובה." 
מיומנו של אביה :" היה לנו את טורניר הטניס האמיתי הראשון בעמאן. אנחנו הצלחנו לזכות בשני פרסים. אשתי ואני זכינו במשחק זוגות מעורבים ואני הייתי מקום שני בתחרות יחידים עם הקלות" 
סבתא נסעה עם אמה ואחיה מהבסיס הצבאי בעמן עד לגשר אלנבי בטנדר של הדואור pick-up  בגשר הם היו צריכים להציג אישור מעבר ומשם נסעו לירושלים.  סבתא  לא אהבה את ריח הבנזין והרגישה לא טוב בנסיעות. בתום עשר שנים של שרות בעמן, אבא של סבתא נעמי ,מתתיהו, מבקש לעבור לשרת בבסיס תל נוף, קרוב לתל אביב שם לומדים שני ילדיו הגדולים: טובה ואיסר.
 
כך מתאר זאת אביה ביומנו : "אשתי והמשפחה הגיעו לכאן לעמאן כדי להצטרף אליי, ביום שבת ה-2 ביולי 1938. כולם נראים די עייפים. סאני ונעמי הרגישו רע במהלך הנסיעה, וכולם נראו מאוד שמחים לראות אותי. מי ייתן ואלוהים יעזור לי, שיום אחד המשפחה שלי ואני נוכל להיות יחד במקום אחד, בו אוכל לטפל בהם, כל יום, כפי שעושים אנשים אחרים. זה אחד החלומות שלי שאני מצפה לו מאוד".  
בגיל חמש  בשנת 1940 אביה מקבל העברה לבסיס תל נוף. בהתחלה הם גרים ברחוב יוחנן הסנדלר  בת"א. בבית של סבא איסר, האבא של מתתיהו והסבא של סבתא נעמי. סבתא מספרת: "אני בת חמש בגן הילדים בתל אביב מציירת לילד אחר, הגננת בפינה אותי מעמידה אך למזלי עד היום לצייר אני ממשיכה" סבתא מספרת :"
 
מת"א עברנו לגור בקיבוץ גבעת-ברנר, קרוב לעבודת אבי, לא היינו חברי קיבוץ, אך התחנכנו בו.גרנו בבית זקס, גבעת זקס ובריכת זקס קיבלו את שמותיהם כבר בשנות ה- 30 המאוחרות. חנן זקס היה שופט יהודי שחי בשוויץ. בתור יהודי אמיד, הקים בית בפאתי גבעת ברנר ולצידו רפת ומשק חקלאי קטן. חברי הגבעה, בעיקר הרפתנים מצאו עבודה אצלו ברפת. כדי להשקות את המשק בנה חנן בריכת מים אליה היו מגיעים ידידיו מבסיס הצבא הבריטי שבתל נוף כדי לשחות. עם השנים הצטרפו אליהם חברי המשק וילדיהם .  
" סבתא לומדת בקיבוץ מכיתה א' עד כיתה ה'. רוב הלימודים נערכו בחוץ בחיק הטבע.   "את התפוז זרקת על הקיר אותו ריככת וכך רק מיץ יצא ואותו לקלף לא הצטרכת". "שחקנו בחמור חדש בארצנו, ובהקפות ביסבול. בגבעת ברנר את היד שברתי באוהלים בחורשה ישנתי ואת החלב שתיתי ישר מעדנה הפרה" בקבוץ היה ליד חדר האוכל פעמון גדול באמצעותו קראו לחברים לחדר האוכל לשם התכנסות בין אם לארוחה ובין אם לאסיפה. בעבר, הפעמון היה כלי תקשורת כמעט בלעדי. צלצול הפעמון היה מעיר את החברים לעבודה, קורא לחברי הקיבוץ לארוחות, לאספות, למסיבות וחגים, ולהבדיל ללוויות.
סבתא מספרת :"בשנת 1947 לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ. אבי קבל הצעה לעבור לעבוד במצרים. אני ואחי הבוגר יותר, איסר, מצטלמים לצורך הוצאת הדרכונים. 

אחי, איסר, התנגד נמרצות ולכן לבסוף נשארנו בארץ ועברנו לגור בירושלים."  בהתחלה אבא שלי עבד במחלקת עבודות ציבוריות במגרש הרוסים . אחרי מלחמת העצמאות  ניהל צרכנייה  הוא לא אהב את העבודה ואז עבר לעבוד באוניברסיטה העברית במחלקת האספקה. ששכנה בבניין טרה סנטה. 

 
סבתא מספרת: "אני רק  בת 12 וחצי, רוב הזמן הייתי לבד בבית כי האחים הגדולים שלי היו מגויסים,  טובה, הייתה אלחוטאית במעלה החמישה והפעילה מכשירי קשר אלחוטים. אחי, איסר היה קשר בגדנ"ע והוא העביר הודעות בפתקים בין העמדות שהיו בשכונת שמואל הנביא. אבי היה בהג"א, תפקידו היה לעזור לאזרחים בזמן ההפגזות. אמי בישלה לחיילים במקום שנקרא  "הרפת" . לפעמים הייתי עוזרת לה בבישולים במטבח.כמה ימים אחריי הכרזת המדינה נאלצנו לעזוב את הבית כי היו יריות, ואנחנו גרנו ברוממה "בבית פחמי",
 
 
שהייתה שכונה מעורבת של יהודים וערביים  ועברנו לגור אצל משפחת מילשטיין, אשר גרה בשכונת מקור ברוך. בעקבות ההפגזות שמנו מיזרונים על החלונות שלא יתנפצו עלינו זכוכיות. אחד התפקידים שלי בתור ילדה היה לעמוד בתור לחלוקת מים. באחד הפעמים חזרתי עם רדת החשכה וההורים חיפשו אותי  ומצאו אותי עומדת בתור הפעם לקניית קפה טחון. כשלא היה אוכל בגלל המצור  קטפנו עלים של חובזה ומהם הכנו קציצות ומהגבעולים של קוץ הגדילן אימי, בישלה מאכלים שהזכירו טעם של קישואים.
באחד הימים אחותי הגדולה, טובה, הביאה תרנגולת מהקיבוץ ובנינו לה בחצר  לול והיא הטילה ביצים והסתובבה חופשית. עם השנים הלול גדל וקלט גם הרבה ברווזים וברבורים. במשך הזמן שתלנו בחצר עציי פרי אפרסקים דובדבנים וגם גידלנו קצת ירקות.
 
שני אירועים מהמלחמה  שלא אשכח:
1. ההתקפה על שיירת הרופאים והאחיות שנסעו להר הצופים, ראינו את העשן מכיוון הר הצופים של שיח ג'ראח.
2. הפיגוע ברחוב בן יהודה בירושלים, כשמשפחה של קרובים באה לגור אצל אחד השכנים.המלחמה נמשכה כמעט שנה ואז חזרנו לבית הספר ללמוד. בדרך חזרה מביה"ס הייתי עוברת דרך השוק ואיפה שראיתי תור, הייתי עומדת וקונה, גם אם לא היה צורך, זה נשאר לי מן הרגל שכזה מתקופת המצור."  
 
אביה של סבתא כותב ביומנו על הגיוס של סבתא נעמי לצבא: מיומנו של אביה: "יום שני, 31 באוגוסט 1953 אתמול נעמי (הג'ינג'ית שלנו) התגייסה לצבא. בשעה 8  בבוקר היא התייצבה במרכז הגיוס ובשעה 10 בבוקר הייתה בדרכה למחנה צבאי איפשהו בישראל. היא תהיה בת שמונה-עשרה ב- 6 בספטמבר. עכשיו משנעמי התגייסה לצבא, התחלתי לחשוב על החוק שמגייס בנות בגיל 17 וחצי עד 18 וזורק אותם לתוך חברה שהן בדרך כלל לא פוגשות. שנתיים שלמות מחייה של נערה צעירה, כדי ללמוד מה? למה שנתיים ולא שנה אחת? שנה בהחלט מספיקה כדי ללמוד איך להסתדר בצבא, במיוחד כאשר היא לא בשדה הקרב או ביחידה קרבית. עם זאת, אלו הם החיים בישראל!"
 
לסיום באוקטובר 1950: כותב אביה: : "אני שואף לכתוב את הספר הראשון שלי והמחשבה על לידתו לא נותנת לי מנוח. עשר השורות הראשונות כבר נכתבו ושם נראה שאני נתקע. אני רוצה לתת לעולם קוראי האנגלית תמונה של החיים בפלסטין, איך האיזורים הריקים העצומים הפכו למשקים וכפרים נעימים. תמונה של רוח חלוצית של מעטים שהעזו לצאת לריקנות ולבנות בתים כנגד כל הסיכויים; שמעולם לא התייאשו למרות שהמצב נראה חסר תקווה. נחושים בדעתם לעבוד ולהישאר על הקרקע, הם הצליחו במקום שאנשים אחרים היו כנראה נכשלים. המחיר היה יקר אבל מטרתם להפוך לאומה של חקלאים התגשמה."         

העשרה

תכנית החלוקה של ועדת פיל 1937, אתר מט"ח – "אפריל 1936 בעקבות התקפות ערביות חוזרות ונשנות של הערבים על חיי יהודים ורכושם, מינתה הממשלה הבריטית ועדה מלכותית שתבדוק את המצב בארץ. ביולי 1937 פרסמה הוועדה את הדו"ח שלה, ובו המליצה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות נפרדות, האחת יהודית והשנייה ערבית, ופרוזדור בחסות בריטית המחבר את יפו עם ירושלים. היהודים קיבלו את התכנית בהסתייגות, הערבים דחו אותה מכל וכל."
 
מובילת תכנית אילת שחק

מילון

המצור בירושלים 1948
המערכה על ירושלים, סביבותיה והדרכים המובילות אליה נמשכה לכל אורכה של מלחמת העצמאות, החל מתחילת העימותים, שנפתחו לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בנובמבר 1947, ועד הסכמי שביתת הנשק בראשית 1949. ירושלים הייתה אחד ממוקדי הקרבות המרכזיים במלחמת העצמאות. כשליש מהנופלים במלחמה נפלו בסביבותיה. במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה היה חלקה היהודי של העיר נתון במצור חלקי, ומאמץ אזרחי וצבאי רב מאוד הושקע בהעברת אספקה אליה מהשפלה.

תכנית החלוקה
אפריל 1936 בעקבות התקפות ערביות חוזרות ונשנות של הערבים על חיי יהודים ורכושם, מינתה הממשלה הבריטית ועדה מלכותית שתבדוק את המצב בארץ. ביולי 1937 פירסמה הוועדה את הדו"ח שלה, ובו המליצה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות נפרדות, האחת יהודית והשניה ערבית, ופרוזדור בחסות בריטית המחבר את יפו עם ירושלים. היהודים קיבלו את התכנית בהסתייגות, הערבים דחו אותה מכל וכל.

ציטוטים

”רוצה לתת לעולם קוראי האנגלית תמונה של החיים בפלסטין, איך האיזורים הריקים הפכו למשקים וכפרים “

”מתתיהו חיטוב "המחיר היה יקר אבל מטרתם להפוך לאומה של חקלאים התגשמה." “