מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של סבתא אילנה

אילנה וטליה גורדון
סבתא אילנה בצעירותה
הילדות בקיבוץ מזרע

שמי אילנה גורדון ונולדתי בקיבוץ מזרע בשנת 1946.

הוריי, חנה וגיורא סימונס באו בעליית הנוער של הנרייטה סולד. הנרייטה סולד אספה ילדים שרצו לעלות ארצה, בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, מתנועות נוער שונות. הוריי היו בני 14 – 15 והם באו במטרה להשלים את מזרע בתור נערים שתפקידם, לתת עזרה בעבודות בניית הארץ ובקיבוץ. בקיבוץ הם בנו את משפחתם, התחתנו והולידו ארבעה ילדים – אני הבת הבכורה ויש לי שתי אחיות ואח. הקיבוץ אז היה מאוד קטן ושיתופי, כל אחד נתן את תרומתו לקיבוץ לפי יכולתו. בזמן לידתי, אבי השתייך לארגון הפלמ"ח. הפלמ"ח היה מורכב מחיילים ששמרו על ישראל מפני האויבים הערבים שחשבו שפלסטין שייכת להם.

את שנות ילדותי הצעירה עברתי בבית התינוקות ובבית הילדים. עם קבוצה של ילדים שנולדו בקיבוץ. היינו מבלים את רוב רובו של היום בבית הילדים. אכלנו, שיחקנו וישנו בבית הילדים.  להורים היו איתנו שלוש שעות ביום, בשעות אחר הצהריים. ואלו היו השעות המאוד משמעותיות בחיים שלנו. ההורים שלנו הקדישו בשעות האלה את כל תשומת הלב שלהם אלינו, במשחקים והמון אהבה ותשומת לב. כשגדלתי הבנתי עד כמה היה חשוב זמן האיכות הזה שקיבלנו מההורים. בשנות הלימודים הראשונות למדנו בקיבוץ והיינו קבוצה שבה רובנו היינו ילדי קיבוץ. בשביל להגדיל את הקבוצה הגיעו אלינו ילדים מהעיר שקראנו להם "ילדי חוץ" כל ילד מבחוץ אומץ על ידי ילד מהקיבוץ וכל יום, אחר הצהריים היינו הולכים עם ילדי החוץ להורים שלנו. נוצרו קשרים מאוד יפים בין ההורים מבחוץ להורים שלנו. היו זמנים שהיו בבית שלנו בין שניים לשלושה ילדי חוץ.

בנוסף ללימודים היינו מאוד עסוקים בכל מני פעילויות, היו ועדות כגון ועדת חברה שארגנה שיחות חברה, ועדת תרבות שארגנה מסיבות והייתה גם ועדת עבודה שארגנה שכל אחד יעבוד במקום שונה. חינכו אותנו לעבודה מגיל מאוד מאוד צעיר. הלימודים היו חלק מהיום אבל לא החלק העיקרי, לא היו לנו מבחנים, לא היה לנו יותר מידי עבודות בית, אבל אני זוכרת שבחופש הגדול היינו מקבלים חוברות עבודה בכל מיני מקצועות. הדגש היה על חיי חברה חיי שיתוף וקבלה אחד של שני.

את התיכון העברנו גם במזרע כאשר מכיתה ז' עד י"ב החיים היו בפנימייה ומעבירים את הלימודים גם בחברה, תרבות וספורט. בכיתה ז' נכנסנו לתנועת הנוער (השומר הצעיר) שהשתייכה אז לקיבוצי השומר הצעיר, ובה קיבלנו ערכים ודרכים לבניית האישיות והזהות.

בכיתה ח' התנדבתי להיות מדריכה של השומר הצעיר בגבעת המורה. זאת הייתה עיירה בפיתוח ורצינו לעזור לילדים הצעירים, שלא יסתובבו ברחובות ושיהיה להם מקום ללכת אליו למפגשים ומשחקים. בדרך כלל הילדים היו ממשפחות קשות יום, וההורים מאוד שמחו שיש לילדים מקום ללכת אליו ולא להסתובב ברחוב. במוסד היו לנו חיי פעילות מאוד אינטנסיביים. הלימודים היו חלק פחות עיקרי בחיינו, לא היו לנו בגרויות אבל היו לנו מבחנים. בכל יום שישי היינו מתאספים ורוקדים עד הלילה, שמה התחלתי להבין עד כמה אני אוהבת את הריקודים. ניסיתי להתקבל לכל מיני להקות, אבל לא הצלחתי. בי"ב ידעתי שבצבא אני רוצה ללכת לנח"ל (נח"ל זה נוער חלוצי לוחם) וכך היה. בנח"ל הכרתי המון בנות מקיבוצים שעד היום אני בקשר עם חלק מהן . אחרי הטירונות הלכתי לקורס מ"כיות (מפקדת כיתה) ואחרי הקורס קיבלתי תפקיד כסמלת סעד. סמלת סעד זו מישהי שנפגשת עם החיילים, מקשיבה לבעיות האישיות שלהם, ועושה ביקורי בית אצל ההורים שלהם. בתפקיד הזה לומדים המון על המציאות הישראלית. בתקופה הזאת, כשסיימתי את הצבא הרגשתי שתרמתי למדינה.

אחרי השחרור מסלול החיים שלנו היה לחזור לקיבוץ, להתחיל לעבוד ולקחת אחריות. לא היו מושגים כמו "טיול שחרור" או "טיול אחרי צבא". מאותו רגע התחיל השלב השלישי של החיים שלי. אחת המסקנות של החיים בתור ילדת קיבוץ שגודלה בחינוך משותף היא, שאלו היו חיים עם המון נתינה, אהבה, שיתוף והבנה. הילדות זכורה לי כילדות מאושרת.

הזוית האישית

טליה: היה לי מאוד כיף לשמוע את סיפוריה של סבתי. כשהיא סיפרה לי על הילדות שלה, היית מופתעת מזה שהילדות שלי ושלה שונות לגמרי. היא סיפרה לי גם על אורח החיים שהיה פעם בקיבוץ וכמה הוא שונה מהיום. היה ממש מעניין לשמוע את נקודת מבטה ומה היא חוותה בילדותה בקיבוץ. כשהיא סיפרה לי את הסיפור שלה הרגשתי שהילדות שלה הייתה ילדות מאושרת, והיא רוצה לתת לי את אותה החוויה. נהניתי מאוד לשמוע את הסיפור שלה ואני חושבת שהעבודה קירבה בינינו עוד יותר.

מילון

פלמ"ח
פלמ"ח (ראשי תיבות: פלוגות מחץ), היה הכוח הצבאי המגויס של ארגון "ההגנה", ששימש כצבא של המדינה היהודית שבדרך, בארץ ישראל בשנים 1941–1948.(ויקיפדיה) .

ציטוטים

”חינכו אותנו לעבודה מגיל מאוד מאוד צעיר, הדגש היה על חיי חברה חיי שיתוף וקבלה אחד של שני“