מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של יהודית בחרבין

אוריאל קהת אור מטטוף עם יהודית
אוריאל קהת אור מטטוף עם יהודית
בחרבין לא ידעו על המתרחש באירופה ועל השואה

קשר רב דורי – תיעוד מורשת קהילת יהודי סין. במפגשי התכנית שמעו התלמידים החונכים: אור, אוריאל ויהודית את סיפורי של יהודית. יחדיו בלמידת חקר למדו על מורשת קהילת יהודי סין ותעדו את סיפוריה של יהודית

שמי יהודית סנדל, נולדתי בשנת 1940, בחרבין שבסין. שם משפחתי לפני נישואי, קליין. עלינו לארץ בשנת 1950, בתאריך 7.3.1950 בהיותי בת 10.

רקע הסטורי – חרבין, סין

בשנת 1898 הוקמה העיר חרבין ביוזמת הצאר ניקולאי הרוסי על מנת לסלול מסילת ברזל סינית מזרחית כהמשך למסילת הברזל הטרנס-סיבירית המגיעה מרוסיה. הסינים הסכימו להחכיר את השטח לרוסים אך היה צורך לפתח את המקום. עד אז הייתה חרבין כפר דייגים והכפריים לא היו מסוגלים לבנות מסילת מסילת ברזל. הרוסים עודדו הגירה לחרבין של אנשי מקצוע שיוכלו להקים תחנת רכבת.

הקהילה היהודית

בשנת 1905 כבר הייתה קהילה יהודית בעיר חרבין. גרו בה בין 1000 עד 1200 נפש. אז הוחלט על בניית בית הכנסת הראשון. סין היא הארץ היחידה שלא יודעים בה מה זו אנטישמיות.

אמא שלה – ורה רוזין הגיעה לחרבין בשנת 1923 יחד עם ההורים אניוטה ולייב ואחותה הגדולה אוליה. הם הגיעו מאוקרינה מהעיר קרמנצ'וג. באוקרינה היו פוגרומים נגד היהודים. יום אחד האוקראינים נכנסו לבית שלהם ואיימו על אח של סבא שלה ודרשו כסף ותכשיטים. כל המשפחה התחבאה והוא נתן להם את הכסף ואת מה שדרשו. בבוקר כשיצאו ממחבואם גילו ששיערו של האח של סבא הלבין בן לילה בגלל הפחד.

סבתא אניוטה שאלה את הסבא: "מה נעשה?" והוא ענה : "מה יש לעשות? נשכב על אם הדרך ונמות". – "אבל אני רוצה לחיות" ענתה לו. כך נפלה ההחלטה לעשות את כל הדרך לחרבין שם כבר התגוררה משפחתו של אביה עם האחים והאחיות.

בהגיעם לחרבין לא נתקלו בקשיי שפה כי רוסית הייתה השפה המדוברת בחרבין על ידי כל האוכלוסייה, אפילו הסינים למדו לדבר רוסית. האנטישמיות בעיר הייתה רק מצד הרוסים שהגיעו לחרבין מרוסיה אחרי המהפכה הרוסית. אמא שלה למדה בבית ספר בחרבין וסיימה לימודים בשפה האנגלית באימק"א. באותו זמן כבר היו בחרבין שני בתי כנסת, בית חולים יהודי, גימנסיה יהודית, בית ספר יסודי בשם "תלמוד תורה" ובית תמחוי שם הוגשו ארוחות חמות לנזקקים בלי הבדל בדתם.

העיר חרבין נכבשה על ידי היפנים בשנת 1931. היפנים השתלטו על כל אזור מנצ'וריה. בבייג'ין שלט באותו זמן קיסר. נהוג לקרוא לו הקיסר האחרון. היפנים הוציאו אותו מארמונו והושיבו אותו בעיר מנצ'ו-גו כשהם יוצרים ממלכת בובות. אחרי הכבוש של העיר על ידי היפנים עזבו רבים את העיר ועברו להתגורר בשנחאי או בארצות אחרות בחיפוש אחר תנאי חיים טובים יותר מאשר בחרבין.

אבא של יהודית, יורה או אוריאל בעברית קליין הגיע לחרבין בשנת 1931 מהעיר אירקוטסק שבסיביר. הם הגיעו מרוסיה באופן לא חוקי בתקופה של סטלין כאשר כל הגבולות של רוסיה עם העולם היו סגורים. הם יצאו בלילה עם ההורים שרה ואברהם והאח שמואל. המטרה הייתה לחצות את נהר האמור שהיווה גבול בין רוסיה לסין. המשכו של הנהר – הוא נהר סונגרי שעל חופו שוכנת חרבין. בחורף הנהר קופא ויש אפשרות לחצות אותו בעזרת מזחלת או ברגל. הם נתקלו בקבוצות שומרים לאורך הגבול ונתנו להם בקבוקי וודקה. בתמורה נתנו להם לחצות את הגבול.

 אבא אמא ואני על שפת נהר הסונגרי. קיץ 1943 מאחור נראה מועדון היאכטות.

הנוער היהודי בחרבין היה רובו ככולו בתנועת נוער בית"ר (ברית יוסף טרומפלדור). ההורים היו פעילים בתנועה. בבית"ר עסק הנוער בספורט, תחרויות באתלטיקה קלה, משחקי כדור, החלקה על הקרח ועוד'. אמה של יהודית הייתה חובבת ספורט והשתתפה בפעילויות רבות. האבא שיחק טניס שולחן ואף זכה במדליה בתחרויות. הוריה נישאו בשנת 1939 בבית הכנסת הגדול שבעיר. יהודית נולדה בתאריך 10.10.1940.

 נופש בסונגרי 1944 – אני עם בנו של גנרל יפני.

ניתן לומר שבחרבין לא ידעו על המתרחש באירופה ועל השואה שהייתה מנת חלקם של היהודים. אדרבא, החיים היו טובים על אף הכבוש היפני. בכל בית היה טבח סיני שהיה מבשל. כובסת הייתה מגיעה אחת לשבוע הביתה. בחודשי הקיץ היו חוצים את נהר הסונגרי לצדו השני, שם חיכו להם ביתני נופש. בביתנים האלו נשארו לתקופה של חודשיים. חודשיים של שמש, משחקי ילדים, רחצה בנהר.

עם סיום מלחמת העולם השנייה נכנסו בקיץ 1945 חילות של הצבא האדום הרוסי לעיר. ברחוב הראשי נערך מצעד של הצבא האדום. כולם שמחו על בואם כעל משחררים מהצבא היפני וזרקו פרחים על הצבא הרוסי. השמחה לא ארכה זמן רב. אנשים נעצרו באשמה שהם ברחו מרוסיה לסין בדרך לא חוקית, ראש הקהילה היהודית בחרבין ד"ר קאופמן נעצר באשמת היותו ציוני. חלק הואשמו בריגול לטובת יפן. האשמות שלא היה להן שחר. כל העצורים – כאלף במספר, הוגלו למחנות עבודה ברוסיה לשנים ארוכות, רבים מהם לא שבו. ראש הקהילה היהודית בחרבין ועוד יהודים כמוהו שוחררו לאחר 16 שנות עבודת פרך. הדבר הותיר את הקהילה היהודית בסין במשבר עמוק ובפחד רב מפני השלטון הקומוניסטי.

היפנים שהיו בעיר החלו לעזוב אותה במהירות. רבים גרו בה שנים רבות עם משפחותיהם. לפני העזיבה, ניסו היפנים למכור את מרכולתם ברחובות העיר. באחת הפעמים קנתה אמה של יהודית בובה יפנית לבתה. הבובה נראתה כמו יפנית קטנה. עם שיער שחור, פנים מחרסינה, לבושה קימונו ארוך. כף רגלה האחת הייתה שבורה. יהודית זוכרת שפחדה בהתחלה מהבובה. שמא החביאו היפנים בכף רגלה השבורה חומר נפץ והבובה תתפוצץ בזמן המשחק. 

חרבין 1948 – רוקדת בלט 

 לימודים בבית הספר בחרבין

הצבא האדום עזב את חרבין לאחר שמונה חודשים, אך השאיר אחריו נציגים שידריכו את הסינים מהו קומוניזם. יהודית הלכה לבית ספר יהודי שנקרא "תלמוד תורה". הלימודים בכיתה א' החלו בגיל 7. בבית הספר למדו עברית ורוסית. בהתחלה למדו ש"קמץ" מבטאים "או" ואת האות ת' מבטאים כמו ס', ואז באה ידיעה מישראל שככה לא מדברים בארץ והיו צריכים את ההגייה מחדש. בנוסף לעברית ורוסית היו שיעורים בחשבון, ציור ותורה בעברית.

  חבורת ילדים בחרבין. אני מציצה מאחור מצד ימין של התמונה

 

חרבין 1943 אני מצד שמאל של התמונה, יוסי קליין באמצע.

 

הילדים בבית הספר לבשו מדים ועל החולצה היה צריך לענוד סיכת כוכב אדום. סמל הקומוניזם. הצגות רבות נערכו בבית הספר והן הוצגו לפני ההורים. יהודית למדה גם לנגן בפסנתר מגיל 6.

תעודת שליש כיתה א' בית ספר תלמוד תורה

פעם אחת בקונצרט היא ניגנה סולו בפסנתר. ליד אימה ישב קצין רוסי שאמר, ילדים כמו יהודית אנחנו צריכים ברוסיה. והיא נבהלה שייקחו אותה איתם.

יום הולדת בגיל 9. מנגנת על פסנתר. השמלה הייתה בצבע תכלת עם רקמה על החזה.יום הולדת אחרון בסין לפני העלייה לישראל

העלייה לארץ ישראל

כל הקהילה היהודית שאפה לעלות לארץ. חלק מיהודי סין הגיעו לישראל עוד לפני הכרזת המדינה. אוליה – אחותה של אמה עלתה לישראל עם בעלה כבר בשנת 1936.

בשנת 1948 הוכרזה הקמת המדינה. בבית הקולנוע בחרבין לפני הקרנת הסרט הקרינו "יומן" ובו אירועים מכל העולם. יהודית זוכרת כיצד ראתה ב"יומן" את ראשת הממשלה אז, הגברת גולדה מאיר מגיעה לבית הכנסת במוסקבה כשהיא מוקפת ביהודים רבים. היהודים שעל המסך בכו מהתרגשות, היהודים באולם הקולנוע בכו גם הם.

הראשונים שהורשו לעלות לישראל היו יהודים בעלי אזרחות זרה. יהודית ועוד רבים מיהודי העיר ליוו אותם לתחנת הרכבת. על הקטר התנוסס דגל ישראל. כולם קנאו באלו שיכלו לעלות לארץ.

באותה תקופה הולאם כל הרכוש של האוכלוסייה הזרה בסין בטענה שכל מה שיש על אדמת סין שייך לעם הסיני. למעשה נותרו כולם ללא כל רכוש. הציפייה לעליה לארץ הייתה גדולה.

התמונה צולמה ב- 1949-1950 בהיות יהודית בכיתה ג' ערב העליה ארצה, בשורה העליונה, שנייה מימין (צד שמאל של המורה). היחידה שלא לובשת מדים.

בשנת 1950 קבלה משפחתה של יהודית היתר לעזוב את חרבין בדרך לישראל. כולם עלו לרכבת שעשתה דרכה לעיר נמל טיינצזין. הנסיעה ברכבת ארכה יומיים-שלושה בקרונות שנה. בטיינצזין המתינו במלון חודש ימים להגעת אנייה. משהחלה האנייה להתרחק מהחוף החלו כולם לשיר התקווה בליווי אקורדיון שמישהו הביא. את סיכת הצבא האדום שיהודית ענדה על מדי בית הספר, השליכה לים. השיט באנייה ארך שבוע ימים שבסופו הגיעו להונג-קונג. הירידה לחוף הייתה אסורה. אנשי הקהילה היהודית הביאו לאנייה ממתקים לילדים. המשך הדרך לארץ היה בטיסה שארכה שלושה ימים עם תחנות תדלוק בקרצ'י, ניו דלהי, כלכותה, ערב הסעודית – עד לתחנה האחרונה בשדה התעופה לוד. באחת הנחיתות בהודו, בגלל החום הרב, ביקשה יהודית לשתות מים. במקום מים נתנו לה קוקה קולה. זו הייתה פעם ראשונה שטעמה משקה מוגז. והיא התחננה למים.

הגעה לארץ ישראל- יהודית סנדל כותבת:

הגעתי לארץ בתאריך 7.3.1950 . באחד החורפים הקשים שעברו על ישראל. הייתה זו השנה היחידה בה ירד בתל-אביב שלג. בשדה התעופה מכבדים אותנו בצלחת עם לחם שחור, בצל ירוק, דג מלוח וריבה אדומה ומשם מסיעים אותנו לשער העלייה.

בהגיענו הוטל עלינו הסגר. אמי ואחותה שלא התראו במשך 15 שנה אסורות בפגישה. יש פחד ממחלות, מי יודע מה הבאנו אתנו מסין. אנחנו עוברים סדרה של חיסונים. לאחר שבוע ימים מעבירים אותנו למחנה עתלית. במבנה אבן ארוך עם גג מעוגל מפח ששימש בזמנו את הצבא הבריטי משתכנים 50 משפחות כולן מחרבין. בבוקר, כשאחד העולים פתח את הדלת, נכנסה רוח עזה לתוך המבנה והרימה את הגג. נשארנו כולנו ללא מחסה עם גשם המרטיב את כל רכושנו.

בעתלית נשארנו חודש ימים. אמא מצאה עבודה ב"המשביר המרכזי" וכך בעזרת מקום עבודתה הועברנו ל"מחנה ישראל", מחנה עולים באזור לוד שהיה יחסית קרוב לתל-אביב מקום עבודתה של אמי.

כאמור, נהניתי משהותי במחנה, מהילדים שהיו בסביבה, מהטבע, ומשלל פרחי הבר. מקץ שנה עברנו לשכון עמידר בבת-ים, משם לרמת-גן, והשאר כבר היסטוריה.

חוויות ילדות של יהודית

לילה: יהודית משכיבה את הבובות שלה לישון. מכסה אותן במיטה ואומרת להן "לילה טוב". כאשר יהודית חולה נותנים לה לשתות גוגל-מוגל. זה משקה של חלב חם עם חלמון של ביצה וזה עוזר גם לגרון. כאשר ליהודית הייתה שעורה בעין היה אסור לה ללכת לבית ספר כי אימה פחדה שהשעורה תקפא ותישאר לנצח. בגלל השלג והקור היא הולכת לבית ספר במגפי לבד, מתחת למעיל בגדים חמים ותלבושת בית ספר חומה. בגלל הנוהג הקומוניסטי כל ילד צריך לענוד על חולצתו סיכת כוכב אדום.

מול הבית של יהודית היה בית ספר לילדים סיניים. בחורף כשהחצר הייתה קפואה הם היו משחקים בפורפרות. מכים בהן בחבל והפורפרות כמו סביבונים מסתובבים על משטח הקרח.

משחק נוסף – מזחלות. מאחר ורוב הילדים היו עניים הם עשו לעצמם מזחלות. לקחו קרש עץ וחיברו מצדו השני שני להבי ברזל. הם נהגו לרוץ כשהם אוחזים בידיהם בקרש, זורקים עצמם על הקרח ומחליקים בעזרת להבי הברזל.

עכשיו בסין מותר ללדת ילד אחד בלבד. פעם לא הייתה מגבלה. מאחר ולהורים לא היה זמן לטפל בהם כל ילד קטן לבש מכנסיים ארוכים כשהצד האחורי חשוף. וכך לא היה צורך לקחת אותם לשירותים. הילדים הסינים גם סבלו מכינים. יהודית זוכרת את האמהות יושבות על הקרקע, ראשי ילדיהן על הברכיים, והאמהות רוכנות ופולות כינים מראשי ילדיהן.

כל הילדים העולים שהגיעו לארץ ישראל באותם הזמנים הורדו בבית ספר כיתה, לצורך לימוד השפה. גם את יהודית הורידו כיתה כי בזמנו לא היה אולפן ללימוד השפה העברית

יהודית זוכרת את מחנה העולים לטובה. בחרבין לא יכלה ללכת לחברים לבד כי מסוכן ללכת לבד ברחוב מחשש חטיפה וההורים היו צריכים לתאם כל ביקור מראש. במחנה עולים היו הרבה ילדים ולא היה צורך לתאם, פשוט יצאו החוצה ופגשו חברים.

קשר רב דורי – תיעוד מורשת קהילת יהודי סין
   
 
במפגשי התכנית שמעו התלמידים החונכים: אוריאל קהת ואור מטטוף את סיפורי של יהודית. יחדיו בלמידת חקר למדו על מורשת קהילת יהודי סין ותעדו את סיפוריה של יהודית.

מילון

ב
ב

ציטוטים

”הנוער היהודי בחרבין היה רובו ככולו בתנועת נוער בית"ר “