מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של אמי מרים

אני ונכדי באירוע משפחתי
מרים אמי היקרה
האמונה בחיים והתקווה לחיות

שמי נוקי גרנות ואני נשואה ליוסי יש לנו שלושה ילדים וחמישה נכדים, נולדתי בתל אביב וגדלתי בגבעתיים יחד עם אימא ואבא שלי מרים ויעקב ברונשטיין. בצבא שירתי כמפקדת כיתה וכיום אני גרה בתל אביב.

אמי מרים ברונשטיין

ילדותה של אמי מרים, היא נולדה בשנת 1926 לאבא מאיר ואימא לאה רוזנמייר בעיר סקרזיסקו קמינה בפולין, היה לה אח בשם אברהם ויחד עם המשפחה גר הסב (אביה של לאה). ביתה של מרים היה בית קטן חמים ונעים ילדותה של מרים הייתה מאושרת בזכות משפחתה

שפרצה מלחמת העולם השנייה אמה של מרים (לאה) הייתה מלאת תקווה ולא חשבה שהגרמנים המתורבתים יכולים להיות כל כך אכזריים אך לצערנו, היא טעתה. בתחילת המלחמה הוריה של מרים היו בשנות ה-40 לחייהם ומרים בת 13 ואחיה אברמל'ה בן 8.

בתחילת המלחמה לקחו את אביה של מרים לעבודה ומאז לא ראתה אותו (באותה התקופה חטפו הרבה יהודים מהרחובות).

החיים הפכו להיות קשים יותר ויותר עבור יהודי פולין, הגרמנים הכריחו אותם לתפור טלאי צהוב על בגדיהם, הגבילו את תנועתם והחטיפות לא פסקו. יום אחד נלקחה מרים יחד עם בנות אחרות שנראו בריאות וגבוהות לעבודת ניקיון בבתי הגרמנים תמורת העבודה הבטיחו להם לחם אך פעמים רבות לא רק שלא קיבלו את הלחם אלא אף קיבלו מכות על עבודתם. הם היו נלחמים ועוברים קשיים רבים כדי להשיג אוכל.

מחנה העבודה

בשנת 1940 נלקחה מרים לאותם מבנים מוזרים שנבנו בקרבת האגם, מבנים אלו היו מחנות העבודה סקרזיסקו קמינה על שם העיר. תחושת הקיום הייתה קשה מנשוא עבור בחורה צעירה, חיי היום יום היו קשים מאוד ושאלת הרעב העסיקה אותה במשך מרבית היום. האוכל במחנה היה נוראי, מי השתייה היו קפואים והם ישנו על קרשים מעץ. במשך היום הם עבדו במפעל עם חומרים רעילים ומסוכנים, וקוד הלבוש כלל בעיקר סמרטוטים ישנים ומספר שהיה תלוי על הזרוע ועל החזה מספרה של מרים היה – 15.

רכבת האימים

בשנת 1944 נשלחו האסירים בשתי רכבות  לצנסטוחוב והשנייה לליפציג. מרים נלקחה לליפציג. הנסיעה הייתה קשה והיא לעולם תשכח את אותה נסיעה ברכבת ללא מים או אוכל, מידי פעם ניסו להעביר מים ואוכל דרך אנשים טובים באמצע הדרך אך לא תמיד זה הצליח וגם שהצליחו להעביר קנקן מים היו הגרמנים בועטים בו. כל הזמן ליוו אותה הגעגועים לבית שלא ידעה אם הוא קיים. מהנסיעה נותרו בחיים 30 אנשים  מתוך 120 ומרים הייתה בתוכם.

לקראת סוף המלחמה הוצא כל המחנה לצעדת מוות לכיוון לא ידוע, מרים יחד עם עוד אלפי אנשים יצאה מהמחנה והתחילה ללכת .רבים נפלו בדרך או נורו מרים הלכה מאחורי עגלת מזון עם קופסת סרדינים חדה ושקית סוכר היא לקחה את הקופסה וחתכה את השקית כדי שמי שהלך מאחור יוכל לאכול מהסוכר שנשפך, כששאלו אותה אם לא פחדה היא ענתה: "כבר לא היה, פחד כבר לא היה אכפת לי מכלום, אפילו שהבנו שזה הסוף".

יום אחד מרים וחברותיה הרגישו ריח של שריפה באוויר ופחדו שישרפו אותן, מרים אמרה להן שעדיף לצאת ולא להישרף. ברגע שיצאו הן ראו 4 חיילים עם מדים שונים מהחיילים הגרמנים והשפה הייתה מוכרת (זו הייתה השפה שדיברו הוריה כאשר לא רצו שתבין על מה הם מדברים), אלו היו חיילים שישר שאלו אותן ברוסית אם הן "עיברקי?" (יהודיות?) ומרים ענתה בפולנית זידבוקי –יהודיה באותו הרגע אחל אחד החיילים לשרוק את תפילת קול נדרי. החיילים הרוסים העבירו את מרים וחברותיה למשפחה גרמנית, הם לא היו מעוניינים לעזור להן והמשפחה הוצאה להורג.

מרים עלתה לישראל באניית מעפילים וגרה במעברה ביפו. היא התחתנה ונולדה לה ילדה שזו אני, הרצון לחיות היה חזק יותר מהכול. החיים בארץ לא תמיד היו קלים אבל היה לנו חשוב להקים מדינה וליצור חיים בארץ חדשה.

הזוית האישית

סבתא נוקי: החיים מעל הכול ולמרות הכול אנחנו פה. זאת השנה השנייה ברציפות שאני לוקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי וכל מפגש מספק לי אושר רב ותחושת סיפוק מהקשר עם נכדיי.

קישור לתיעוד הסיפור שלי שהעלנו בשנה שעברה, 2019: "למרות הכל אנחנו פה"

מאיה גרנות ונועם יצחייק: אנחנו למדנו מהסיפור שגם כשקשה ושנראה שאין עוד תקווה צריך להמשיך להאמין ולהיות בטוחים בדרך שלך, כי בסופו של דבר יקרה משהו טוב.

מילון

צעדת מוות
הכינוי שניתן על ידי אסירי מחנות הריכוז וההשמדה לצעדה ממחנות ריכוז והשמדה ליעדים אחרים.

ציטוטים

”למרות כל הקשיים הרצון לחיות היה חזק יותר מהכול“