מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של אורה רטמן בחיפה

התמונה צולמה במהלך הפרויקט ''סלפי''
אורה וחברתה בילדות
ילדותה של אורה רטמן

ילדות בחיפה

נולדתי בבית החולים רמב"ם שבחיפה בשנת 1950, קצת אחרי קום המדינה. ההורים שלי מינה ויהושע, היו פליטים- ניצולי שואה מאירופה שעלו בעליה בלתי לגלית (לא חוקית) ונעצרו על ידי הבריטים ונשלחו לקפריסין, שם הם הכירו והתחתנו.

כשאני נולדתי הם התגוררו בבית של ערבים שברחו מחיפה והתגוררו עם עוד משפחות בעיר התחתית. אבא שלי היה במקצועו רוקח, בצבא קבע ואמא שלי הייתה אחות בבית חולים רמב"ם.

כשהייתי בת שנה וחצי עברנו לדירה משלנו ל"רמות רמז" בחיפה על הכרמל וראינו מרחוק איך בונים את הטכניון. בשבתות יצאנו ליער בכרמל לקטוף פרחים. קטפנו רקפות, כלניות, צבעונים ועוד פרחי טבע רבים (בעבר לא היו מוגנים).  בגיל ארבע עברתי עם הורי לגור בנתניה וגרנו בחצר של בית בבקתה קטנה משום שאבי פתח בית מרקחת משלו. שם הכרתי את חברתי עמיה שהייתה בת גילי, בחצר שיחקנו בבות קרטון אותן הלבשנו בשמלות קרטון מתחת לעצי הפרי.

כשהחלו להרחיב את בית המרקחת בו עבד אבי, שיחקנו מעל הבלוקים שניבנו והבובה נפלה לתוך הבלוקים והיום היא חלק מקיר בית המרקחת. היה לנו אוסף של עטיפות מסטיקים; קנינו בכל פעם חבילת מסטיק ומשום שלא הרשו לנו לאכול את כל  המסטיקים ביחד, התחבאנו בבית שימוש ולעסנו את הכל בבת אחת עד שנגמר הטעם המתוק. אספנו את העטיפות של המסטיק ואיתם שיחקנו ככה: הנחנו עטיפה עם הציור כלפי מעלה ועם כף היד ניסינו להפוך את העטיפה על ידי מכה חזקה.

כשהייתי בת חמש אחי שאול, נולד. כשאמי נסעה לבית החולים ללדת, שלחו אותי לחיפה לבית הדודים. כשחזרתי חברי לשכונה התגרו בי, שראו את אחי לפני ואני מאוד נעלבתי וכעסתי על הוריי.

כשסיימתי את גן חובה הייתי רשומה לבית ספר "בארי" – בית הספר של ילדי השכונה. חברתי עמיה הייתה רשומה לבית ספר "ביאליק". רצינו מאוד להיות באותו בית ספר, ההורים שלנו עשו הרבה כדי שנוכל ללמוד ביחד ובסוף היינו רשומות לבתי הספר האחרים, אני ל"ביאליק" והיא ל"בארי". כשקראו את השמות בכתה התבלבלו ובכתה בבית הספר "ביאליק" קראו גם את שמה של עמיה ובכתה בבית הספר "בארי" קראו גם בשמי. לבסוף כל אחת חזרה לבית הספר של השכונה שלה.

חברות בלב ובנפש

ליד בית הספר "בארי" היה עץ תות גדול בו היה המון תותים ומדי פעם גם נחשים. ליד הבית ברחוב "בארי" ליד בית הספר בנינו, ילדי השכונה, מחנה. אספנו לוחות פח, קרטונים, מזרונים ושמיכות ובנינו אותו. הוא היה בנוי מלוחות שהיו כמו קירות ככה שיצרו כמה חדרים ושם שיחקנו.

יום אחד גנבתי מאבי מוצצים כחולים וורודים ולכל אחד מילדי השכונה קיבל מוצץ וזה היה הסמל לחבורת המחנה שלנו. כשאבא שלי ראה את המוצצים ושאל מאיפה הם?, ענו לא שאורה הביאה, והוא הבין שזה מבית המרקחת שלו וכעס.

בבית הספר "בארי" הייתה "מלכת הכיתה" "אתי" מקיבוץ גניגר. אתי הלכה לתנועת הנוער "הנוער העובד" ואני שהייתי חברתה הלכתי איתה. עמיה חברתי הלכה לתנועת הנוער "בית"ר". אני שהייתי חברתה גם הלכתי איתה  לבית"ר – כך הייתי חברה בשתי תנועות נוער, בסוף בחרתי להיות בצופים.

בכתה ז' עברנו לדירה חדשה וסוף סוף הייתי שייכת לאזור מגורים שמשם נשלחו התלמידים לבית הספר "ביאליק". למדתי עם עמיה באותה הכתה. בכתה ח' הצטרפה אלינו חברתי הטובה טלי, ואנחנו חברות נפש עד היום. בבניין שגרנו בו הייתה ילדה נוספת בגילנו, רחל ונעשנו שלישיה – אני, טלי ורחל. עשינו מסיבות עם ריקודים סלונים בביתי והשמענו שירים בפטיפון עם תקליטים. הלהקה האהובה עלי הייתה ה"חיפושיות" ותליתי תמונות שלהם על הקירות והתקרה בחדרי. הזמר האהוב עלי היה "קליף ריצ'רד" ולהקת "הצלליות".

הזוית האישית

יעלי טפלר ושקד חנוני: נהנינו מאוד ללמוד ולעבוד ביחד וללמוד על העבר והילדות של אורה.

כיום אורה נשואה לדוד רטמן, יש לה ארבעה ילדים; בן ושלוש בנות: סער, סיון, פז ושחר ו-15 נכדים. היא בשנת פנסיה ומדריכת עובדות סוציאליות.

מילון

תקופת הצנע
תקופה כלכלית קשה בה קיבלו אוכל תמורת תלושים

ציטוטים

”''חברתי טלי עד היום חברת נפש''“