מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה וחייה של סבתא ציפי

אופיר וסבתא ציפי
אופיר וסבתא ציפי
מאורעות שהשפיעו על חיי סבתא ציפי

שמי ציפי, נולדתי בשנת 1947 בתל אביב, לאימא חנה שנולדה בירושלים ואבא שעלה ארצה בשנת 1932 מלובלין שבפולין.

אמי גדלה בירושלים על ערכים של אהבה לארץ ישראל ומתוך אמונה שהארץ שייכת לעם היהודי, וזאת למרות שהייתה בת למשפחה חרדית-דתית. אביה של אמי, יודא אהרון וויס, עלה ארצה בהיותו בן 10 בשנת תרמ"ח, הלך ברגל במשך שנה ביחד עם אביו מאוסטרו-הונגריה, על מנת לקיים מצוות עליה לרגל. היה בעצמו חלוץ: בשנת 1908 עזב את מקומו הבטוח בירושלים העתיקה בין החומות, לקח את אישתו, פייגא וייס (נחשבה כפועלת הדפוס הראשונה בארץ) ושתי בנות תינוקות ועבר להקים שכונה חדשה מחוץ לחומות. "שכונת אחווה". שם גרו כשמסביב בוץ עד הברכיים ושועלים מייללים בלילות: "…מקוה מים עומדים שעמדו כל החורף והגיעו עד לגובה של חצי מטר, היוו ביצות מסביב לביתנו החדש…זרמי הגשם והרוחות הסוערים חברו להפיל את הבית…ויללת השועלים מתערבת עם יללת הרוח…" (מתוך הספר "בשערייך ירושלם"). כל זאת כי האמין שצריך לשלב לימודי יהדות ותורה ביחד עם עבודה. ואכן כל חייו היה מתעורר עם שחר, לומד משניות ורק אח"כ הולך לעבודתו בבית הדפוס שלו. הוא הקים את בית הדפוס העברי הראשון בירושלים החדשה בו הודפסו "ששת סדרי משנה", התלמוד, הבבלי וירושלמי. כתב את הספר "בשערייך ירושלם", אשר נמצא כיום בספרייה הלאומית בירושלים ומשמש לחקר תולדות ירושלים.

סבתי פייגא, אותה לא זכיתי להכיר, הייתה דור רביעי בארץ, בת למשפחת לילינטאל ממינכן בבוואריה אשר עלו לירושלים בשנת תק"ס. היא  נחשבה צדיקה ובמרבית שעות היום לאחר שסיימה את עבודתה בבית הדפוס, הסתובבה בין עניי העיר לצורך עזרה ותרומה לנזקקים. לאחר מותה הקים סבא על שמה "קופת גמילות חסדים".

אמי חנה נחשבה מורדת: היא דרשה ללמוד לימודים כלליים ולא רק תורניים, ואכן סיימה סמינר למורות (באותה תקופה לא היה נהוג בירושלים שהנשים מהבתים החרדים ילמדו).

אבא עלה לארץ מלובלין בשנת 1932. מתוך אמונה שלמה בציונות עזב בלובלין את כל משפחתו, שהייתה מהמשפחות הענפות והעשירות בעיר. הם החרימו אותו משום היותו ציוני ולכן הגיע לארץ בחוסר כל, עבד בכל עבודה מזדמנת, בתחילה עבד בעבודה הקשה ביותר- בסלילת כבישים (כנראה שכל משפחתו הושמדה בשואה באושוויץ והוא היה היחיד שנותר). אקדים את המאוחר ואספר, כי בהלווייתו הגיעו עשרות אנשים שלא הכרנו. הרב הסביר וסיפר, כי כאשר פנו אליו נזקקים בבקשת עזרה לערוך חגיגת בר מצווה/חתונה/או עזרה כספית ידע הרב שאבא תמיד יעזור, אך בתנאי שהרב לא יספר למשפחות מי עומד מאחרוני התרומות על מנת שלא לביישם. רק לאחר מותו סיפר הרב למשפחות כי אבא הוא זה שתרם והם כיבדו אותו בבואם להלווייתו.

נולדתי רביעית למשפחה מסורתית, בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. משפחתי קידמה יותר מכל את ערך המשפחה, עזרה לזולת והליכה בדרך הישר, אמונה בשוויון בין האנשים וזכותו של כל אדם לחיות באמונתו. זיכרונותיי מבין הוריי הם של ילדות מאושרת בה לא חסר דבר. רק מאוחר יותר למדתי כי הייתה זו תקופה קשה בארץ-  "צנע". בביתנו (היה בית פרטי עם חצר גדולה) תמיד היה כל טוב וההורים לא נתנו לנו הילדים לחוש מעולם במחסור. למשל, תמיד היו שוקולד וסוכריות אותם היינו מחלקים לילדי השכונה. השכונה נחקקה בזיכרוני כמקום בו שיחקנו בחוץ, טיפסנו על עץ התות (של השכנה) ובערבים אימא או אחותי מקריאים סיפורי מופת. בימי רביעי, אבא היה סוחב סלים מכל טוב מהשוק: עופות, בשר וקרפיונים, ובחמישי אבא היה מנקה את הדגים ומכשיר את הבשר ועוזר לאימא עם הכנות המאכלים לקראת השבת. מידי שישי אבא הגיע עם זר פרחי גלדיולות לאימא. בערב שבת כולנו הסבנו לשולחן השבת, אימא מדליקה נרות ואבא בשובו מבית הכנסת מקדש על השבת, לא התחלנו לאכול לפני שאימא התיישבה לשולחן ולא קמנו מהשולחן לפני שסיימה לאכול ואבא סיים את זמירות השבת. מדי פעם בפעם הוזמנו לסעוד איתנו עולים חדשים או אנשים בודדים, בעיקר בתקופת החגים.

סיימתי גן דתי ועד כיתה ב' למדתי בתל אביב בשכונת מונטפיורי. בכל חורף "מוסררה", כיום נחל איילון, עלה על גדותיו ושטף את השכונה. בשביל ילדה קטנה הייתה זו חגיגה לשוט במימיו בסירות הצלה (לא הבנתי אז את גודל האסון למשפחות שביתן נשטף ונהרס). אמי תמיד עבדה יחד עם אבי בעסק שבינתיים הקים לייצור מעילי רוח. אחת לשבוע הגיעה כובסת שהייתה יושבת בחצר הבית ומכבסת את הבגדים בגיגית בה הורתחו המים מעל פרימוס (מחמם מים על נפט). לפני חג הסוכות הלכנו כל המשפחה לקטוף ענפים מעצי הדקל ובנינו סוכה בחצר ביתנו. בפורים אבי היה זה אשר כיד הדמיון הטובה עליו ישב בערבים ותפר לנו תחפושות במו ידיו. את החלב בבקבוקי זכוכית חילק איש על סוס עם עגלה, אנחנו אהבנו להיתלות מאחורי העגלה מבלי שהוא יראה. ומאחר ולא היו מקררים, את הקרח חילקו בגושים אותם סחבנו לביתנו.

אחי הבכור, ברוך מנדלבליט היה בצעירותו מפקד באצ"ל בדרגת גונדר. הייתה זו מחתרת שנלחמה בשלטון המנדט הבריטי מתוך מטרה לגרשם מהארץ. אחי השתתף בפעולות מחתרת רבות, בביתנו החביאו את נשקו ואת הנשק של חבריו במזרן שבמיטתי ובמיטת אחי. כשהגיעו הבריטים אלינו הביתה לחפש את הנשק, הוריי דאגו שנבכה במיטות וכך הבריטים, שפחדו שאנו חולים, עזבו ללא חיפוש. ברוך פיקד על אחת היחידות שכבשו את יפו וגם נפצע בפעולה זו. עם קום המדינה המשיך בפעילותו הציבורית (יותר מאחורי הקלעים) והיה בין מקימי תנועת החירות ובית"ר. לאחרונה התקיים ערב חגיגי לזכרו בו סיפרו ושיבחו את פעולותיו. בין הדוברים היה נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שהיה אחד מחבריו הקרובים ביותר. ברוך היה איש ציבור מוערך על כל המפלגות והפגין שילוב של השפעה וצניעות. חשיבות עליונה הייתה בעיניו ההליכה בדרך הישר והוא נחשב חריג בפוליטיקה. עם זאת תמיד מצא זמן לעזור ולייעץ לי, למרות שהיה בוגר ממני בכעשרים שנה (ואולי משום כך), הוא היה חברי הטוב ביותר עד לפטירתו בשנת 2003.

מסיפורי זה ניתן ללמוד שגדלתי בבית ציוני רביזיוניסטי נאמן על תורתו של ז'בוטינסקי. מאחר והוריי לא היו מוכנים להתכחש לאמונתם זו ולהוציא פנקס אדום כחברי הסתדרות (כפי שנדרש באותה תקופה על ידי מפלגת מפא"י שהייתה ברשות הממשלה), הדבר פגע בפרנסת הבית ואבי כמעט הוחרם מלמכור את המעילים שיצר למוסדות, לכן המכירה נעשה רק לאנשים פרטיים. בשלב מאוחר יותר גם היה בין מתנגדי קבלת הפיצויים מגרמניה, למרות שכל משפחתו נספתה בשואה והשאירה אחריה רכוש רב.

מאחותי פנינה, שהייתה בוגרת ממני בכעשר שנים, למדתי לאהוב קריאה ושירה וגם לטייל ברחבי הארץ, אותה ניתן ללמוד רק דרך הרגליים, היא לימדה אותי להכיר את הטבע ולגלות את היופי בכל דבר. להתבונן ביצירת אמנות בדרך הייחודית שבה האמן רצה להציג עבודתו. תמיד כאשר התקשיתי בעשיית דבר מה, אמרה: "מנסים מנסים עד שמצליחים" – אמרה אותה אימצתי ואני משננת אותה כיום גם לנכדיי. פנינה נהרגה בתאונת דרכים בהיותי בת 16 (בשנת 1963).

בהיותי בת 9, בכיתה ג', עברנו לגור בגבעתיים ברחוב שנקין. כאן המשכתי ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי למשך שנתיים, הלימודים החלו בשעה 07:00 עד השעה 17:00, רוב השעות עסקו בלימודי דת ותפילות. כל השכנים בגבעתיים היו חילוניים, ולאחר ויכוח עם הוריי נאלצו להעבירני לבית ספר ממלכתי בסמיכות לביתנו – א"ד גורדון. אהבתי מאוד את הלימודים שם ובעיקר את לימודי ההיסטוריה והספרות, למרות שהיינו צריכים לשנן וללמוד בעל פה חומר רב. באותה תקופה הצטרפתי עם בנות מהכיתה לתנועת הצופים ברמת גן. עם סיום לימודי בתיכון התגייסתי לצה"ל לחיל מודיעין ליחידה חשאית, אשר עסקה בעיקר בפענוח תצלומי אוויר ושרטוט מפות. לאחר שחרורי התחלתי לעבוד במצודת זאב בתל אביב ולאחר תקופה קצרה התחלתי לעבוד עם מנחם בגין, שהיה אז ראש האופוזיציה. העבודה אתו לימדה אותי שיכולת האדם והדרישות מעצמו הנן אין סופיות. העבודה הייתה מאתגרת ומעניינת מאוד.

בהיותי כבת 23, נישאתי לאהרון לגון. בן לאביו דוד שעלה לארץ מסלוניקי, יוון. שם אמו מרים מסופיה, בולגריה. נולדו לנו שלושה ילדים. גיא (שנפטר בהיותו בן 7), שגיא וענבר (אימא של דניאל, אופיר ועידו). עם הולדת בני הבכור התפטרתי מעבודתי עם מנחם בגין, מאחר וזו הייתה עבודה הדורשת שעות עבודה מרובות והתמסרתי לגידול הילדים, ניהול הבית וללימודים. בשנת 1980, עם התבגרותם של ילדי ולאחר גירושיי, התחלתי לעבוד בקופת חולים כללית כקניינית במחלקת משק וציוד. קידומי היה מהיר ומוניתי כמנהלת רכש, שם עבדתי עד יציאתי לגמלאות.

המאורעות המשמעותיים בחיי שזורים בתולדות מדינת ישראל ומלחמותיה:

בהיותי בת 11, בשנת 1958 מבצע קדש (מלחמת סיני) בו השתתפה אחותי פנינה ז"ל בקרבות כלוחמת בקרבות סיני. אך בעיקר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 מיד עם שחרורי מצה"ל בהיותי כבת 20 בה שוחררו ירושלים המזרחית וכן יהודה ושומרון. שבוע לאחר תום המלחמה נסעתי עם אמי לביקור בכותל המערבי – חוויה משמחת ומרגשת – הייתה זו תחושת הגאווה על הניצחון שלא נשכח מעולם. עוד לפני הרחבת הרחבה שלפני הכותל, ההתרגשות האדירה אשר תלווה אותי במשך כל חיי. לא אשכח גם את דמעותיה של אמי על החיילים שהקריבו חייהם לשחרור המקום. במלחמת יום כיפור, שנת 1973, משפחתי נמצאת בבית הכנסת ודממת החג מופרת ע"י צפירות ומכוניות נוסעות. אחי יהונתן גויס ולחם בסיני. בשנת 1977 בעת שראש הממשלה המכהן היה מנחם בגין, ביקור נשיא מצריים סאדאת בישראל, שהיה אירוע היסטורי וכה ריגש אותנו. ביקור שסלל בהמשך את הדרך לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצריים בשנת 1979. הביקור וההסכם נתנו תיקווה בלב כולם כי עלינו על הדרך הנכונה לקראת הסכמי שלום עם יתר שכנינו מסביב. לאורך כל דרכי, אני נושאת את אשר טבעה בי משפחתי ומקווה להעביר לדורות הבאים: "ואהבת לרעך כמוך"- אהבה עצמית חיובית ועם זאת קבלת הזולת. וכן את אהבתי לארץ ישראל וזכותו הטבעית של עמנו לשבת כאן.

בעשייה הכללית שלי אני משתדלת לאסוף ידע, ללמוד תמיד נושאים חדשים, לשמוע הרצאות ולטייל ברחבי העולם וברחבי הארץ ולגלות בכל פעם מחדש את יופייה הגלוי והנסתר. אני מאמינה כי יש באדם כוחות ללא סוף שלא מודעים לקיומם וכי אין גבול ליכולות שלנו –  "אל תחשוב שאינך יכול – חשוב שאתה יכול". אהבתי הגדולה מאז ילדותי נשארה קריאת ספרים, בעיקר ספרות עברית וכללית.

אהבה נוספת היא ללימודים, אשר אפשרה לי לא רק ללמוד, אלה גם לפתח את עצמי בתחומים רבים ובעבר להתקדמות מהירה בעבודתי. לאחר יציאתי לגמלאות נוספה אהבה נוספת: הציור. ואכן מזה כשלוש שנים אני לומדת באופן קבוע, גם לצייר אך גם אמנות כללית ותולדותיה.

הזוית האישית

סבתא ציפי: שמחה אני להשתתף בתכנית זו, בעיקר משום ההזדמנות המיוחדת לשתף את נכדתי אופיר בהסתכלות במבט לאחור על העצמי שלי, הדברים, המאורעות וגם האנשים שהשפיעו עליי לאורך חיי ושעיצבו אותי כאדם בוגר. הייתה זו חוויה ייחודית שעוררה בנו עניין הדדי ושמחתי לענות לשאלותיה ולסקרנות והרצון לדעת שהתעוררו בה. ובעקבות העבודה המשותפת הקרבה בינינו התחזקה אף יותר.

הנכדה אופיר: היה לי מאוד כיף להשתתף בתכנית זו, כי למדתי הרבה דברים על החיים של סבתא שלי שלא ידעתי קודם. מאוד נהניתי שהיא הגיעה לבית הספר בו אני לומדת בימי שישי, אספנו חוויות חדשות ועשינו דברים עם שאר משתתפי התכנית – חבריי לכיתה. מאז ומתמיד הייתי מאוד קרובה לסבתא שלי וההשתתפות בתכנית חיזקה וקירבה בנינו אף יותר.

מילון

ציונות רוויזיוניסטית
הייתה הייתה זרם בתנועה הציונית, בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי, פרשה מההסתדרות עקב מחאתם כנגד ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. הוחרמו ע"י המוסדות בארץ במסגרתם הוקמה המחתרת "האצל"- כארגון צבאי שדגל במאבק מזויין נגד הממשל ופעלו גם למען העלייה הבלתי לגאלית, העלו כ 25,000 מעפילים מתנועה זו צמחה עם קום המדינה תנועת החירות בהנהגת מפקד האצ"ל לשעבר מנחם בגין.

ציטוטים

”מנסים מנסים עד שמצליחים“