מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדה שאיבדה את אמא, בדרכה לישראל

סבתא בלה ואני כותבות את הסיפור .
סבתא בלה בת 12 וחצי יושבת על מדרגות.
תחילת העלייה

קוראים לי בלה ואני אספר לכם את סיפור העלייה שלי לישראל.

השנה היא 1957 תחילת ספטמבר. כמו בכל יום חזרתי הביתה מבית הספר. נראה כאילו הכל רגיל אך כשהצצתי באימי ראיתי שפניה שונות, קצת יותר שמחות מאשר בכל יום. היא הושיבה אותי לידה ובקול חרישי אמרה לי שאנחנו עוזבים את רוסיה ומתחילים בנסיעה לכוון ארץ שבה חיים בעיקר יהודים.

לא כל כך הבנתי למה אמא התכוונה וגם לא ידעתי אם אני רוצה לנסוע למקום כל כך רחוק. אך אמא הסבירה שלארץ החדשה קוראים ישראל ויהיה לנו טוב שם. הייתי מבולבלת אך איפה שהוא בתוכי שמחתי כי אם גרים שם בעיקר יהודים אולי כבר לא אצטרך להתבייש בכל מקום כשישאלו אותי לשמי ולאיזו דת אני שייכת.

תמיד כשהלכתי לספריה, הספרנית הייתה שואלת את השאלה הקשה הזאת (איזו דת?) ותמיד כל כך התביישתי והייתי לוחשת – יהודיה והילדים שהיו בסביבה היו מציקים וקוראים לי ז'ידובקה (יהודיה – כמילת גנאי). לא כולם… אך היה הילד הזה השכן שלי..שהיה מציק …

ואז הגיע היום…כל כך חיכיתי לו.

המשפחה כולה אמא, אבא, אחי הגדול ואחותי ארזנו את כל המטלטים שהיו לנו בארגזים ענקיים שאני יכולתי לישון בהם! אבא העביר את הכל לרכבת, אך לא סתם רכבת שאנשים נוסעים בה, זו הייתה רכבת משא שהיו מעבירים בה סחורות ובקר. אנחנו ועוד שלוש משפחות יהודים קיבלנו קרון משא דחוס וקטן ושם נסענו ברכבת כולם ביחד למעלה משבוע ימים ללא מים זורמים וללא שירותים. גם אוכל לא היה, אחותי חלתה והיה לה חום גבוה אז כשהרכבת הגיעה לעיר גדולה אמי ירדה מהרכבת לנסות למצוא תרופה לאחותי, אך הרכבת לא חיכתה…. ואמא שלי נשארה בעיר.

לא עזרו הצעקות והבכי והבקשות הנואשות לעצור ולחכות לאמא שלי. הרכבת המשיכה בדרכה … ורק אני שהייתי הכי קטנה ישבתי ומיררתי בבכי במשך יום ולילה. הייתי אבודה, אף אחד לא הצליח להרגיע אותי.

עבר עוד יום ואין זכר לאמא שלי, ורק הרכבת דוהרת במהירות … הייתי תשושה מבכי ומצער. המצב התבראותי בקרון הדחוס גרם לילדים רבים לחלות וגם אני חליתי, היה לי חום גבוה ואבא שלי שניסה בכל כוחו להפיג את תחושותי הרעות סיפר לי המוני סיפורים על אוצרות אבודים שאני ורק אני מוצאת אותם.

סוף סוף הרכבת הדחוסה הגיעה לגבול של רוסיה עם פולין וזאת הייתה התחנה האחרונה..בוכיה, חיוורת וחולה ירדתי מהרכבת. תוהה וחושבת האם אראה את אמא שלי אי פעם?

ואז … כאילו שאמא שלי שמעה את בכיי מרחוק. פתאום ראיתי אותה. ראיתי את אמא שלי רצה לקראתי בוכה וצוחקת בו בזמן, ואני ידעתי שמעכשיו הכל יהיה בסדר. אמא שלי נמצאה! אמא  איתנו!!

היינו משפחה חדשה בארץ זרה פולין בעיר לגניצה. לא היה לנו בית אז עברנו לגור עם משפחה נוספת בדירה קטנה וצפופה. אני הלכתי לבית ספר יהודי ושם למדתי גם את השפה הפולנית וגם את שפת האידיש.

אמא שלי הייתה נוסעת לוורשה הבירה כדי לקבל אשרת יציאה לישראל. לאחר שנתיים קיבלנו את הבשורה שיש אישור עלייה לישראל!!!

שוב אספנו את כל המטלטלים שהיו לנו שוב אבא ואמא אחסנו את הכל בארגזים ענקיים ועזבנו את פולין כדי לעלות לישראל!! עברנו מפולין לאוסטריה ברכבת – שם היינו כשבועיים במחנה פליטים. אני כילדה די אהבתי את המקום כי היו שם המון ילדים כמוני ונהגנו לשחק ביחד ולחלום על היום בו נגיע לישראל.

היום המיוחל הגיע וכל המשפחה עלתה לאניית משא טורקית בשם איסטנבול. אני אף פעם לא שטתי באנייה וחיכיתי למסע הזה בכליון עיניים.ספרתי את השעות… היום המיוחל הגיע ואני קיפצתי באנייה בהתרגשות רבה בדקתי את כל האנייה עברתי את כל המפלסים והייתי מאוד מאושרת!!

במשך כ- 8 ימים היטלטלנו בים סוער באנייה הקטנה. כולנו חלינו במחלת ים. ורק אחותי חלתה יותר מכולם, היא הקיאה ללא הפסקה וכולם היו מודאגים מאוד. אחד המלחים טיפל בה וביקש מאמא שלי שתתן לה לנסוע איתו לטורקיה להיות אשתו. אך אמא שלי כמובן לא הסכימה לשמחתי הרבה. בשבילי ההפלגה באנייה הייתה חוויה. שיחקנו באנייה עלינו וירדנו בין המפלסים, רצנו, והתחבאנו.

בתאריך 24/3/1960 הגענו לנמל חיפה שנראה לי המקום הכי יפה בעולם!! משם במשאית העבירו אותנו לעיירת עולים בשם קריית גת. המשפחה נאלצה להיפרד שוב. אבי נסע לחפש עבודה בהרצליה, אחותי ואחי נסעו לאולפן ואני נשלחתי לקיבוץ דליה במסגרת עליית הנוער. בקיבוץ היה לי קשה בהתחלה. הייתי ילדה בת 11.5 לבד, בלי הורים, בלי אחים, בלי שפה. בכיתי המון וכתבתי להורים שלי מכתבים קורעי לב. לאט לאט הסתגלתי, הכרתי חברים שהיו כמוני מכל מיני מדינות בעולם. למדתי עברית ואחרי שנתיים בקיבוץ חזרתי הביתה למשפחה שלי שעברה בינתיים להרצליה.

היום אני סבתא לחמישה נכדים מדהימים וגרה בשדה ורבורג עם כל המשפחה. אני מודה להורי שעשו את הצעד הקשה הזה והביאו אותי לישראל, למקום שבניתי את ביתי ואותו אני אוהבת בכל ליבי.

החוויה המשמעותית שלי – הגיוס לצה"ל

החוויה הייתה כשהחלטתי להתגייס לצה"ל למרות מחאות הורי. בתאריך 10.3.1968, ארזתי תיק ונסעתי ללשכת הגיוס די חששתי, איך יהיה בצבא? אחרי שקיבלתי את המדים ואת הנשק והגעתי לטירונות הרגשתי שעשיתי את זה! הרגשתי שאני שייכת למדינה הזאת הרגשתי שאני כמו כולם! בצבא שרתתי שנתיים בחיל האוויר ביחידת הבקרה.

זאת גאותי האישית שתרמתי כמו כל בנות ישראל.

וזאת הייתה חוויתי האישית.

 

הזוית האישית

בלה סבתא של מאיה: הזוית האישית שלי היא עבודה משותפת עם מאיה ולספר לה את הסיפור שלי. שהוא בעצם הבסיס למשפחה האהובה שלי ולהסביר לה שאהבה ונאמנות למשפחה הם אבני הדרך בחיינו!

מאיה: היה לי ממש כיף עם סבתא למדתי דברים חדשים על המשפחה שלא ידעתי. למדתי על כל מה שהמשפחה עברה כדי להגיע לישראל.

מילון

ז'ידובקה
יהודיה - כמילת גנאי

ציטוטים

”ואהבת לרעך כמוך - תהיה נאמן למשפחתך“