מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יומן מסע – דוד גלזר

אני וסבא במפגשי התכנית
שנת 1946, גרמניה, תמונה משפחתית
מסע הבריחה שאת תוצאותיו לא יכולנו לדמיין...

נולדתי ברוסיה, בסיביר – חבל ארץ בצפון הרי אורל, בתאריך 1.10.1940.

 

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, בשנת 1943, סטלין החליט לשחרר את היהודים, כך שכל אחד יכל לחזור למדינה שממנה הוא בא.

חולקו תעודות מסע ואישור נסיעה חינם ברכבות. כולם התפזרו לכל עבר, פשוט עלו על כל רכבת אקראית בתקווה להגיע חזרה לפולין ולמצוא בני משפחה אבודים.

כך החל מסע הבריחה של אימי ושלי…

אחרי תלאות רבות הגענו אימי ואני לפולין, לעיר קרקוב. היינו חסרי כל, ראינו את הכאוס ששרר בעיר, לא הכרנו אף אחד ולא מצאנו אף קרוב משפחה. הדירות נהרסו ואוכלסו בזרים, חווינו עויינות ואנטישמיות מצד הפולנים המקומיים.

באחד הימים פגשה דודתי אדם, שהכיר אותה עוד מקרקוב ואמר לה שהוא פגש את אימי עם ילד קטן ומצבה נואש. הדודה יצאה לחפש את אימי אותי ומצאה אותנו בתוך השוק. הייתי אז בן שלוש. אחרי שנפגשנו היא אמרה שנבוא אליהם. אם לא היינו פוגשים אותה אז, אני לא יודע אם היינו נשארים בחיים. לא היה לאימי בית או תלושים לאוכל ולכן היא הצלילה אותנו.

הבנו שאין ברירה, וצריך להתקדם…

וכך הגענו לגרמניה, בשנת 1946 למחנה עקורים, תחילה למחנה איינרינג ולאחר מכן למחנה לכפלד. מחנות העקורים היו פיתרון ביניים, כמחנה מעבר.

אבי נשאר בפולין ונשלח למחנה פלשוב, לאחר שגטו קרקוב חוסל, שם הוא נרצח.

מחנה העקורים נסגר בשנת 1947. משפחתו של אבי עזבה את המחנה ישירות בדרכם לישראל כמעפילים בתקופת המנדט הבריטי בארץ עוד בטרם הקמת המדינה.

אימי החליטה להישאר עוד זמן מה בגרמניה, בניסיון לאתר את בעלה ובני משפחה נוספים. את אחיה, איגנאץ (יצחק) רוזנצוויג, שלחם בשורות הפרטיזנים, אכן הצליחה לאתר. מאוחר יותר איתרה ברשימות הנספים במחנות את שמו של אבי.

כולם היו עסוקים בחיפוש אחר בני משפחה אבודים, ומשהבינו שנותרו לבד בעולם, החלו להתחבר ולהקים תאים משפחתיים חדשים.

אבי החורג, לייב (אריה) גלזר, שאיבד אישה ובן ורבים ממשפחתו נרצחו בפולין ע"י הנאצים הכיר את אימי ונישא לה. הוא אימץ אותי וגידל אותי כבן.

משפחת גלזר – 1936

יחד עברנו להתגורר בצרפת (ליון ומרסיי) במשך כחצי שנה ומשם הפלגנו באוניית "מנרה" והגענו לנמל חיפה ב- 14/3/1949.

הדודה שלנו ומשפחתה הגיעו לפנינו לארץ, בשנת 1948, והם סידרו לנו בית (צריף) בראשון לציון, בו התגוררנו במשך כמה שנים.

החיים בארץ היו קשים, היה קשה להסתגל, להורים היה קשה למצוא עבודה.

בארץ למדתי בביה"ס העממי "חביב". המורים כולם היו טובים, סגן המנהל היה ידלין.

 

בתיכון למדתי בתיכון ערב כי לא הייתי ממש תלמיד מצטיין.

לצבא התגייסתי בנובמבר 59 לפלוגת הובלה. הייתי נהג ואפסנאי.

אני זוכר שבאחת הפעמים שלחו אותנו לנופש באשקלון, ובתור נהג נסעתי להביא את הזמר ישראל יצחקי שיופיע בפני הפלוגה. היה לו מכשיר שבאמצעותו היה אפשר לווסת את הקול שלו, וכך השירה שלו נשמעה טוב.

 

באחד הימים אחותי הגיעה הביתה והציגה בפנינו את חברתה זהבה. אימא שלי אמרה שהיא מכירה את הוריה של זהבה עוד מהמחנה בגרמניה ומאוד שמחה לראות אותם שוב, בראשון לציון.

זהבה מצאה חן בעיני והתחתנו. אחרי החתונה גרנו בדירה ברח' מוהליבר, שבעל הבית ברניצקי נתן לנו לגור בה במתנה למשך כמה חודשים עד שנסתדר. לאחר מכן אמא שלי מצאה לנו דירה בדמי מפתח ברח' פיינברג אצל לויטה.

אני עבדתי בתעשייה אווירית ואשתי היתה מזכירה בבנק הפועל מזרחי, אח"כ עברה לעבוד בעיריית ראשל"צ.

בתעשייה האווירית עבדתי בחריטה קלה ובחריטה כבדה, ייצרתי אביזרים וחלקי מנוע למטוסים.

יש לנו 3 ילדים: 2 בנות (רונית ואורנה) ובן (ליאור), מהם זכיתי לנכדים נפלאים!

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

מחנה עקורים
יהודים ששרדו את השואה ולא מצאו עדיין מקום התיישבות קבוע ונדדו באירופה שוכנו במחנות עקורים.

ציטוטים

”מכשולים הם הדברים המפחידים שאתה רואה כשאתה מוריד את העיניים מהמטרה שלך“