מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יום ד’ העקוב מדם

ניצה ונכדתה רוני
אבי דוד דרור, השני משמאל, בכיכר אולקוש
השפלת אולקוש

שמי ניצה נולדתי לפני שישים וחמש שנים. ילדותי ונעורי עברו עלי בעיר תל-אביב שאני אוהבת כל כך. יש לי אחות אחת צעירה ממני, שמה נאוה.

הייתי חניכה "שרופה" בתנועת "בני- עקיבא" ובתום לימודי בתיכון התגייסתי עם חברותי וחברי לצבא. שירתי בנח"ל, כשהיינו בטירונות פרצה מלחמת יום כיפור. היינו שנה בכפר דרום שליד עזה ואח”כ היינו כשנה בראש צורים שבגוש עציון. השרות בצבא היה מרתק ומאד מספק.

אמי ז"ל הייתה מורה מוערכת בבית הספר מוריה בתל-אביב ואבי ז”ל עבד בעבודות שונות. עבודתו האחרונה הייתה בחנות "דיונון" באונברסיטה תל-אביב. הוא עבד שם שנים רבות ואהב מאד את עבודתו.

לאחר השרות הצבאי, נישאתי לבחיר לבי,אריה. בחרנו לגור בעיר הולדתו, נתניה. יש לנו שלושה ילדים נהדרים, בת ושני בנים. שלושתם נשואים, ב"ה ויש לכולם ילדים מקסימים וחמודים, הנכדים שלנו שאנחנו מאד מאד אוהבים אותם וגאים בהם.

קהילת יהודי אולקוש (מאגרי מידע בית התפוצות)

אבי, דויד דרור היה ניצול שואה. הסיפור שאספר הוא רק,על אחד, מהארועים הקשים שעברו עליו בזמן מלחמת העולם השנייה. ביולי 1940 נירצח באולקוש, ע"י המחתרת הפולנית,שוטר גרמני. שלושים בכירים פולנים הוצאו להורג כעונש. ליהודים הובטח שעונשם יגיע,למרות שלא היה להם קשר למעשה. בתאריך 31.7.1940 הגיעה לעיר פלוגת אס.אס. בארבע לפנות בוקר,הוצאו מהבתים כל הגברים מגיל שבע עשרה עד חמישים. אבא היה אז בן שש עשרה ואחד עשר חודשים. הוא היה לבד בבית. אביו נירצח ע״י הגרמנים בתחילת המלחמה, אחיותיו היו נשואות ואימו נסעה לבנדין לעזור לאחותו שילדה בן.

שני חיילים גרמנים ניכנסו לביתו, אלות בידיהם, אבא חטף מהם מכות רצח. לאחר שראו את תעודת הזהות של אבא, הורו לו להתלבש ולצאת החוצה. אבא הובל לכיכר העיר,שם כבר שכבו על ביטנם עשרות גברים. אבא שכב גם הוא על רצפת הכיכר, על ביטנו, כשידיו משולבות על גבו. הם שכבו דבוקים אחד לשני בלי יכולת לזוז. אבני הכיכר החדות פצעו את פניהם ואת חלקי גופם שהיו חשופים.

דוד דרור שכוב לצד יהודים רבים (השני מצד שמאל, מסומן בחץ) בכיכר באולקוש

מבית כנסת סמוך הוצאה קבוצת מתפללים, ביניהם היה הרב הגרמן. הגרמנים הורו לו להסיר את נעליו וגרביו, את התפילין שעל ראשו השחיתו. הם לעגו לו והתעללו בו. אחד הגרמנים שאל אותו לגבי הטלית והתפילין, הרב ענה שבעזרתם הוא מתפלל לאל שבמרומים. הגרמני פרץ בצחוק אכזרי ואמר לו שאלוהים לא איתכם היהודים אלא הוא איתנו הגרמנים .הגרמני הצביע על אבזם החגורה שלו, שם היה כתוב בשפה הגרמנית, אלוהים איתנו. הרב הגרמן אולץ להקיף, מספר פעמים, בריצה את הכיכר הרחבה. רגליו היחפות שתתו דם.

הרב הרגמן

הגרמנים התעללו בגברים ששכבו על הריצפה. היכו אותם,קיללו אותם,ביימו הוצאות להורג מדומות, צעדו עליהם צעידה צבאית. הם התעללו בהם ככל שעלה על רוחם. הגברים האומללים שכבו כך שעות ארוכות,לא אכלו, לא שתו ולא פונו לשרותים. רבים עשו את צרכיהם במקום שבו שכבו.

בשעות אחרי הצהרים החלו לשחרר אותם. הורו להם לעמוד על שש ולהגיע בזחילה לעמדת הביקורת, לעמוד,להציג את תעודת הזהות ואז שולחו לביתם. אבא התרומם על שש, ידיו ובירכיו רעדו וכאבו. גופו לא זז כל היום. בקושי רב הגיע לעמדת הביקורת.לחרדתו גילה שתעודת הזהות איננה אצלו. הוא שכח אותה בבקר בבית. שני חיילים כשאקדחים שלופים מכוונים לראשו של אבא, ליוו אותו הביתה.אבא לקח את תעודת הזהות וחזר בליווי שני הגרמנים ואקדחיהם השלופים, לעמדת הביקורת. אז שולח, סוף סוף לביתו.

רבים נפצעו פיזית ביום הארור הזה, אבל, בעיקר ליבם שתת דם. הרב הגרמן נירצח בטרבלינקה. אבא היקר שלנו נותר לבדו, כל משפחתו, הוריו, אחיותיו, גיסיו, שלושת אחייניו הקטנים הושמדו בשואה. אבא עלה ארצה באניית המעפילים ״תל חי״ בשנת 1946 בחודש מרץ. התחתן עם אימא הניפלאה שלנו ע״ה ושניהם הקימו משפחה לתיפארת.

הזוית האישית

סיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

קהילת יהודי אולקוש
תקופת השואה - הגרמנים נכנסו לעיר ב- 5 בספטמבר 1939. הוקם "יודנראט", שהיה אחראי כלפי שלטונות הכיבוש על קיום הגזרות, אך גם סייע לקהילה בארגון חייה בתנאים ההולכים וקשים. ובאוקטובר 1940 התחילו גירושים למחנות-עבודה בגרמניה, יהודי אולקוש שולחו לשם בקבוצות של 300-100 איש. בימים 23-21 במאי 1942 (שבועות תש"ב) יצא משלוח של כ- 1,000 יהודים, רובם חסרי-אמצעים, ופליטים ממקומות אחרים. בגיטו, שהוקם במחצית השנייה של 1941, נותרו כ- 3,000 נפש. (מאגרי מידע בית התפוצות)

ציטוטים

”אבא התחתן עם אימא הניפלאה ויחד הקימו משפחה לתפארת“