מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יובל לעליה

אחרי כמעט יובל במפעל הפלסטיק
טומי פריאל
הסיפור של טומי פריאל

סיפור העלייה לארץ
אני נולדתי בריו דה ז'ניירו שבמדינת ברזיל בשנת 1947. גרתי בריו עד גיל שש כאשר אני ומשפחתי עברנו לעיר לה פאז שבמדינת בוליביה. בלה פאז למדתי בבית הספר היהודי מגיל שש עד גיל שמונה עשרה. לאחר סיום התיכון עליתי ארצה לבדי בשנת 1965. המניעים שלי היו ציונים והחל בהיותי בן 12 התחלתי להסביר להורי שאחרי הבגרות אני עולה לישראל. בדרכי ארצה טסתי מלה פאז, לריו שם נפרדתי מסבתי מצד אבי והמשכתי בטיסה לרומא שבאיטליה.
 
לרומא הגעתי בשעה מאוד מאוחרת בלילה ומאחר שהייתי צריך לעלות על מטוס לישראל  למחרת בבוקר, חיפשתי חדר במלון שבשדה התעופה ברומא. במלון אמרו לי שיש חדר אבל אני צריך להמתין ולאחר כשעה לקחו אותי לחדר, פתחו את הדלת, ובחדר הייתה מיטה, שידה ומנורת לילה.אמרו לי שאני חייב לעזוב את החדר בשעה שמונה בבוקר. לא הבנתי מדוע אבל הסכמתי כי הייתי עייף ורציתי לישון. כשאני בחדר שמתי לב שאין קירות ואין ארון קיר.התחלתי ללכת בתוך החדר עד שהגעתי לקיר וחיפשתי את מתג האור. לאחר שמצאתי, הדלקתי את האור ולהפתעתי ראיתי שאני נמצא באמצע המספרה הגדולה של שדה התעופה ואז הבנתי מדוע רצו שאעזוב בשעה שמונה בבוקר.למחרת בצהרים עליתי על מטוס אל על בדרכי לארץ המובטחת. 
 
הקליטה בקיבוץ
משדה התעופה לוד (שהיום שמו בן גוריון) נסעתי ישירות לקיבוץ משמר העמק עם בן דוד של אבי שגר בקיבוץ. בקיבוץ התחלתי ללמוד עברית באולפן וגם לעבוד במטלות שונות. הסדר היומי היה ארבע שעות לימוד וארבע שעות עבודה.ביום הראשון שלי בעבודה בקיבוץ שלחו אותי לעבוד ברפת. זאת הייתה הפעם הראשונה שעשיתי הכרה עם רפת. אמרו לי לנקות את הרפת ואז לשים קש חדש עבור הפרות. הריח היה איום ונורא וכדי להתגבר על הריח הזה, ביקשתי סיגריות, למרות שלא עישנתי. הסיגריות עזרו לי קצת עם הריח אבל השתעלתי בלי סוף. תוך כדי עבודה פתחתי את השער של הרפת ובלי ששמתי לב הפרות ברחו לי מהרפת. הרפתנים לא היו, מרוצים בלשון המעטה, ואמרו לי שהם יאספו את הפרות וברגע שאני אראה שהם בדרך לרפת, עלי לעמוד ליד השער ולעשות קולות לפרות על מנת שיכנסו לרפת ואחר כך לסגור את השער. כשאני עומד ליד השער ומחכה לבוא הפרות פתאום ראיתי עדר של פרות שרצות לעברי. אני לא ראיתי פרות…ראיתי בדמיוני שוורים ורצתי הצידה. כמובן הפרות בריצתן עברו את הרפת והרפתנים כנראה קיללו אותי כהוגן. אני אומר כנראה, כיוון שלא הבנתי מה הם אומרים אבל לפי הטון הרגשתי שזה באמת קללות.
 
למזלי, למחרת הציבו אותי לעבוד במטבח. במטבח, בין היתר ביקשו ממני להביא שק תפוחי אדמה גדול מאוד מהמחסן ולשפוך את התפוחי אדמה לתוך מכונת קילוף.לאחר שביצעתי את מה שביקשו ממני הפעלתי את המכונה והלכתי לשטוף כלים.כעבור שעה האחראית על המטבח פנתה אליי ושאלה מה עם התפוחי אדמה. אמרתי לה שתפוחי אדמה במכונת קילוף. היא צעקה: "מה לא הוצאת אותם? בוא לראות מה עשית"פתחנו את המכונה ובתוכה תפוחי אדמה בגודל של גולות.היא מאוד כעסה וכמובן שלמחרת הציבו אותי לעבוד במקום אחר: במפעל הפלסטיק של הקיבוץ ושם נשארתי.
 
הרגלי האוכל בקיבוץ
הרגלי האוכל בקיבוץ היו מאוד משונים בעיני. בסביבות השעה שש אכלנו ארוחה לפני התחלת העבודה. בארוחה זו עשיתי הכרה עם המאכל המשמין דייסה. על הדייסה פיזרתי אבקת שוקולד וזה חימם אותי מאוד בבקרים הקרים של חודש דצמבר. בסביבות השעה תשע הייתה הפסקה לארוחת בוקר, שכללה בין היתר הרבה לחם, גבינות לבנות, ירקות, ביצים, זיתים ותה או קפה.  לקראת השעה שתיים עשרה כולנו הלכנו לחדר האוכל לאכול את ארוחת הצהריים, שכללה מרק, בשר, תוספות לבשר כמו: אורז, תפוחי אדמה, ירקות מבושלים ועוד…וכמובן גם קינוח ולא לשכוח מיץ פטל. בסביבות השעה ארבע הגיע הזמן לארוחת ארבע, שכללה כיכר לחם שלמה שהרגע יצאה מהתנור, מרוח במרגרינה והרבה ריבה ולשתייה קנקן חלב. בשעה שבע, כמובן, החברים מוזמנים לארוחת ערב מזינה ומשביעה.
 
לקראת הערב, בחדרי "האולפניסטים" המשכנו למלא את קיבתנו בעוגות, ממתקים, חטיפים וכדומה…לאחר כחודש בקיבוץ ובמשטר אוכל שכזה, נסעתי לבקר את העיר חיפה, ובין היתר ראיתי שברחוב יש משקל לבני אדם.עליתי על המשקל, שמתי מטבע והמשקל הדפיס לי פתק בציון משקלי.כשהסתכלתי על הפתק חשכו עיני. בחודש זה עליתי בשישה ק"ג.כמובן שמיד הפסקתי לאכול דייסה ולצמצם בכמויות האוכל האדירות שנתנו בקיבוץ.
 
האולפן
באולפן שבקיבוץ מצאתי שתי קבוצות של עולים חדשים. קבוצה שעלתה מרומניה וקבוצה שעלתה ממרוקו. כל קבוצה רצתה לקלוט אותי בתוכה ומהר מאוד הבנתי שהקבוצות האלה לא אהבו אחת את השנייה. בהיותי ציוני לא הבנתי איך יהודים משתי ארצות שונות לא מסתדרים ביחד בארץ. הרומנים מצד אחד והמרוקאים מצד שני מאוד רצו שאני אהיה איתם. לאחר מחשבה רבה החלטתי שאני חבר של כולם.וכך בערבים ביליתי ערב אחד עם הרומנים וערב אחד עם המרוקאים לסירוגין. בקיצור הייתי חבר של כולם ומאוד ניסיתי לקרב בין הקבוצות אבל ללא הצלחה יתרה.
 
משפחה
אני נולדתי בריו דה ז'ניירו, ולמה בעיר הזו? הכל נובע מרצונם של הורי לברוח מאירופה בזמן מלחמת העולם השנייה (השואה).אבי, ד"ר יאנוש פליישמן, נולד בבודפשט ולאחר שסיים את התואר הראשון במשפטים באוניברסיטת בודפשט,נסע לפריז ללמוד משפט בין לאומי באוניברסיטת סורבון.  בהיותו בפריז הוא חש בעליית הנאציזם באירופה והחליט שהוא צריך לברוח משם.  הוא ניסה להשיג ויזה לכל ארץ חוץ מאירופה ובכל קונסוליה אמרו לו שבגלל שהוא הונגרי הוא צריך להשיג את הויזה בהונגריה. הוא סבר שאם הוא יחזור להונגריה ייתכן מאוד שלא יוכל לצאת משם. הוא המשיך בניסיונו להשיג ויזה בפריז, ויום אחד, הוא עבר ברחוב וראה דגל תלוי על בניין התברר לו שזאת הקונסוליה של בוליביה, הוא נכנס לקונסוליה ולמזלו שכנע את הקונסול להעניק לו ויזה.הוא כתב לאמו שבבודפשט שהו יכול להשיג לה ויזה לבוליביה גם בשבילה, בשביל אחותו ובשביל אחיינו, אמו אמרה לו ששום דבר לא יקרה ושהיא לא מבינה למה הוא נוסע לבוליביה, ושהם נשארים בבודפשט.
 
בשנת 1939, אבי הפליג לדרום אמריקה והגיע לבוליביה.לאחר שהנאצים נכנסו להונגריה משפחתו של אבי הצליחה להסתתר, סבתא שלי בקונסוליה של שוויץ, דודה שלי גרה עם משפחה נוצרית, ובן דודי נשלח למנזר.יום אחד, נכנסו אנשי גסטפו לקונסוליה של שוויץ בבודפשט ומתוך רשימה הקריאו שמות של יהודים שהיו שם.נאמר ליהודים לקחת את החפצים שלהם  ולהתלוות אל אנשי גסטפו.סבתא שלי במקום לקחת את דבריה, לבשה את שמלתה היפה ביותר, לקחה ספר ותפוח עץ ויצאה מבניין הקונסוליה ביחד עם כל האנשים האחרים. כשאנשים הלכו מלווים בחיילים הגרמנים לעבר משאיות, הם עברו דרך גינה ציבורית וסבתא שלי התיישבה על ספסל, התחילה לקרוא את הספר ולאכול את התפוח. הגרמנים לא שמו לב וכך היא ניצלה מלהיות מובלת למחנה ריכוז. היא חזרה לקונסוליה, לקחה את דבריה והסתרה אצל משפחת נוצרית אחרת. 
 
סבתי, דודתי ובן דודי עברו את כל המלחמה בהונגריה ורק עם סופה של המלחמה הגיעו לברזיל ב-1947.אמי, הדה אייכנבאום, נולדה במורבסקה אוסטרבה שבצ'כוסלובקיה.גם משפחתה לא ראתה לנכון להישאר באירופה עם עליית הנאצים לשלטון. למזלם, אח של סבתי, שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית, ברח לבוליביה עוד בשנת 1938. מבוליביה הוא השיג ויזה למשפחה של אמי שכללה את הוריה ועוד 2 אחיות. הם הפליגו לדרום אמריקה בשנת 1940 באחת האניות האחרונות שהפליגו מאירופה לכיוון הזה. בעיר לה פאז שבבוליביה, אמי ואבי עשו הכרה והתחתנו בשנת 1944, עברו לברזיל בשנת 1945 ואני נולדתי שם בשנת 1947.
 
תשע"ה

מילון

אולפן
בית ספר לעולים חדשים ללימוד עברית

ציטוטים

”"לאחר מחשבה רבה החלטתי שאני חבר של כולם"“