מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יהדות זה הדבר החשוב ביותר

סבתא אלבינה לירן דוידה והנכד גילעד בוכנר
פורים ראשון בישראל
קורות חיים וסיפור על אהבת האדם

יהדות אוזבקיסטן

רציתי לספר קצת על יהדות ועל שמירת המסורת היהודית באוזבקיסטן.

אוזבקיסטן הייתה מדינה סוציאליסטית ונשלטה בזמנו ע"י ברית המועצות, ולכן כל מה שקשור לדת נרדף. למרות זאת, הסבתות וההורים שלנו ניסו לשמר כמה דברים מהמסורת בתקווה להעביר אותם גם לדורות הבאים.

אני זוכרת איך התכוננו לקראת חג הפסח. חודש לפני חג פסח הסבתות היו עושות תכניות הכנה לחג כגון: היכן יעשו את המצות, לכמה אנשים צריכים לעשות מצות, מי יעשה את המצות, וכמובן הכלים שצריכים להכשיר לפני החג. לאחר מכן כ -10 משפחות התאספו והתחילו להכין את המצות ידנית משעה 6 בבוקר, עד 10 בערב.  מישהו היה עושה את הבצק, מישהו היה מגלגל קמח ומישהו אפה הייתה תמיד תחושה של שמחה והתרגשות גדולה לפני החג.

מסורות נוספת ששימרו היו ברית המילה, בר מצווה וחתונה יהודית עם קלף הכתובה בנוסף לטקס האזרחי וכל זה נעשה בחשאי ובסתר כדי למנוע מהרשויות מידע שעלול להסגיר את אורח חיי היהודים.

בנוסף לכל ילד יהודי שהיה נולד נתנו שני שמות: שם רוסי ושם יהודי. לדוגמא: לי כולם קראו אלבינה אך היה לי גם שם יהודי – עדינה ולבעלי קראו כולם אלברט אבל השם העברי שלו היה עזרא. השתמשנו בשמות הנ"ל רק בחתונה שלנו כאשר כתבו לנו את הכתובה.

ברית מילה

בר מצווה במדינה סובייטית

כתובה של סבתא אלבינה עם סבא אלברט

 

הסיבה העיקרית לעלייה לישראל

אני רוצה לספר לכם על תנועת ה"בהוביסטים" בשנת 1987, שהפכה את כל היסודות של התקופה הסובייטית והשפיעה על התחזקות התנועה האנטי יהודית. זאת היתה תקופה קשה מאוד ליהודים באוזבקיסטן, וכבר אז הם התחילו לחשוב על המעבר לישראל. האירועים שהתרחשו מאוחר יותר – הפוגרומים על בתי היהודים היו הקש האחרון ששבר את גב הגמל.

בשנת 1987 התחילו פוגרומים גרנו במדינה שרוב האוכלוסייה בה הייתה מוסלמית, יום אחד הם התחילו לשרוף את הבתים של יהודים, לאנוס את הנשים ולגנוב את הרכוש שלנו. היהודים נשארו ללא רכוש כלל ומבוישים בקרב סביבתם. בדרך הזאת הכריחו את היהודים לצאת מאוזבקיסטן.

אמי נינה הפכה לאחד המארגנים והעוזרים של מבצע הצלת היהודים והעלאתם לארץ ישראל. היא עזרה בארגון ובביצוע מסמכים ובקבלת אשרה.

סבא אפרים וסבתא מריה

 

תוצאות פוגרומים

החיים של סבא וסבתא

בגיל 17 סבתא אלבינה וסבא אלברט נפגשו בפעם הראשונה באוניברסיטה לרפואה באוזבקיסטן ומאז הם הפכו לזוג יונים ועברו ביחד הרבה חוויות. הם סיימו את לימודיהם באוניברסיטה והתחילו לעבוד כרופאים. סבתא אלבינה מספרת: "אנחנו כל הזמן הרגשנו שאנחנו יהודים כי לא נתנו לנו להתקדם".

התחתנו בסוף הלימודים ונולדו לנו שני ילדים: נינה (אימא של גילעד) וראובן.

בשנת 1990 עלינו לארץ. משפחת כהן הייתה משפחה שקיבלה את המשפחה שלנו בארץ ( 25 איש) והם עזרו לכולם להתחיל חיים חדשים בארץ.

בארץ חווינו קשיים מכל הסוגים אבל גרנו יחד עם ההורים שתמכו בנו וסייעו בגידול הילדים הקטנים זה נתן לנו יכולת ללמוד רפואה מהתחלה, המשפחה שלנו הייתה מאוד חמה ואהבנו מאוד אחד את השני. סבא אלברט ואני היינו צריכים להוכיח את הרישיון הרפואי ולהתחיל הכול מהתחלה בארץ ישראל בזמן שלמדנו הכל מהתחלה כאן בארץ הילדים שלנו הלכו לבית הספר. נינה הייתה אחראית מאוד ועזרה לאימא עם האח הקטן. התמודדנו עם קשיי שפה ותרבות חדשה בגבורה.

בפורים הראשון שלנו בארץ רציתי שהילדים יתחפשו בתחפושות הכי יפות, קניתי לנינה תחפושת של בת הים הקטנה והופתעתי מאוד כשהיא נבחרה למלכת פורים, אבל נינה הייתה ילדה ביישנית וצנועה ולא עלתה על הבמה.

באותה תקופה התחלנו לעבוד סוף סוף בתור רופאים מ- 1991 ועד היום. מיד אחרי קבלת רישיון לעיסוק ברפואה, סבא אלברט התגייס לצה"ל בתור רופא בדרגת סרן. סבתא שלי עבדה בתור רופאת משפחה.

למרות כל הקשיים אהבנו לבלות ולטייל בסופי שבוע. הייתה חובה לצאת עם כל המשפחה לבילוים בארץ. בפעם  הראשונה כשהלכנו עם ילדים ללונה פארק הילדים היו בני 14 ו12 וגיליתי להם שאני בהריון ואני מחכה לבן. בסוף היום המהנה בלונה – פארק כולנו הלכנו למרפאה של סבא אלברט והוא עשה לסבתא אולטרה סאונד והראה לילדים את העובר בחרנו יחד עם הילדים שם -דודו. כאשר דודו נולד הוא הכניס לנו אוירה שונה וצעירה הביתה האחים הבוגרים קיבלו אותו באהבה וזה גרם להם להיות מוכנים לחיים האמיתיים ולגלות אחראיות גדולה.

חלפו כל כך הרבה שנים והילדים הגדולים גדלו והפכו להורים בעצמם והפכנו לסבא וסבתא ל- 7 נכדים, גילעד ,הוא הראשון בחבורה. דרך אגב הוא זכה להיות הבן הראשון, הנכד הראשון והנין הראשון.

אמא שלי עם דודו הקטן

 

סבא וסבתא של סבתא אלבינה

ועכשיו אני רוצה לספר על האנשים שמאוד יקרים לליבי סבא אפרים וסבתא מריה מצד אמי.

השנה 1941… החלה מלחמת העולם השנייה, סבי היה מנהל בית הספר, הוא היה אחראי על שליחת כל המורים למלחמה ולאחר שסיים לשלוח את האנשים הוא בעצמו התגייס למלחמה.

הוא עבר את כל המלחמה פעמיים נפצע קשה, אבל מטבעו הוא היה אמיץ ולא התייאש. הוא היה יסודי מאוד, ושירת ביחידת המודיעין מכיוון שהוא דיבר גרמנית שוטפת. על אומץ ליבו והעוז שלו הוא קיבל הרבה ומדליות.

סבתא שלי מריה באותו עת נשארה עם 4 ילדים, היא הייתה אישה אינטליגנטית, ערכית ובעלת לב גדול. סבתא הלכה כל יום לתחנת הרכבת שאליה הביאו יהודים פליטים. היא הביאה אותם הביתה עזרה להם להתארגן כולל מתן מזון ופיזרה אותם בבתים שונים.

מדבריה של אמי פעם סבתא הביאה הביתה 17 אנשים, ולכולם מצאה מקום. בחצר ארגנה להם אמבטיה עזרה להם להתרחץ  ולאחר מכן האכילה אותם. בלילות היא עבדה בבית-חרושת והכינה בעת המלחמה כדורי נשק ותוך כדי כל לילה הייתה סורגת 3-4 זוגות של גרביים חמים בלילה אחד עבור החיילים הלוחמים. גם היא קיבלה כמו סבא אפרים הרבה מדליות מהמדינה.

ליפני כמה שנים הגיעה אלי לביקורת במרפאתי אישה אחת ושאלה אותי לסבתא שלך קראו מריה? עניתי כן.

והיא אמרה: "את ידעת שהיא הצילה את המשפחה שלנו בזמן המלחמה", תוך כדי שיחה שהתנהלה במרפאה הסתבר שהיא הייתה אחת מאלו שגרו במשך כל המלחמה אצל סבתא שלי בבית.

אני גאה שזכיתי לחיות ולגדול בצלם של סבא וסבתא כאלו ומקווה מאוד שבעוד כמה שנים גלעד גם יספר לנכדים שלו על השורשים שלנו.

משפחת כהן ואנחנו

יום הולדת לסבא

פורים ראשון בארץ ישראל-בת הים הקטנה

צוות לענין: סבתא אלבינה, הנכד גילעד ולירן

הזוית האישית

גילעד: אני חיזקתי את קשר במשפחתנו בין הדורות בפעילות מהנה שגורמת ללמידה על עצמי ומשפחתי.

לירן: נהניתי מכול רגע מהקשר הרב דורי, נהניתי במיוחד לטייל במוזאון בבית התפוצות ובאמת נהניתי מכול המפגשים של הקשר הרב דורי.

סבתא אלבינה: אני רוצה לגיד על כך שהרעיון של הפרויקט היה מדהים. הפרויקט אפשר לקרב את הנכדים לסבא וסבתא ונתן להם הזדמנות ללמוד עוד על הדור המבוגר ועל הקשיים שהם עברו ושהתגברו אליהם .אהבתי מאוד את המוזיאון שבו ביקרנו וראיתי באיזו התלהבות הילדים משתתפים וסופגים את כל המידע. לפי דעתי הפרויקט היה מוצלח, רציתי להודות למחנכת על הארגון המיומן.

מילון

פוגרומים
רדיפה שקשורה לדת סוציאליסטית כמו קומוניזם רק קצת פחות קיצוני

ציטוטים

”אני גאה שזכיתי לגדול בצלם של סבא וסבתא כאלו.“