מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

יהדות בכל מחיר

דניס מספר לי את סיפור חייו
אני ודניס עובדים במחשב
דניס אביטל בן 83, עלה מאנגליה לישראל וכיום מסתגל לתרבות הישראלית.

דניס אביטל-נולדתי באנגליה. הייתי בן שבע כשמלחמת העולם השניה פרצה.  במלחמה אנגליה התקיפה את גרמניה. אנגליה הבינה את שעומד להתרחש  ולכן התחילה בהתקפה.  הוכרז  אז גיוס חובה במדינה. את הילדים החליטו לפנות לכפרים. מכיוון שהייתי  עדיין קטן, פינו אותי עם אחי הגדול. נסענו ברכבת והגענו לעיירה שנקראת "מרקט הרור".  כשהגענו  לקחו אותנו כמו "שוק-בשר",  אנשים מהעיירה בחרו במי לטפל.

זוג זקנות לקחו אותנו לביתם, בתחילה הם לא ידעו שאנחנו יהודים. אחי הגדול אמר להם זאת והזקנות היו מאוד נחמדות והתייחסו אלינו מאד יפה.  הם לקחו אותנו לבית ספר. בבית הספר לא הבנתי כל כך את השפה בגלל המבטא השונה. הזמינו אותי  לקרוא שירים וספורים, למזלי ידעתי בעל פה שירים וסיפורים כמו "החלילן מהמלין" ודקלמתי את הסיפור. חילקו את בית הספר בו למדנו לשני חלקים (לפי כפרים). באותה תקופה ירד שלג כבד מאד. לאחר מכן חזרתי אל הוריי. גרנו בבית קטן והיה לי מאד טוב. בשנים אלו עברתי עם הוריי מבית לבית בלונדון: עברנו לבית ברחוב "בואטסטריט" ומשם לצפון מערב לונדון למקום שניקרא "ווילסטון סטריט" . אני זוכר שכשהלכתי לבית ספר עברתי מסביב לפארק שבו היו  כלי נשק נגד הגרמנים.  התקופה היא תקופת מלחמה כילדים לא נבהלנו כשראינו אנשים מתים. ישנו סיפור שהאנגלים ישנו בתחנה תת קרקעית טיל נפל שם ומאות אנשים נהרגו. לא ידעתי מה זה "אנטישמיות" אך  כשהייתי בכיתה ב' ילד אחד הרביץ לי וקרא לי יהודי מלוכלך. הוריי החליטו לעזוב את לונדון ולעבור לסקוטלנד. אבא שלי עבד בחנות כלבו והיה גם עיתונאי. המשפחה ניהלה  את הכלבו .אבי קנה בית גדול. למדתי בבית-ספר יוקרתי, אך לא הייתי טוב בלימודים ולכן השאירו אותי שנתיים בתיכון. הייתי בתנועת נוער יהודית בשם "החלוץ".שמענו בסקוטלנד סיפורי זוועה על השואה ולא יכולנו להאמין. אחי הגדול התגייס לצבא האנגלי. אצל אבי התחזקה ההבנה והאמונה בציונות ובחלוציות והמשפחה עלתה ארצה, אך בלעדי.אני גויסתי לצבא האנגלי ונשלחתי למצרים. שבוע לפני שחרורי, הודיע לי המפקד כי אני יכול להשתחרר בקפריסין ומשם לעלות לישראל. המפקד עזר לי מאד. בקפריסין פגשתי אדם נכה (ללא רגליים), שעזר לי בעלייה ארצה. משפחתי ואני נפגשנו ועברנו לגור בכפר-מרדכי. את אשתי הכרתי במושב השכן משגב-דב. היה למשפחתנו משק חקלאי ולול. אמי הייתה אישה מאד בררנית וכדי שלא ייווצר מתח החלטתי לעבור עם אשתי לגבעתיים, שם עבדתי כעוזר צלם בחדשות גבע. באותה תקופה לא הייתה עדיין טלוויזיה ואת החדשות הראו בקולנוע. מגבעתיים עברנו להתגורר בקריית-גת ועבדתי במפעלים תעשייתיים. עבדתי כמסביר למבקרים מחו"ל במפעל שנחשב לגדול בארץ. לאחר תקופה החלטנו שאנו רוצים לנסות מקצוע חדש: מלונאות, ולכן עברנו לאילת. מקצוע זה מאד עניין אותי, התעמקתי בו ואף למדתי את המקצוע באוניברסיטה. עבדתי במלון קטן שלצערי נסגר לאחר תקופה. אבי נפטר והחלטנו לחזור להתקרב למשפחה,  לכן עברנו למושב בחבל-לכיש. שם עבדתי במפעל. לילדיי היו המון חברים.

בשנים האחרונות אנו מתגוררים בדיור המוגן בעשרת ונהנים מהפעילויות במועדון הקשישים. בני למד רפואה וכיום הוא רופא ביחידה מובחרת. כל ילדיי עם משפחותיהם גרים ביישובי "גדרות". בשנים האחרונות חזרה אלי אהבתי לשירה. אני שר בשפות שונות ואף הוצאתי דיסקים. לפני כשנה עברתי אירוע מוחי והצד השמאלי של גופי השתתק. למרות זאת אני עובד היום על דיסק חדש…

מילון

סרטי גבע
בקום המדינה לא היה חדשות בטלויזיה אז העלו חדשות רק בקולנוע

ציטוטים

”בשנים האחרונות חזרה אלי אהבתי לשירה“