מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך"

שרה וינט
שרה ומרדכי וינט בצעירותם
העברתי קורסים לעיבוד וטוויית צמר, עיבוד העור, בישול ותפירה.

"ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך" (משלי לא)

ילדות בטרנסילבניה

נולדתי בשנת 1906, בטרנסילבניה. טרנסילבניה היא אזור היסטורי המשתרע לאורך חלקה המערבי והמרכזי של רומניה. היא גובלת באוקראינה בצפון, הונגריה במערב, וסרביה בדרום מערב. רוב שטחה הוא רמה גבוהה, חלק משושלת הרי הקרפטים, המשתפלת לקראת המישור הפאנוני. אנחנו גרנו בכפר קטן למרגלות הרי הקרפטים, שפעם היה שייך לרומניה ופעם להונגריה. משפחתי הייתה משפחה מסורתית וחינכה לחיי משפחה. בכפר זה הכרתי את בעלי, מרדכי וינט.

העליה לארץ

התחתנו ועלינו לארץ בשנת 1934 עם חבורת חלוצים יוצאי טרנסילבניה וגרמניה והגענו לגדרה להקים בה פלוגת התיישבות. גרנו באוהלים ובשתי רפתות, מתקופת הביל"ויים, ששימשו אותנו, אחת כבית- ילדים והשנייה הייתה מחולקת על- ידי מחצלת למטבח וחדר האוכל. בשנת 1935 עברנו לנקודה – לשער הנגב.

הזוג הראשון והאם הראשונה בשער – הנגב

היינו הזוג הראשון בשער – הנגב ולאחר מכן הייתי גם האימא הראשונה שם. היה לנו שם משק חי, לול, רפת וצאן. מדי שנה גזזנו את הצמר והוא היה נמכר לסוחרים בחוץ. בסוף שנת 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה והורגש בארץ מחסור במצרכים שונים. היה אז גם מחסור בצמר. לא יכלו לייבא אותו מחו"ל, כפי שעשו לפני המלחמה. אז החלטנו להשתמש בצמר של הצאן שלנו. חשבנו שכדאי ללמוד וללמד כיצד לטפל בצמר ולהשתמש בו למרות שהכבשים שלנו לא היו מהסוג הכי טוב למטרה זו. הצמר שלנו היה פשוט יותר. יצאתי עם עוד שבע חברות מקיבוצים שונים לקורס עיבוד צמר, בשנת 1940. הקורס היה במשך חודש וחצי שבמהלכו גרנו ולמדנו בבית – החלוצות בתל – אביב. למדנו את תהליכי הכביסה, המיון, הטווייה והצביעה של הצמר. לאחר כל התהליכים האלו, היינו נותנים את הצמר לסריקה בבית – החרושת.

יותר מאוחר באותה שנה, התקיים קורס נוסף שנמשך חודשיים, שבו למדנו אריגה בהדרכת חברה יוצאת הולנד. הקורס התקיים בקריית- עמל, כשהישוב שם עדיין בראשיתו, ללא מדרכות וללא חשמל. חזרתי לשער- הנגב והתחלתי לעבוד במקצוע החדש שלי.

טוות בפלך ובכישור בשער – הנגב
שרה טווה צמר בפלך וכישור

מדריכת אריגה וטוויית צמר

לא עבר זמן רב מאז הקורס בקריית – עמל, וקיבלתי מכתב שבו "מועצת הפועלות" ו"ויצו העולמית", מבקשות ממני להדריך חברות מקיבוצים שונים בקורס שיתחיל בקיץ ל- 30 חברות מכל הזרמים בבית – החלוצות בתל – אביב. דבר קיומו של הקורס נודע ב"חוצות תל- אביב" ורבים באו, גם סוחרים רבים שרצו וביקשו לקנות מאיתנו צמר. כאמור, היה זה מצרך יקר המציאות ומבוקש מאוד באותם ימים. לא רצינו ולא הסכמנו למכור, כי היה דרוש לנו לצרכינו. לאחר הקורס חזרתי הביתה ועבדתי בעיבוד צמר. בעונות שלאחר הגז, ובין העונות הייתי חוזרת למקום עבודתי הקבוע- המטבח.

שרה אורגת בנול
שרה מדריכה את החברות לארוג בנול

הייתי מחמיצה ומכינה גבינות צאן, ואחראית על אפיית עוגות לשבתות וחגים. בזמנים שעבדתי בצמר, היה צריך למיין אותו אחרי הכביסה ולפי המיון נקבע טיבו. אצל הכבשה מצוי הצמר העדין יותר באזור הצוואר והגב. כל סוג של צמר משמש למטרות שונות. את הצמר העדין לקחתי לסריגה. צבעתי את הצמר בצבעים שונים וכל החברות סרגו לעצמן חליפות. הייתה זו התלבושת החורפית הראשונה והחדשה בקיבוץ. הלבשנו גם את הילדים בבגדים ארוגים מצמר וגם תפרתי שמיכות לילדים וארגתי כיסויי מיטה, מרבדים, סמלות שרוגות וארוגות מצמר כבשים לנשים, סוודרים וכובעים לגברים. המשכתי בעבודתי זו במשך כמה שנים. בינתיים הסתיימה המלחמה וזמן קצר לאחר סיומה, שוב החל להגיע צמר לארץ. שוב לא היה כל – כך חשוב לעבד בעצמנו את הצמר וחזרתי לעבוד במטבח.

שרה מבשלת ואופה עוגות במטבח הקיבוצי

הייתה זו אחת התקופות היפות הזכורות לי בעבודתי. נהניתי מהעבודה עצמה ומכך שילדינו וחברותינו לבשו בגדי צמר שעיבדתי וארגתי, ששמיכות מצמר שלנו חיממו את הילדים וגם את החברים בלילות החורף הקרים… גם היום, אם היו נותנים לי צמר וכישור – הייתי חוזרת בשמחה לעבודה זו.

הזוית האישית

שרה וינט מספרת לברכה גליה הס על החיים בשער הנגב ועל מקצועה המיוחד – טוויית צמר.

מילון

פלך וכישור
פלך (מכונה לעתים פלך טווייה) - מוט עץ המשמש כציר לטוויית צמר, פשתן, קנבוס, כותנה וסיבים אחרים. הסיבים כרוכים סביב הפלך, ומוחזקים במקום בעזרת סרט. הפלך הוא מכשיר ששימש לטווייה בעת העתיקה ובתקופת ימי הביניים, יחד עם הכישור. כישור הוא מכשיר ששימש לטווייה כבר בעת העתיקה ואחר כך בתקופת ימי הביניים, ביחד עם פלך או עם גלגל טווייה. טוויית הצמר, שהייתה אחת מהמלאכות העיקריות שניצבו בפני הנשים בתקופה זו, נעשתה על ידי סיבוב הכישור ופיתול סיבי הצמר סביבו, דבר שגרם להם להתלפף לכדי חוט אחיד.

נול
האריגה נעשית על ידי שזירת חוטים רחבית, חוטי ערב, בחוטים הארכיים, שתי, חוטי היסוד באריגה. המכונה מרימה ומורידה לחלופין את חוטי השתי, כדי לאפשר לחוטי הערב להשתזר בהם. חלק חשוב בנול הוא הבוכייר (הסירה) המוביל את חוטי הערב בין שורות השתי. קיימות עדויות לנולים פרימיטיביים שהיו בשימוש עוד בתקופה הנאוליתית. מקצועו של האורג בנול מכונה נַוָּל.

ציטוטים

”כשיש עבודה עם סיפוק, כל החיים נראים אחרת, מקבלים משמעות“