מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"יגעת ומצאת תאמין"

אני וסבא במפגש הראשון בבית הספר
סבא בצעירותו
מסע בחייו של סבא

שמי שלום חג'בי, בנם של סעידה ודוד חג'בי ז"ל.

נקראתי על שם סבי מצד אבי. נולדתי בתימן בשנת 1945 בעיר סדום.  יש לי 2 אחים יחיא ומזל ז"ל.

עליתי לארץ, בשנת 1949, עם משפחתי, הייתי בן 4 כך שהרבה זיכרונות מהעלייה לארץ אין לי, כי הייתי קטן. אך, מהסיפורים שאמי הייתה מספרת לי, הם עברו תלאות רבות עד שהגיעו לארץ ישראל ולמרות הקשיים הם לא התייאשו עד שהגשימו את חלומם ועלו לארץ הקודש.

כשהגענו לארץ ישראל, התיישבנו בטבריה ביישוב צמח וגרנו במעברות ובאוהלים. הצפיפות הייתה גדולה, לא היה חשמל ומים והיינו מקבלים תלושי אוכל כדי לקבל מזון. בנוסף היו שם אנשי רפואה, שהעניקו עזרה וטיפלו בילדים הקטנים, אבל חלק מהילדים נלקחו ולא הוחזרו להוריהם. בכל בוקר, כשהצוות היה מגיע, אמא שלי הייתה בורחת איתי ועם אחותי לשירותים כדי שלא יחטפו גם אותנו וכך בעצם היא שמרה עלינו.

לאחר מכן, עברנו לגור במושב יכיני, זהו מושב חקלאי שנמצא בצפון הנגב ליד העיר שדרות. החיים שם לא היו קלים אומנם גרנו במבנים  אך עדיין הייתה צפיפות גדולה כי גרנו כמה משפחות בדירת חדר קטנה. הורי עסקו שם בעיקר בחקלאות  ובגידול צאן ובקר. היינו שם תקופה קצרה ועזבנו בעיקר בגלל שהיו שם מסתננים מעזה שהיו גונבים את הצאן והבקר.

משם עברנו לגור במושב אלישיב, זהו מושב שנמצא בעמק חפר. גרנו שם בשכירות שמונה חודשים ומשם עברנו לגור בראשון לציון במקום שנקרא אז בשם אבו רזיק שהיה לפני מלחמת השחרור כפר ערבי ואחרי המלחמה שונה שמו לכפר אריה  על שמו של חייל בשם אריה שנהרג ע"י כנופיה ערבית בכדי להגן על פועלי הקטיף.

גרנו שם בצריף פח ורעוע לא היה חשמל ומים ובכדי לשתות ולהתקלח היינו צריכים ללכת לבאר להביא מים.

בשנת 1955, באו נציגי מקרקעי ישראל וחילקו מגרשים. אדמת האזור כולו היתה נטועה בסברסים ולא היו כבישים. גם אנחנו קיבלנו חלקה קטנה והתחלנו לעבד את הקרקע, לבנות לנו בית ולסלול דרכי גישה ומעבר. בחצר של הבית בנינו טאבון שהיה עשוי מבוץ ומחימר והיה משמש כתנור אפייה ואמא שלי היתה מכינה לנו פיתות בטאבון.

חלומו הגדול של אבי וחבריו בשכונה היה להקים בית כנסת. כל אחד מהם תרם מכספו  ובשנת 1968, חלומם התגשם ונוסד בית הכנסת "גבורות ישראל" שקיים עד עצם היום הזה.

כיום אני משמש כגזבר בבית הכנסת ובעצם ממשיך את דרכו של אבי שהיה אחד מהמיסדים.

 

בנוסף, יש לנו שופר עתיק מתימן שעובר מדור לדור. אבא שלי הביא אותו כשעלה לארץ  והשופר הזה נמצא כיום אצלי ואנחנו ממשיכים להשתמש בו עד עצם היום הזה.

 

זיכרונות ילדות

כשגדלתי, הוריי שלחו אותי ללמוד בבית ספר "הרואה", הכיתות היו קטנות לא היו ספרים ומחברות כמו שיש היום והמורים התמקדו בעיקר במקצועות קודש.

 

אני זוכר שבחופשות היינו הולכים אני ואחותי לעבוד בפרדס, כדי לעזור להורים בפרנסה.

ובחגים ובשבתות היינו מתכנסים כל המשפחה והשכנים ושרים שירי ארץ ישראל, שירי שבת ושירים תימנים. לא היו שירי ילדות מיוחדים, אלא רק שירי מסורת ושירים מבית אבא.

בשכונה שבה גדלתי הייתה אווירה של משפחתיות, כולם הכירו את כולם והבתים היו פתוחים והייתה תחושה של משפחה אחת גדולה  כי כולם עזרו לכולם.

משחקי הילדות שלי היה בעיקר משחקים בחצר עם הילדים בשכונה  כדורגל, מחניים, חבל ומחבואים. אני זוכר שאני וחבריי היינו יושבים וממציאים לנו כל מיני משחקים.

יום אחד, ההורים שלי מצאו אופנים ואני קיבלתי אותם ושמרתי עליהם מכל משמר, הם לא החזיקו מעמד לאורך זמן מאחר והיו כל כך ישנים ותוך פרק זמן קצר, כבר לא היו בשימוש.

תקופת הצבא

בשנת 1962, התגייסתי לצבא, שירתתי בחטיבת גולני ובמהלך תרגיל חטיבתי נפצעתי מירי ושלושה כדורים פגעו לי ברגל. אושפזתי, בבית החולים רמב"ם שבחיפה, למשך 4 חודשים. לאחר תקופה של אשפוז ושיקום ארוך עברתי ליחידה אחרת עד שהשתחררתי מהצבא בשנת 1965.

 

בשנת 1967, הכרתי את נעמי, שלימים הפכה להיות אשתי. באותו הזמן פרצה מלחמת ששת הימים ונקראתי למילואים באזור סיני. כחודשיים לאחר המלחמה, התחתנתי עם נעמי החתונה נערכה בחצר. הוריי ערכו לי חינה כמיטב המסורת התימנית ונערכו חגיגות שבוע ימים. כל השכונה הייתה מוזמנת והייתה שמחה גדולה מאוד. לאחר החתונה, גרנו בבית הוריי ואנחנו גרים שם עד עצם היום הזה.

החתונה של סבא שלום וסבתא נעמי

בחתונה, עם ההורים של סבא שלי דוד וסעידה ז"ל

 

בשנת 1973, פרצה מלחמת  יום הכיפורים. צבא מצרים וסוריה פתחו בהתקפה מסיבית נגד ישראל והחל גיוס מילואים. גם אני נקראתי למילואים. אני זוכר שהיה קרב קשה מאוד, ספגנו אבדות רבות, עשרות חיילים נהרגו ונפצעו והייתה תחושה קשה. אך למרות הכל, המשכנו להילחם ולאחר מאמצים רבים הצלחנו להדוף את מתקפה זו.

במהלך השנים, עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, עבדתי בקטיף ובבניין ולאחר שהתחתנתי קיבלתי הצעה להצטרף ליחידת הבינוי והאחזקה של צה"ל כאזרח עובד צה"ל.

השתתפתי במגוון קורסים והשתלמויות מקצועיות והרצון שלי ללמוד והשאיפה להצליח, הובילה לכך שתוך זמן קצר מוניתי למנהל עבודה. במהלך 30 שנות עבודתי, זכיתי לקבל המון תעודות הערכה והוקרה, נבחרתי מס' פעמים לעובד מצטיין יחידתי ואזורי ואף זכיתי להיבחר לעובד מצטיין, במסגרת תכנית עובד ישראל של  עיתון "מעריב" .

 

סבא מקבל תעודת הצטיינות

 

בחירתי לעובד מצטיין, זיכתה אותי להצטרף למשלחת הצבאית שיצאה לפולין. המשלחת כללה 200 חיילים בדרגים שונים והיו לנו 3 מפגשי הכנה ביד ושם לפני הנסיעה. המפגשים הותירו בי חוויה מעצימה והכרת תודה על כמה טוב שיש לנו מדינה עצמאית וחזקה.

התלאות שעברו היהודים בגולה ומלחמתם היום יומית על הישרדותם גרמו לי להערכה ולהכרה בצורך ובקיום של מדינת ישראל  וחגיגות שנות ה-70 לישראל רק מדגישות ומוכיחות בצורה ניכרת שיש לנו מדינה חזקה ועצמאית ושדבר כזה כבר לא יקרה יותר לעם היהודי במדינת ישראל.

אחד מרגעי השיא המרגשים של הסיור היה קבלת המכתב מהבית, שכל אחד מהמשתתפים קיבל בהפתעה ואחרי המראות הקשים והסיפורים המצמררים, היה זה מרגש עד דמעות לקבל את החיבוק החם מהבית, בצורת מכתב ולהודות על מזלנו הטוב, שלא היינו צריכים לחוות את מה שעברו אחינו היהודים בשואה.

בכל מקום שבו בקרתי ובכל אנדרטה הדלקנו נרות ואמרנו קדיש הבאנו איתנו למסע גם ספר תורה שרק העצים את החוויה והקשר שיש לעם היהודי ושלא ניתן למחוק את זכרנו לעולם.

אחרי כל הסבל והקושי של המראות והסיפורים שחוו היהודים בגולה בתקופת השואה, התחזק הצורך בהכרת תודה לבורא עולם ברמה יומית, שזכינו להקים מדינה לעם היהודי, שבה אנו מרגישים כיום בטוחים ומוגנים.

הזיכרונות שלי מהמסע הזה ובעיקר מהחוויה המעצימה הזו היו בתפילות ובטקסים שהמשלחת נהגה לקיים במהלך הסיור, שירת התקווה שהייתה משמעותית ביותר במקום הזה ושלא ניתן למחוק את העם היהודי ואת זכרו. שזכינו להכרה ולמדינה עצמאית חזקה ומצליחה. הייתי גאה להיות חלק מהמשלחת שיצאה כדי להנציח ולשמר את הקשר החזק שיש באחדות של עם ישראל ולהדגיש שעם ישראל חי וקיים למרות הכל.

 

יש לי 4 ילדים ו- 12 נכדים שיהיו בריאים. שלושה מילדיי (חגית, עופר ויוסי) גרים בראשון לציון ובתי אריאלה גרה בראש העין.

בשנת 2012, פרשתי לגמלאות וכיום אני רוצה ללמוד מחשבים ואנגלית הלימודים הם המפתח להצלחה בחיים וזה המסר שאותו אני מעביר כיום לנכדיי.

אני מסייע לאשתי בקניות ובעבודות הבית ומסיע ושומר על הנכדים בעת הצורך. כמו כן, אני מרבה לצאת לחופשות והשתלמויות עם אשתי במסגרת אירועי תרבות ורווחה לאזרחים ותיקים.

נטע מספרת: כשסבא פרש לגמלאות הוא הביא הביתה את כל תעודות ההצטיינות שהוא קיבל  הוא תלה אותם באחד החדרים והחדר הפך להיות סוג של מוזיאון שמכיל את כל תעודות ההצטיינות שסבא קיבל במהלך שנותיו בצבא.

אני מאחלת לעצמי להיות מצטיינת כמו סבא ולהאמין בדרך שלו שנחישות ודבקות במטרה מוכיחות כי אין דבר העומד בפני הרצון ועל אף שלא היה שפע וטכנולוגיה כמו היום זה לא מנע ממנו לשאוף להצליח ולהצטיין – "יגעת ומצאת תאמין"  גאה בך סבא ורוצה להמשיך את דרכך…

הזוית האישית

שמחתי לשמוע מסבא את הסיפורים על העבר שלו ואני רוצה להיות מצטיינת כמוהו ולהאמין בדרך שלו, שנחישות ודבקות במטרה מוכיחות שאין דבר העומד בפני הרצון. אני מאחלת לסבא בריאות ואריכות ימים ושמחה שהשתתפתי בתכנית "הקשר הרב דורי".

מילון

הגשמה
הפיכת דבר למציאותי

ציטוטים

”על אף הקשיים הרבים, הצלחנו להגשים את החלום ולעלות לארץ הקודש“