מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הוריי הם הגיבורים האמיתיים

משפחת אמי רוניה בפולין - משפחת דים
הוריי רחל ושמואל, אחותי עליזה, אחי שלמה ואני
צביקה ויסברוד על הוריו ה׳גלותיים׳, אשר הם אלו שבנו את הארץ הלכה למעשה: שאלות ללא תשובה

ככל שאני מתבגר בגיל כך אני מרגיש יותר ויותר בחסרונן של התשובות על הרבה שאלות שלא שאלתי בצעירותי, ומעט שאלות ששאלתי ונותרו תלויות באויר. גדלנו בתקופה של מעשים גדולים עם מעט דיבורים והרבה שתיקות. כך במדינה וכך במשפחתי. והיום, היום אין לי מי שיענה, והאין הזה רובץ במלוא חסרונו על נשמתי.

ערב קיץ חם בשנת 1942. בחזית צריף העץ הישן של משפחת בן משה בנחלת יצחק חתונה צנועה של זוג פשוט. רוניה לבית דים, האחיינית היתומה של בעלי הבית, ובח"ל שמואל לבית ויסברוד נישאים כשברקע ניחוחות הרפת הקטנה של משפחת בן משה. רוניה (רחל) ושמואל היו להוריי בשנת 1948, רגע לפני העצמאות. הקדימה אותי אחותי הבכורה עליזה ואחרי יסגור הרשימה אחי הצעיר שלמה. שבע שנים לפני אותו ערב בחצר, משפחת בן משה הגיעה לחיפה ספינה קטנה ורעועה ועל סיפונה שמואל הצעיר ואתו שתי אלמנות מבוגרות, אמו בריינה כבר לא צעירה וסבתו הקשישה סימה. מלבוב אשר בגליציה הגיעו עם מטענם הדל שכלל גם מעט סחורה לעסק של רקמה ומפות שאותו עתידים היו להקים מחדש בארץ חדשה. מה הניע את אבי, ציוני חבר תנועת "החלוץ" בשנות העשרים לחייו, "לגרור" אתו אמא וסבתא. לא אדע בבירור גם היום. אני רק יודע שבזכות ראיית פני הנולד של אבי, הוא וסבתותי ניצלו מציפורני הנאצי ואני קיים.

לאותו "נס" של הולדתי היתה שותפה באופן בלתי תלוי גם אמי רוניה, צעירה בראשית שנות העשרים לחייה שעזבה, בעידוד הוריה שגרו בכפר קטן בקרפטים שבדרום פולין, אותם ואת עשרת אחיה ואחיותיה ואת שמונת אחייניה הקטנים ולא ידעה שלא תראה אותם עוד לעולם. עם בן זוג "פיקטיבי" הפליגה לפלשתינה באניית מעפילים, גם היא לחיפה. משפחתה החמה והענפה נספתה מאוחר יותר כולה, למעט היא ואחותה לושה שעלתה לפניה בזהות מפוברקת משהו. רוניה ולושה קראו לימים לבניהן הראשונים בשם צבי על שם אביהן צבי הירש זצ"ל. וכך מצבי הירש אחד מכפר קטן בקרפטים שרצחו אותו הנאצים נולדו שני צבאים. האחד, שהוא במקרה גם אני, כבר סבא לעשרה נכדים חי ביעד בגליל. עשרת נכדי ונכדותי אינם "נקמתי בנאצים", אין בי מחילה!

אבי בבניין הארץ

הוריי, רוניה ושמואל בנו את ביתם בחיפה, על מורדות הכרמל. בית ראשון ברחוב הרצל בלב הדר הכרמל ואט אט טפסו במעלה ההר, תרתי משמע. משפחה צנועה ושקטה ממעמד הפועלים שלמדה להסתדר עם מה שיש ומה שיש זה מה שצריך כדי להתקיים, לא מעבר לזה. קיום פשוט אך מכובד ובראש המעיינים הדאגה לעתיד. הילדים. שיאכלו די צרכם , שבגדיהם נקיים ומגוהצים גם אם מטולאים פה ושם, והעיקר שילמדו ויהיו "מענטשל'ך" כלומר בני אדם הגונים.

אמי ואבי היו מאותם  אלמונים "אפורים" שהיו התשתית האמיתית עליה נבנתה מחדש אומה מרוסקת, ואף אחד לא טרח להגיד להם שהם כאלה. שהם הגיבורים האמיתיים מאחורי התקומה ולא אנחנו הצברים "יפי הבלורית" עם הכומתה האדומה והכנפיים הכסופות. על כרטיסי הברכה של ראש השנה ששלחנו באדיקות כל שנה במעטפות הקטנות היה מצויר צנחן גיבור מחבק נערה יפה על רקע מגדל דוד, לא היו כרטיסי ברכה עליהן היו מצוירים זוג "פולנים" קשי יום מחיפה. ואת זה מישהו הרי צריך לתקן. אנסה!

אבי, אחותי ואני

הם, הורי, נולדו "שם", ואני נולדתי כאן, "צבר עוקצני בחוץ ומתוק בפנים" כמו שאמרו פעם. כל יום ששי הייתי מביא פרוטות לקופסת קרן קימת בכיתה, פרוטות שאבי הרוויח בזיעת אפיו במשמרות לילה בשוק תלפיות. כששיחקתי כדורגל בחצר הבית אבי היה צופה מהמרפסת, מדי פעם ממלמל לעצמו הערה על המשחק ואני חשבתי "מה הוא כבר מבין״.

כשנפטר אבי מצאתי בין תמונותיו תמונה מרוטה של קבוצת כדורגל בפוזה הידועה עם תלבושת תקנית כמו שצריך. היתה זו "הכח לבוב" בה שיחק כחלוץ. המצולמים כבר אינם בעזרת הצורר הגרמני או הפולני, ואני לא ידעתי שאבא שיחק כדורגל. אבי הוא זה שהיה לוקח אותנו מידי שבת לשוטט על מורדות הכרמל ולהביא לאמי צרור רקפות או כלניות. אמי כה אהבה פרחים והוא כה אהב אותה ואני למדתי אהבת מולדת.

אבי עם ״הכח לבוב״

בלילה היה עובד בשוק ובבוקר עוזר לסבתי ומדפיס לה מפות רקמה לחנות שהיתה בדירתה הקטנה ברחוב הרצל. הפרנסה היתה דחוקה ולמרות זאת הייתי כועס אם לא היה לו כסף לתת לי לטיול בצופים. "קמצן" חשבתי. אז לא הבנתי איזה כאב לב הוא חש כשלא היה לו כסף לתת לי לטיול, ולפעמים אפילו לחצי מנה פלאפל אצל "מוסה פלאפל" במוצ"ש לא היה.

בהוריי היה משהו "זר, לא מפה". הם דיברו ביניהם בשקט יידיש ופולנית לסירוגין – שלא נבין, חשבתי אז. לא הבנתי שאלו ה"ממה לושן" שלהם. התביישתי בהם מעט. הייתי הצבר שלא הקדיש בילדותו זמן מחשבה מיותר להוריו, שעזבו בצעירותם מולדת בנכר והיטלטלו בדרך לא דרך כדי להגיע לכאן, תוך גילוי נחישות ואומץ לב שאני כלל לא נדרשתי להם. התייחסתי כמובן מאליו לעובדה שאבי עבד בעבודות גופניות מפרכות כפועל בנין וכמחסנאי בשוק הירקות. היה לו קשה והוא היה עייף אבל לא ניתן היה שלא להבחין באהבה והכבוד שרחש לאמו, סבתי היחידה, אישה מיוחדת במינה. אישה שהתאלמנה כשהיא בת עשרים פלוס ומטופלת בשני תינוקות אותם גידלה לבד, תוך מאבק עיקש על בריאותם וגידולם בסביבה העוינת של גליציה באותן שנים. לא חשבתי על כל אלה בהיותי ילד, אף לא כנער. כמה אומץ ונחישות אמיתית נדרשו לאותם "גלותיים" כדי להגיע לארץ כשהם בחיים ולהצמיח פה אותנו, דור של צברים בעלי בטחון גבוה ורגישות נמוכה שלא ידע להעריך את גדולתם אלא רק בדיעבד. ועל כך אני מצר יום יום.

ובאותו זמן אמי, שהעברית שלה לא היתה צברית, שהיתה כותבת לאט ובשגיאות אך היתה מנהלת בחריצות וכשרון אין סופיים את משק הבית המשפחתי שלנו. מבשלת, ממרקת, מכבסת, תולה, ומגהצת כדי שאנו הילדים נהיה נקיים ומגוהצים, גם "כדי שיראו השכנים". ואני חשבתי שכך צריך העולם להתנהל ואינני חייב תודה לאיש ובעיקר לא להורי. אולי רק ביום האם. והיום כשאני חושב שהאימא ה"גלותית" הזו איבדה את כל משפחתה בשואה ואפילו לא ידעה איך ומתי, האימא הזו שתקה כל השנים ואולי בכתה במסתרים, אני מתכווץ כולי. איך נתתי לה להתמודד עם הנורא מכל מבלי לחבקה, מבלי לחזקה ועוד חשבתי שהיא "גלותית"!

ואנחנו, אנחנו כמובן לא כאלה! נלחמנו, נילחם ו"לא עוד כצאן לטבח". איזה מזל שהתבגרנו, הסרנו את כובע הטמבל מראשנו והבנו שזה לא אנחנו, זה הם הגיבורים האמיתיים. הבנו שעל מנת להוציא את העם מהגלות אין צורך להוציא את הגלות מהעם שכן הגלות היא חלק משורשינו בארץ.

איור של אריה טופור

לקובץ התיעוד המלא:

הזוית האישית

הסיפור נלקח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

צביקה ויסברוד תרם שני סיפורים נוספים למאגר המורשת:

איך הקמנו ישוב בגליל

סבא במלחמת ההתשה

מילון

תנועת החלוץ
הֶחָלוּץ הייתה תנועה ציונית עולמית של צעירים יהודים שהתארגנו למטרות עלייה לארץ ישראל. ראשיתה בהתארגנויות ספונטניות בשנות ה-80 של המאה ה-19, והיא התקיימה עד השואה. חברי החלוץ, שהשתייכו לתנועות נוער ציוניות מגוונות, היו לחוד החנית של העלייה וההתיישבות בארץ ישראל ושל ההגנה היהודית בגולה ובכלל זה בגטאות שבהם רוכזו היהודים במלחמת העולם השנייה. (ויקיפדיה)

מֶענְטְשׁ
אדם, כינוי לאדם ישר והגון המתחשב באחרים (עממי מאידיש). (מילון ספיר)

ציטוטים

”הוריי היו מאותם אלמונים שהיו התשתית האמיתית עליה נבנתה מחדש אומה מרוסקת, ואף אחד לא טרח להגיד להם שהם כאלה“