מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

טלטלות נדודיה ועלייתה של סבתא רבא שרה

סיפורה של סבתא רבא שרה קולטון
רוני מתעדת סיפורה של סבתא רבא
יתמות, שואה , נדודי עליה ועד ההגשמה

שמי רוני, אני בת 13 (ינואר 2010) וגרה בצור יגאל מיום הולדתי.אני לומדת בכיתה ז' בחטיבת הביינים אילן רמון בכוכב יאיר.
 
סבתא שרה נולדה בשנת 1904 באופוצ'נה שבפולין.
 
בגיל שבע התייתמה מאמא שנפטרה מסרטן השד ונשארה עם אביה-אח-ואחות. לאחר תקופה מסוימת התחתן אביה ואשתו גדלה את הילדים באהבה הוחלט במשפחה שהיא תיסע לעבוד בעיר הגדולה-לודג' שם סידרו לה עבודה כמלצרית במסעדה ידועה. בעלי המסעדה שבה עבדה היו אנשים נחמדים מאוד,והם התייחסו אליה כמו אל בת ,והיא גרה בביתם ,והם דאגו לכל צרכיה.
 
כעבור שנתיים הכירה בחור נחמד ששמו היה יצחק שולמן-היא פגשה אותו במסעדה בזמן עבודתה ולאחר זמן מה הם התחתנו. את כל ההכנות לחתונה :אוכל וביגוד, ארגנו בעלי המסעדה שחשו שאת בתם הם מחתנים. לאחר החתונה עבר הזוג הצעיר להתגורר בבית יפה בלודג' . היא הפסיקה לעבוד והתפנתה לטיפוח המשפחה. בעלה עבד ביצור נעליים וכן הייתה להם חנות משגשגת.נלדו להם 4 ילדים: שתי בנות ושני בנים. לילדתה הבכורה קראה בשם בת שבע על שם אמא שנפטרה,ולאחר מכן נולדו מאיר גילה ומשה.הם חיו ברווחה ובאושר. בימי הקיץ החמים לקחה את ילדיה ונסעה איתם לבית הקיץ בהרים,ובעלה נשאר לעבוד בעסק.
 
בשנת 1934 אביה ואחיה עם משפחתו עלו לארץ ישראל. היא ומשפחתה נשארו בפולין-הם חיו את היום יום והיו מאושרים.הם לא חשו או לא רצו לחוש את מה שעתיד לקרות להם. היטלר עלה לשלטון-פרצה מלחמה ארורה-מלחמת העולם השנייה. היהודים בפולין היו הקורבנות הראשונים שהרגישו את המלחמה,סגרו חנויות של יהודים וגם סגרו אותם בגטאות.
את המשפחה של סבתא העבירו לגטו לודג'.תנאי המגורים בגטו היו קשים-אנשים רעבו ללחם והמחלות והרעב הרגו אותם: כל יום מתו עשרות אנשים. לאחר תקופה קשה בגטו העבירו את המשפחה למחנה ריכוז אוושויץ-מחנה המוות. לתוך רכבות משא דחסו מאות אנשים ללא תנאים אנושים: בלי שירותים ובלי אוכל. בזמן המסע שארך כמה ימים נפטרו אנשים רבים שלא יכלו לעמוד בסבל זה.
שהגיעו למחנה הקיץ אוושוייץ, קבלו את פניהם חיילים גרמנים עם כלבים נובחים ומפחידים,והחלו להכות בהם ברדתם מהקרונות. מיד ברדתם החלה הסלקציה-קציני בס"ס והרופאים מיינו את המגורשים: את הכשרים לעבודה לעבודה כיוונו אל המחנה ואת מי שהיו בניהם לא כשרים-אל תאי הגזים. את בעלה וילדיה לא ראתה יותר לעולם,וכך הייתה צריכה להמשיך לחיות בידיעה האיומה הזאת כשברקע ארובות הקרמטוריום (ארובות תנורי המשרפות שבו נשרפו הגוויות) המעלות עשן של יהודים רבים ושל בעלה וילדיה. באנשים שלא נשלחו למוות התעללו הגרמנים,גילחו את ראשה הלבישו לה שמלה שלא התאימה לגובה-לסבתא שהייתה גבוהה הלבישו שמלה קצרה ונעליים גדולות.
וכל זה בכדאי שיעבדו צלם אנוש. בבוקר היו מעירים אותה לעבודה בנביחות כלבים וכך בשורה הייתה צריכה ללכת בשלג עמוק בלבוש קל שכלבים נוראיים נובחים לידה. ושגמרו את העבודה היו מגיעים לצריפים שהיו בנויים מעץ עם דרגשים במקום מיטות וקצת קש מעליהם. הקור היה נורא וגם הרעב. לאחר שבוע שהייה באוושויץ הייתה סלקציה נוספת שבה לקחו את הנשים החזקות יותר לעבודה במפעלי "קריפס".בכדאי להראות בריאה וחזקה שמרה סבתא נייר אדום שבו שיפשפה את לחייה עד שהאדימו והיא נראתה בריאה.
במפעלי הפלדה ייצרו כובעי פלדה עבור חיילי הס.ס. הייתה זו עבודת פרך-היא עבדה מבוקר עד ערב בתנאים מאוד קשים ובמשמעת מאוד קפדנית. לא נתנו להן לדבר אחת עם השנייה,לא נתנו להם הפסקה בכדי לנוח,היה מעט אוכל ובלילה שהלכו לישון היו צריכות לישון על הרצפה ברגליים מפוסקות כשראש של אישה נמצא בין רגליי אשה אחרת-כך בשורות ארוכות ובקור עז. באפיסת כוחות ובמצב נפשי קשה בלי המשפחה,הבעל והילדים שלא ידעה מה קורה איתם ובתקוה שאולי תראה אותם באחד הימים וזה מה שנתן לה כוח להמשיך לחיות.
לאחר השחרור ידעה בר שילדיה ובעלה לא בחיים. החיילים האמריקאים שחררו את כל המחנות והצלב האדום לקח תחת חסותו את כל הניצולים ושלחו אותם לשנת הבראה בשוודיה. בשוודיה חלקו אותם למשפחות מאמצות וכך התחיל שלב השיקום. היא קיבלה טיפול רפואי וגם התחילה לעבוד בתנאים טובים וקיבלה שכר הוגן. בשוודיה נפגשה עם הרבה מחברותיה ששרדו את המלחמה.
לאחר כשנה בשוודיה קיבלה סבתא את האפשרות לנסוע לארצות הברית או לארץ ישראל. מאחר שמשפחתה-אביה וגם משפחת אחיה גרו בארץ, בחרה לעלות לארץ ישראל. היא נפרדה מחלק גדול של חברותיה שנסעו לארה"ב והייתה בדרכה לארץ ישראל. הם הפליגו לכיוון הארץ באוניה גדולה אך צפופה מאוד. הם שטו במשך חודש ימים בתנאים רבים-רוב האנשים היו חולים בטלטולי הים. כשהגיעה האוניה לחופי ישראל הוזנקה לעברה אוניית מלחמה אנגלית וחיילים אנגליים עלו עליה ובקו מהקברניט לחזור אחורנית. סבתא הייתה המומה,לאחר תלאות וסבל כה רבים,שהינה חשבה שהיא מגיעה לחוף מבטחים שוב מחזירים אותה אל הבלתי נודע. האוניה הסתובבה אחורנית והפליגה למחנה מעצר בקפריסין.
בקפריסין נפגשה סבתא עם הרבה מחברותיה למחנה. במחנה היו הרבה מאוד אנשים שלא נתנו להם להיכנס לארץ. הם חולקו לאולמות שקראו להם פרקים שם היא ישנה עם עוד הרבה אנשים-גברים לחוד נשים לחוד והיא להם חדר אוכל מרכזי. אנשים היו שותפים לעשיה במחנה אם בבישול,בניקוי ובתרבות. בערבים היו נפגשים לערבי שירה בריקוד.האחד הערבים ניגש אל סבתא אדם ואמר לה שגם לו קוראים יצחק (סבתא ענדה על צווארה מגן דוד ובתוכו השם יצחק-שם בעלה הראשון. היא קנתה אותה בשוודיה לזיכרון) הם ישבו ודברו וספרו אחד לשני מה שעבר עליהם.הם  המשיכו להיפגש והפכו לזוג. לאחר כמה חודשים הם החליטו להינשא. בכדי להינשא הם היו צריכים התר מהרבנות,זה לקח עוד חודשיים עד שהרבנות בדקה ומצאה שבעלה הראשון אכן נספה.היא קבלה אתר ונישאה ליצחק בעלה השני. לקראת החתונה כולם נרתמו לעבודה-אפו עוגות,הכינו אוכל טוב וארגנו תזמורת. זוגות רבים נישאו בקפריסין.
בשנת 1948 כשהוקמה מדינת ישראל אפשרו להם לעלות ארצה. בשמחה גדולה עלתה סבתא לארץ בידיעה בטוחה שהפעם מדינת ישראל קיימת. כשהתקרבו לחופי חיפה הם מאוד התרגשו-סבתא כבר הייתה בהריון וציפתה ללדת. בארץ חיכתה לה משפחתה שאספה אותה לביתם בחום רב.
לאחר מספר חודשים של הריון קשה מלווה בדימומים-עקב גילה המתקדם,הרגישה צירי לידה. אחיה לקח אותה לבית החולים "הדסה" ושם ב27.11.1948 נולדה ביתה שקראה לה זהבה על שם אם בעלה ז"ל. היא חזרה לבית אחיה עם התינוקת. כעבור חודשיים הצליחו סבתא וסבתא לקנות בית ברחוב שלוש בתל אביב, שם למעשה התחילה סבתא את סיפור חיי משפחתה השניים. היא גדלה את בתה היחידה בחרדה ובאהבה רבה. בעלה מצא עבודה בבניין וכך יכלו להתפרנס בכבוד, דבר לא היה חסר- אוכל, ביגוד וכל הדברים הדרושים למשפחה כדי לחיות טוב. רק צל העבר העיק עליה, היא דברה וספרה לזהבה מקטנות על משפחתה הראשונה. למזלה נשארו לה תמונות של ילדיה ובעלה שהייתה שולחת לאחיה בארץ וזה הזיכרון היחידי שנשאר לה מהם. בשנת 1956 קבלה סבתא פיצויים מגרמניה ובכסף זה עברו לדירה יפה בבני ברק. החיים המשיכו לזרום וזהבה ביתה נתנה לה את הכוח להמשיך לחיות. ב1967 התחתנה זהבה עם צביקה ונולדו להם 4 ילדים-ליאת ,עופר,יעל ועדי. סבא וסבתא היו מאוד קשורים אל הנכדים שלהם. הם היו מגיעים לכל מקום שבו הם גרו: חצרים, תל-נוף,חיפה,ראשל"צ וכוכב יאיר.
סבתא תמיד רצתה להספיק לראות את ליאת נכדתה ביום נישואיה ואכן הגיע יום המאושר וליאת וגל מתחתנים. ערב לפני החתונה הוציאו את סבתא מבית החולים והיא הגיעה לחתונה לבושה בשמלה שלבשה בחתונתם של זהבה וצביקה. חודש לאחר החתונה נכנסה לניתוח והוציאו לה את כיס המרה. היא לא התאוששה מהניתוח ונפטרה בתאריך 26.6.92 .
יהי זכרה מבורך.

מילון

גטו לודג'
גטו לודז' היה אחד מן הגטאות הגדולים בפולין הכבושה. הוא נכלל בשטח שסופח לגרמניה והיה קרוב למחנה ההשמדה חלמנו. זה היה הגטו השני שהוקם, לאחר גטו פיוטרקוב, והאחרון שחוסל ב-1944.

ציטוטים

”נשארו לה תמונות של ילדיה ובעלה ששלחה לאחיה בארץ וזה הזיכרון היחידי שנשאר לה מהם“