מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בין בית לבית

בילדותי עם סבא וסבתא שלי
עם סבא וסבתא שלי
משפחתה של סבתי נאלצה לעבור בלית ברירה, מבית לבית כשהם עלו לארץ מעיראק

סבתא שלי, מונירה חיים נולדה בשנת 1941. בתעודת הזהות שלה כתוב שהיא נולדה בשנת 1940, מכיוון שפעם הגדילו את גיל האנשים בשנה, כדי שיוכלו לצאת ולעבוד כמה שיותר מוקדם. שמה המקורי הוא מונירה שפירושו הוא אור, את השם אור, בחרו לה כשעלתה ארצה מעיראק, כשעלתה לארץ החליפה את שמה למאירה. היא נולדה בעיראק, בעיר "בגדד", בבית חולים פרטי של רופא יהודי הנקרא "מאיר אליאס".

סבתא שלי עלתה לארץ בשנת 1950, כשהייתה בגיל תשע בערך. היא עלתה יחד עם כל משפחתה: אמא, אבא ושתי אחיותיה, אחת הגדולה ממנה בשבע שנים ואחת הקטנה ממנה בשנתיים. אחיה הקטן נולד, בארץ, בטבריה והוא קטן ממנה בשמונה שנים. סבתא שלי נחשבת שורדת שואה מכיוון שבשנת 1940, כשהיא הייתה בת חודש פרצו פרעות אנטישמיות בעיראק. שיאם של הפרעות התרחשו, ב- 1 ליוני 1941, פרעות הפרהוד, שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק. זה היה פוגרום קשה בו נרצחו יהודים רבים, נפצעו ורכושם של היהודים נבזז. משפחתה והיא התחבאו בבית של איש מוסלמי – דתי.  הוא היה גבוה מאוד, עם עיניים ירוקות והוא היה מאוד נחמד. שמו היה ג'בר. הוא ראה שהמשפחה שלה במצוקה ואמר לאמא שלה לעלות לגג. הם היו צריכים לקפוץ מעל מעקה בגובה של מטר. אחיו של האיש היה שונא ישראל וכשהמשפחה של סבתי נכנסה הביתה כדי לעלות לגג, הוא עמד עם נשק ורצה להרוג את המשפחה של סבתא שלי. ג'בר אמר לאחיו הגדול: "אתה צריך קודם להרוג אותי אם אתה רוצה להרוג אותם". אחיו הגדול של ג'בר שתק והלך, בזכותו של ג'בר, ניצלה המשפחה.

היא עלתה לארץ במטוס, מעירק לקפריסין, ומקפריסין לישראל, לשדה תעופה בן גוריון. בהתחלה, כשהגיעו לארץ, היא ומשפחתה הגיעו ל"שער העלייה", לפני מחנה דוד, זהו מחנה שכל מי שעלה לארץ בשנות החמישים, הגיע קודם לשם, התגורר שם חודש – חודשים ומשם פיזרו אותו למקומות שונים בארץ. בן דוד של אמה עבד בסוכנות היהודית (מוסד שדואג לעולים לארץ). הוא שאל את אמה: "באיזה מקום בארץ את רוצה לגור?" היא שאלה אותו:" איפה יש מים?" והוא ענה לה: "בטבריה". בני משפחתה של סבתי הגיעו לטבריה וגרו באוהלים שנה וחצי, ושם אחיה הקטן נולד. לאחר מכן הם עברו לגור בפחונים, גם כן בטבריה למשך שנה – שנתיים. משם הם עברו לגור במעברת שפרעם.

משפחתה והיא גרו במעברה שנתיים ואחר כך עברו למעברה בקריית נחום. המעברה בקריית נחום הייתה נמוכה, לכן בחורף כל המים הציפו את הרצפה, היו שיטפונות גדולים מאוד וכל המזרונים של המיטות התמלאו במים. בקיץ היה מאוד חם, ובאחד מימות החום סבתי נשרפה בידה ועד היום נשארה לה צלקת. המשפחה נשארה מאוחדת תמיד, הם עברו מפחונים למעברות וכך הלאה ביחד. כשהיו במעברות היה צריף אחד למשפחתה, לשש נפשות. כל אחד ישן במיטת עולה, מיטה צרה וקטנה מאוד. המזרונים שישנו עליהם היו עשויים מעשב ים. מכיוון שהמזרונים היו עשויים מעשב ים והם לא היו כל כך נקיים, בלילה היו עוקצים אותם פשפשים. כך הם ישנו עשר שנים, עם פשפשים במזרונים. אחרי מספר שנים היא עברה עם משפחתה לבית קרקע הבנוי מלבנים, בקריית אתא.

סבתי התחתנה עם סבא שלי, נתן ירושלמסקי כשהיא הייתה בת 18 בשנת 1959.

הזוית האישית

סיפורה של סבתא תועד ע"י נכדתה ליהיא, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בה השתתפו השנה ולא הספיקו לסיים את המפגשים עקב התפרצות מגפה הקורונה.

מילון

פרהוד
הפרהוד (בערבית: الفرهود, בתרגום חופשי: "ביזה", "שוד"; משמעות המושג בפועל: הפחדה ברוטלית כלפי נשלטים) הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. בפוגרום, שהיה על רקע אנטישמי, נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בזכותו של ג'בר, ניצלה המשפחה מפרעות הפרהוד“