מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

איך סבא אהרון ברכיהו ברח מהכלא התורכי?

ד"ר אליהו בורוכוב מספר על סבו אהרון
סבא אהרון עם חבריו, ח. נ. ביאליק
ד"ר אלי בורכוב, מספר את סיפורו של סבו אהרון ברכיהו

שמי ד"ר אליהו בורוכוב, את סיפורי העלתי יחד עם נכדתי נטע, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. תיעוד סיפור זה מוקדש לסבי אהרון מיכל ברכיהו.

אהרון מיכל ברכיהו (בורוכוב)

אהרן מיכל ברכיהו (בורוכוב), נולד בוילנה בתאריך 1869. 25.12 – כ'א בטבת תר"ל לאביו אבא יעקב הכוהן בורוכוב ולאמו רחל בריינה. למד בישיבה בוולוז'ין שבליטה. בין חבריו בישיבה היה חיים נחמן ביאליק. לימים עזב את הישיבה ואת האדיקות הדתית ונעשה ציוני. למד באוניברסיטה בעיר ברן שבשווייץ.

תמונה צולמה באודסה בשנים 1905 – 1912, שבהן סבי גר באודסה –

בתמונה יחד עם סופרים ואנשי רוח ציוניים

בשנת 1905 חזר לרוסיה ושימש בתפקיד אחד המזכירים של הועד האודיסאי וגר בעיר אודסה ושם התידד עם שאול טשרניחובסקי, האלתר דרויאנוב, המו"ל ח. רבניצקי, מנחם אוסישקין ועם עוד סופרים ופעילים ציוניים. ידיד נעוריו חיים נחמן ביאליק, אף הוא גר באודסה באותן השנים. בשנת 1909 עבר לוילנה במזכירות המרכז הציוני ובפטרבורג. לפי ג. קרסל  – מחבר ה"לקסיקון לספרות העברית" (הנחשב כמקור מדויק).

תמונה צולמה באודסה בשנים 1905 – 1912, שבהן סבי גר באודסה –

בתמונה יחד עם סופרים ואנשי רוח ציוניים

החל משנת 1899 התחיל לכתוב מאמרים פובליציסטיים בנושאי היהדות והציונות "כמעט בכל האכסניות העבריות", כלומר העיתונים וכתבי העת העבריים. תקופה קצרה היה עורך של "העולם" כתב עת של ההסתדרות הציונית. לפי קרסל כתב מאות מאמרים ומסות. בשנת 1912 עלתה המשפחה לארץ ישראל. עלו איתו אשתו חיה שרה, לבית פראם, וילדיהם: הבנות רבקה ומרים והבן הצעיר מתיתיהו שהיה אז ילד בן חמש. בנם הבכור אלחנן למד באוניברסיטה בצרפת והגיע ארצה בקיץ 1914. הם השתקעו בירושלים והוא שימש כמזכיר (כנראה כמנהל אדמיניסטרטיבי) של בצלאל.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבר עליו ועל משפחתו סבל רב. אחרי הצטרפות תורכיה למלחמה, הם גירשו מהארץ את נתיני מדינות האויב: צרפת אנגליה ורוסיה. כדי להימנע מן הגירוש סבי ואחיו הרופא ד"ר מרדכי ברכיהו (בורוכוב) שעלה גם כן לארץ התעתמנו, כלומר נעשו נתינים עותומניים. בהמשך הזמן תנאי החיים בארץ נעשו קשים מאד. היה מחסור במזון. השלטונות התורכים הציקו ליהודים. סבי נאסר ע"י המשטרה התורכית והוגלה לדמשק, במקום שהיה צפוי לחרפת רעב. הציל אותו אחיו הצעיר מרדכי שהיה רופא ושירת בזמן המלחמה בצבא התורכי כקצין רופא, בבית חולים צבאי בעיר זחלה שבלבנון. הוא נסע לדמשק וחילץ את סבי אהרן מיכל מן המאסר והביא אותו לזחלה ושם נשאר עד סוף המלחמה. אהרן מיכל שינה כנראה בשנות ה-20 או ה – 30 את שם המשפחה שלו לברכיהו, ומאז התחיל לחתום על מאמריו בשם זה.

תמונה זו צולמה בשנת 1923 בגרמניה, (זו תמונה מפורסמת המופיעה גם בספר "גם אהבתם גם שנאתם" מאת חיים באר "עם עובד" 1992). סבי אהרון, בשורה התחתונה, הראשון מצד שמאל

אחרי סיום המלחמה חזר לירושלים. היה בין ראשוני המתיישבים בשכונת בית הכרם. גם אחיו מרדכי היה בין ראשוני המשתכנים בשכונה. בשנים שאחר כך עבד כמורה בגימנסיה העברית וכן בבית המדרש למורים בבית הכרם. בשנות העשרים היה פעיל בהסתדרות המורים, במשך מספר שנים בתקופה הזאת היה יו"ר הסתדרות המורים, והיה ציר מטעמה לקונגרסים הציונים. כן היה בין מייסדי אגודת הסופרים. הירבה לכתוב מאמרים בעניינים לאומיים בעיתונים, בעיקר בעיתון "הארץ". בשנת 1938 פירסם ספר בשם "נכסים וערכים" (בהוצאת דביר) שבו אסף 27 מאמרים שהיו חשובים לדעתו.

נפטר בתש"ו 1946 ונקבר על הר הזיתים ולידו נקברה גם אשתו חיה שרה. זכרונם לברכה.

מסיפור חייו המרתקים של סבי אהרון בחרתי להעלות את סיפור

איך סבא נחלץ מבית סוהר תורכי?

סבא שלי היה ציוני Full time. הוא נעשה ציוני כמה שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון. בשנת 1912 הוא עלה לארץ ישראל עם אשתו, סבתא שלי ועם ארבעת הילדים שלהם. סבא היה אז בן 42. הם גרו בירושלים.

ירושלים באותו זמן הייתה עיר ממש פרימיטיבית. לא הייתה אספקת מים בצינורות. מים היו קונים מערבי אחד, שהיה מביא את מים בכדים, שהוא היה ממלא מבור של מי גשמים. את המים שהביא היו מחזיקים בבית בכד גדול. לא היו רחובות סלולים, וכמובן שלא היה חשמל ולא תאורה או פנסים ברחובות.

סבא עבד בעבודה אדמיניסטרטיבית בבצלאל, האקדמיה לאומנויות, שהיה באותו זמן בית החרושת "הציוני" הכי גדול בארץ. ייצרו שם כול מיני חפצי אומנות מנחושת, מעץ וגם תכשיטים מזהב, חפצי אומנות אלה שווקו ליהודים בחוץ לארץ. עם פרוץ המלחמה נותק הקשר עם רוסיה, צרפת, בריטניה וארצות הברית. "בצלאל" לא היה יכול לייצא לארצות האלה וסבל ממשבר כלכלי קשה מאד. המשפחה של סבא וסבתא גרה קרוב לבניין של בצלאל הישן (שהיום הוא מוזיאון), היום המקום הוא ממש מקום מרכזי ירושלים.

באותה שנה עלה גם אחיו הצעיר של סבא שלי ד"ר מרדכי בורוכוב, (שאחרי שנים שינה את שמו לברכיהו). הוא היה רופא ועלה לארץ יחד עם אשתו אנה שהייתה גם כן רופאה.

אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, התורכים גירשו את כול אלה שהייתה להם אזרחות רוסית, אנגלית או צרפתית. הייתה אפשרות לוותר על האזרחות הרוסית ולקבל אזרחות עותומנית. סבא שלי ואחיו עשו את זה. האח שהיה יותר צעיר מסבא היה חייב בגיוס לצבא. הוא גוייס לצבא התורכי ובתור רופא הוא נשלח לשרת לבית חולים צבאי של התורכים.

בשנת 1916 התורכים גילו שיש מחתרת יהודית, שמרגלת עבור האנגלים בארץ. מרכז רשת המחתרת היה בזיכרון יעקב. שם אסרו את שרה אהרונסון, שהייתה המרכזת ועוד הרבה פעילים של הרשת וגם הרבה יהודים "ציונים" –  כלומר, יהודים שעלו לארץ בשנים האחרונות, ובניהם אסרו גם את סבא שלי והעבירו אותו לבית סוהר בדמשק.

בית הסוהר התורכי בדמשק

בבית הסוהר התורכי, התורכים לא נתנו לאסירים אוכל. מצידם זאת הבעייה של האסירים והמשפחות שלהם. דיזינגוף (מי שהיה בהמשך ראש העיר של תל אביב ), שהיה אחד המנהיגים הכי חשובים של היישוב היהודי הקטן בארץ, הקים וועד שדאג לאסירים היהודים, שיעבירו להם והם יקבלו קצת אוכל.

למזלו של סבא שלי, אחיו הצעיר מרדכי שהיה רופא, היה מוצב בבית חולים של הצבא התורכי בזחלה שבלבנון. כשנודע לאח מרדכי, שאחיו נמצא בבית סוהר בדמשק, הוא לקח עגלה עם סוס, ונסע לדמשק. בתור קצין בצבא התורכי הוא לקח את סבא שלי לבסיס בזחלה שבלבנון ושם סבא שלי נשאר עד סוף המלחמה.

בינתיים מה קרה עם סבתא שלי? היא נשארה בבית שלהם בירושלים עם שתי בנות די מבוגרות אחת בערך בת 20 והשנייה בערך בת 16 ועם אבא שלי שהיה הכי צעיר והיה אז בן עשר.

מה עשתה סבתא חיה-שרה כשסבא היה בכלא התורכי?

מה היא עשתה? בין הבית שהם גרו אז, ובין מנזר רטיסבון (שהיום זה במרכז ירושלים על רחוב המלך ג'ורג') היה שדה ובשדה הזה חנה גדוד תותחנים אוסטריים. היא השכירה חדר לאחד הקצינים הגבוהים האוסטרים, דבר שתרם לה הכנסה לקיום. בעיה נוספת קשה שהייתה לה, קשורה לתקופת הרעב שהייתה בירושלים באותו זמן.  היה להם בבית שק של בורגול – מזון , אוכל בסיסי שהיה להם בשנים האלה. היה פחד שהחיילים התורכים, שגם הם סבלו ממחסור במזון והיו רעבים, שהם יגנבו לה, או יחרימו לה, את  שק הבורגול. מה היא עשתה? היא תפרה שק בגודל של מזרון והכניסה לתוכו את הבורגול. את השק שנראה כמזרון, היא שמה מתחת למטתו של הקצין האוסטרי, שגר בחדר בשכירות, במקום שאיש לא היה מעז לחפש וכך היה עד שהתורכים והאוסטרים נסוגו מירושלים.

זהו הסיפור על סבא אהרון בכלא התורכי וסבתא חיה -שרה, שמגדלת ילדיה לבד ומתמודדת עם חיילים מצבא כיבוש – עכשיו אתם תגידו לי מי היה יותר גיבור סבא שלי או סבתא שלי?

הזוית האישית

ד"ר אליהו בורוכוב: בחרתי לשמר ולתעד את סיפורם של סבי אהרון וסבתי חיה – שרה, סיפור אישי המשקף תקופה הסטורית חשובה בתולדות העם היהודי בארץ ישראל.

מידע נוסף על סבי אהרון ניתן לקרוא בויקיפדיה בערך: אהרן מיכל ברכיהו

קישורים לסיפורי הנוספים

ילדותו של אליהו בורוכוב בין ירושלים לתל אביב

יצחק ליפקין מקים שכונות בירושלים

מילון

חיים נחמן ביאליק
חיים נַחמן ביאליק (י' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873[1] – כ"א בתמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934) היה מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, סופר, מסאי, מתרגם, עורך ומו"ל שהשפיע רבות על התרבות העברית המודרנית, וזכה לתואר "המשורר הלאומי". (ויקיפדיה)

בצלאל
בְּצַלְאֵל היא אקדמיה לאמנות, עיצוב וארכיטקטורה. בית הספר נוסד בשנת 1906 על ידי בוריס שץ והיה בית הספר הראשון לאמנות בארץ ישראל במאה ה-20. היצירות שנוצרו בבית הספר על ידי תלמידיו נחשבות לראשיתה של האמנות החזותית הישראלית. בשנת 1935, לאחר שהיה סגור כמה שנים, נפתח בית הספר מחדש בשם "בצלאל החדש". בשנת 1955 זכה בית הספר להכרה אקדמית, ובמשך השנים נוספו לו מחלקות שונות בתחומי האמנות והעיצוב. בשנת 1958 זכה בית הספר בפרס ישראל לציור ולפיסול. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”עכשיו אתם תגידו לי מי היה יותר גיבור סבא שלי או סבתא שלי?“