מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מקזבלנקה לקריית שמונה

אני וסבא אלברט
סבא אלברט בצעירותו
אלברט אדרי סיפור העלייה ממרוקו

סבא אלברט אדרי – סיפור העלייה ממרוקו.

היום אני בן 66, עליתי לארץ ישראל בגיל 5 בחודש מאי שנת 1956.

זהו סיפור העלייה שלי –

גרנו בעיר קזבלנקה במרוקו, אני הייתי בכיתה א' ששם למדו בצרפתית. אימי עבדה במפעל תפירה שם הייתה בתפקיד מגהצת. לאבי היה עסק של תפירת בגדים וחליפות. ביום אחד הוחלט שעולים ל"פלשתין". עזבנו את הבית שבו גרנו ועברנו לבית של הדודה שלי, שהיא הייתה הטבחית של בית ספר תלמוד תורה. שם כפי שאני זוכר ארזו את כל הציוד שלנו לארגזי עץ ענקיים. את העלייה לארץ היינו צריכים לשמור בסוד שאף אחד לא ידע, באותה התקופה העלייה לארץ ישראל הייתה לא חוקית ולכן נאלצנו לשמור על כך בסוד.

במרוקו היה לנו שפע, היהודים לא עסקו בעבודות בנייה חקלאות וכדומה אלא עסקו בעבודות מסחר. היו עוסקים בזהב ותפירה. אבי היה תופר ואני זוכר שלא היה חסר לנו דבר במרוקו, הדברים הטובים ביותר היו שומרים ליהודים במרוקו. הערבים במרוקו היו עניים והיהודים היו העשירים, לדוגמא אם היה נתפס דג טוב היו שומרים אותו שיקנה יהודי.

לישראל עלינו אני הבן הבכור, אבי אשר אדרי, אמי מרים אדרי, שתי אחיותיי הקטנות: רותי ותירצה, ואתנו הסבתא (אימא של אימי) שמה חנה. אני זוכר את הפרידה של ההורים מהמשפחה שנשארה ומהקרובים. בעיקר את הפרידה מהסבא שלי – אבא של אבי שמו מאיר אדרי הוא היה מנהיג ורב בקהילה וסופר סת"ם בישוב שנרקא ז'אויה שידי ארחל (כותב ספרי תורה, מזוזות וכו'). לילה אחד העלו אותנו על אוניה שהובילה פרי, האונייה יצאה מקלזבלנקה לצרפת. אני זוכר את האונייה היא הייתה ישנה מאוד, ובה תאים מאוד צפופים, עלינו לאונייה והיא יצאה לדרכה. בצרפת היינו במחנה עולים בערך כחודשיים שלוש. שם התנאים היו מאוד מינימליים, לכל משפחה היה צריף מאוד קטן והיה מקום של חלוקת מזון, אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן עומד בתור בכדי לקבל פרוסת לחם עם ריבה.

במחנה בצרפת היה בין ההורים שלי מחלוקת האם לעלות לישראל או להישאר בצרפת ולהצטרף לאח של אבי שעלה לישראל והחליט לעבור לצרפת. בסופו של דבר הוחלט לעלות לארץ ישראל. מהמחנה בצרפת יצאנו שוב באוניה לישראל, במהלך ההפלגה באזור מיצירי ג'יברטר בים התיכון הים היה סוער מאוד, והיתה סכנת טביעה של האונייה. את כולנו הלבישו בחליפות הצלה. למרבה המזל האונייה לא טבעה והגיעה לחיפה.

בחיפה ירדנו מהאונייה, אני זוכר שאבי ביקש לגור ליד חיפה ושם ענו אין בעיה, ועליו רק לעלות למשאית יחד עם משפחתו. המשאית הייתה ישנה מאוד, סגורה עם ברזנט, ללא מזון או שתייה. נסענו במשאית לפחות כ- 12 שעות על ריצפת המשאית מכיוון שלא היו בה ספסלים או מושבים. הגענו לקריית שמונה, המקום שבו היו מורידים את העולים היה איפה שנימצא היום מרכז רסקו. הכל היה שם בוץ ועשביה, שם קיבלנו את פנינו עולים שהגיעו לפנינו וצעקו בקול "עולים חדשים, מקוש טוריה". כאילו מעיין לומר לנו מה בעצם מצפה לנו כאן, העולים החדשים עובדים בעבודות קשות כמו- סילוק אבנים, קרן קיימת, סלילת כבישים וכדומה.

לאחר מכן קיבלנו אסבסטון, יחסית לצריף זה היה הרבה יותר טוב. באסבסטון היה מטבחון קטן, מקלחת קטנה – ללא מים, האסבסטון הינו חדר קטן אחד לכל המשפחה. באסבסטון לא היה חשמל או מים כלל, וגם לא שירותים. השירותים היו מחוץ לבית והיו בור באדמה. בכל אסבסטון כזה נתנו לכל משפחה כ- 3 כיסאות, שולחן קטן ומיטות סוכנות ממתכת עם מזרוני קש ועששית. זה היה הציוד שקיבלנו ותו לא. אלו היו זמנים קשים מאוד, המשבר הגדול ביותר היה שאבי נשלח לעבודת סילוק סלעים ואימי עבדה בחקלאות.

את הציוד שהורי ארזו במרוקו קיבלו רק  לאחר כחצי שנה במעברה, חלקו הגדול נגנב.

אני זוכר שקצת אחרי שהגענו ארצה התחילה מלחמת סיני, שבמהלכה ביקשו מאיתנו לא להדליק אורות והיינו צריכים לכסות את החלונות עם שמיכות כדי שלא יהיה ניצוץ אור החוצה. אני זוכר את הצבא שלנו מסתובב ברחובות.

ההתמודדות היום יומית הייתה קשה מאוד , הילדים היו צריכים לעזור להורים. היינו צריכים לקנות קרח בכדי לקרר את האוכל, לקנות נפט לתאורה, אז לא הייתה לנו מכונת כביסה והיינו צריכים לכבס את הבגדים ביד. בתור ילד בשביל להגיע לבית הספר הייתי צריך ללכת הליכה ארוכה מאוד שהיום היא איננה הגיונית לילדים, באותה התקופה למדנו בצריף, שם למדתי בכיתה א' עם כל ילדי העולים החדשים.

הייתה לנו מחברת אחת לכל המקצועות וכל אחד דיבר שפה שונה כי כולם היו עולים חדשים שלא דוברים עדיין עברית. מכיוון שלא היו מספיק בתי ספר בקריית שמונה היינו לומדים במשמרות. משמרת אחת החלה ב8 בבוקר וסיימה באחת בצהריים והשנייה החלה באחת בצהריים והסתיימה בשש בערב. אני למדתי בבית ספר המגינים אנחנו היינו המחזור הראשון של בית הספר, מבית הספר אני זוכר שהיה בחדר האוכל פעם בשבוע סרט בתשלום. היה לנו חדר אוכל בבית ספר שם היינו אוכלים ארוחת צהריים, הייתה לנו נבחרת כדורגל טובה והיינו טובים בספורט וחלק גדול ממורות בית הספר היו חיילות.

הזוית האישית

למדתי שיש הרבה קשיים בעלייה לארץ גם מתימן וגם ממרוקו. הרי אם סבתא חממה לא הייתה עולה לארץ ישראל וסבא אלברט לא היה עולה לארץ ישראל לא הייתי קיים. לפי דעתי היה צריך אומץ בתקופה הזו, והרבה אומץ, מנימוקים שונים: ראשית צריך אומץ לעלות לספינה, אם הספינה טובעת או שתחייה על אי בודד עד סוף חייך או שתמות באמצע האוקיינוס. שנית, צריך אומץ לעלות על המטוס, אם המטוס יתרסק הפיצוץ יפגע בהרבה אנשים או להתנגש בהר שיהרוג את כל הנוסעים. לכן אני חושב שהסבים והסבתות שלי הם אמיצים ובגלל זה אני גאה בהם והלוואי שהייתי יכול להיות בתקופה הזו אמיץ כמוהם. את הסיפורים האלה לא ידעתי ועכשיו הבנתי מאיפה המקורות שלי, למשל לא ידעתי שסבא אלברט היה בספינה במקום מסוכן, שלקחו לסבתא חממה את בגדי החתונה שלה, שלסבא אלברט היה עושר במרוקו, שלסבתא חממה בתימן לא היו מראות. לסיכום הסיפורים משכו אותי לעבר לשנת 1949 ולשנת 1956, היה לי מאוד כיף לשמוע את הסיפורים ולכן אני גאה בסבים והסבתות שלי על כל מה שהם עברו כדי לחיות כאן בארץ ישראל ולמרות הקשיים שחוו לא וויתרו.

מילון

קזבלנקה
קזבלנקה היא עיר על חופה האטלנטי של מרוקו. אוכלוסייתה מונה כ-3.3 מיליון נפש, והיא העיר הגדולה ביותר במרוקו, והנמל העיקרי של המדינה. העיר נחשבת למרכז הכלכלי של מרוקו, בעוד שבירת המדינה ומושב הממשלה הוא ברבאט.

ציטוטים

”קיבלנו את פנינו עולים שהגיעו לפנינו וצעקו בקול "עולים חדשים , מקוש טוריה". “

”את העלייה לארץ היינו צריכים לשמור בסוד שאף אחד לא ידע“